ציונות בשיטת הפירמידה
ספר חדש, הבוחן את קורות התנועה הציונית במצרים בין השנים 1918 ל-1948, מעלה תובנות מפתיעות. בין היתר: הדרך שבה התנועה הציונית זנחה לאנחות את פעיליה במצרים, רגע לפני הקמת המדינה, ובכך השיתה עליהם סכנת חיים. או עסק הביש הראשון, שנמנע במזל גדול. המחברת, ד"ר רות קמחי, טוענת שהצלקות עוד קיימות
התוצאה היא מחקר ראשון מסוגו, עצום בהיקפו ומפתיע בגילוייו. 30 השנים שבהן דן הספר היו סוערות בחייה של ארץ היאור, שנעה בתפר בין מזרח למערב, הייתה נתונה לכיבוש בריטי ולשלטון מלוכני, עשתה ניסיונות דמוקרטיים ופרלמנטריים, הצמיחה תנועה לאומית פעילה, הושפעה מקומוניזם ומפשיזם, חוותה משברים כלכליים ושגשוג ופריחה, וגם גילתה מעורבות גוברת והולכת בענייני המזרח התיכון, שהובילה אותה למלחמה ולתבוסה בארץ ישראל ולנפילת בית המלוכה בידי הקצינים שמרדו ב-1952.
בתוך כל אלה חיה קהילה יהודית עתיקת יומין, שפיתחה אוריינטציה אירופית והשתייכה ברובה לאליטה החברתית והתרבותית של ארצה. קהילה פלורליסטית ומגוונת זו בעלת זהויות רב ממדיות, ספרדית, אשכנזית וקראית, דתית וחילונית, שמרנית וליברלית, הייתה משולבת בחברת הרוב ונפרדת ממנה כאחת. ראשי הקהילה דחו תחילה את הרעיונות הציוניים שיובאו אליה בידי מהגרים אשכנזים ממזרח אירופה ומן הארץ, מחשש שהפעילות הציונית תסכן את אנשיה. לעומת זאת, השלטונות המצריים לא הטילו מגבלות על הפעילות הציונית והיא הייתה חוקית עד להקמת מדינת ישראל.
הפער התרבותי התבטא גם בהתנשאות מצד אנשי הממסד הציוני, שמפגשם עם קהילת יהודי מצרים לא תאם את הסטראוטיפים שהיו להם על אנשי המזרח. הם הופתעו למצוא קהילה יהודית משכילה, מבוססת כלכלית,
בשיח הציוני היה (ויש) למונח "לבנטיני" קונוטציה שלילית. קמחי טוענת, ובצדק, כי מאפייניה המיוחדים של הלבנטיניות, כמו רב תרבותיות, פלורליזם דתי ועדתי, יכולת גישור ופישור, סובלנות ופתיחות, מגלים דווקא את פניה החיוביים והמרתקים. הסופרת ז'קלין כהנוב, ילידת מצרים אף היא, כתבה כי "הלבנטיני הוא מוצר מוצלח של הכלאה בין שתי תרבויות או יותר".
החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינה יהודית השפיעה באופן ישיר על מצבה של הקהילה היהודית במצרים. הפגנות המוניות, הסתה ותקיפת בתי עסק של יהודים וניסיונות לפגיעה בנפש הפכו לדבר שבשגרה. הפעילים הציונים בקהילה זומנו לחקירות, נוצרה אווירה של פחד. השליחים עזבו וחברי תנועות הנוער הציוניות שירדו למחתרת נותרו הכתובת היחידה למצוקת היהודים שביקשו לעזוב את מצרים, אך לא היו להם כלים לטפל בפניות אלה, ותחנוניהם לעזרה מצד המוסדות בארץ לא נענו.
דווקא בתקופה קריטית זו הופקרה הקהילה לנפשה, קובעת קמחי בכאב, שכן, "אופנת המזרח חלפה" עם תום מלחמת העולם השנייה. שנתיים קודם לכן, כשהתבררו ממדי השואה, החליט הממסד הציוני בארץ "להסתער על המזרח" כמאגר אנושי יהודי אלטרנטיבי לעלייה, ושיגר שליחים רבים לעבודה בקרב הנוער. אך ברגע שהתאפשר להן, חזרו התנועות הציוניות להפנות את מרב מאמציהן לאירופה, לארגון שרידי העם היהודי שניצלו מהשואה, ושוב זנחו את המזרח. אף כי בארץ ידעו ששלטונות מצרים הרכיבו רשימה שחורה של הפעילים הציוניים והתכוונו לעצרם, לא הזהירו אותם וסירבו לממן את יציאתם.
ב-15 במאי 1948 נעצרו מאות מאנשי תנועות הנוער. הם ישבו במחנות מעצר כשנה וחצי ואחר כך גורשו ממצרים כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם. אפשר היה להצילם, כותבת קמחי, אפשר היה להורידם למחתרת, כפי שאכן עשה לאנשיו השליח האחרון שנותר במצרים - שליח השומר הצעיר, אלי פלג.
זאת ועוד, מאז 1946 הועסקו רבים מחברי תנועות הנוער במצרים במשימות מודיעיניות, בפעולות חובבניות, שאם היו נתפסים במהלכן היו נידונים לתלייה. צילום מסמכים, סיורים בנמלים וצילומי אוניות, משימות מודיעיניות כמעט גלויות. לרבים מהם נשאר נשק שהוסתר בצורה רשלנית בבתי ההורים. היו ביניהם אף כאלה שהסתובבו עם אקדחים בחוץ, ולא היה מפקד שינחה אותם איך להתנהג. "שנים רבות אחר כך עוד תהו פעילים יוצאי מצרים למה זכו ליחס מזלזל ומתעלם כזה, אומרת קמחי, "למה הופקרו לנפשם? מדי פעם ניסו לקבל תשובות, אך לשווא".
אחד הגילויים המרעישים שחושפת קמחי בספר היא פרשה של "כמעט" עסק ביש, אשר קדמה ל"פרשה" הידועה שהסעירה את הארץ במשך שנים ארוכות. בקהיר פעלה רשת מודיעינית מטעם המוסד לעלייה ב', ובראשה עמדה אישה מופלאה בשם יולנד גבאי-הרמר. היא פעלה בכיסוי של עיתונאית בקהיר וסיפקה ידיעות רבות ערך במשך השנים. הרמר נעצרה אף היא במאי 1948, אולם שוחררה כעבור זמן לא רב בשל מחלה ויצאה לפריז, שם הגישה דוח למשה שרת, שאמר כי מצרים היא המדינה הערבית היחידה המעוניינת בהסדר עם ישראל, דוח שאיש בממסד לא התייחס אליו ברצינות.
המוסד לעלייה ב' שיגר סוכן חדש למצרים, והטיל עליו לפגוע פיזית במנהיגים מקומיים. דוד מגן, יהודי ממוצא הונגרי, שגדל בדרום אפריקה ונקרא גם טד קרוס, נשלח עם איש קשר, שניסה להעביר למצרים ג'ריקן מלא חשיש, כדי למוכרו שם ולממן בכך את המבצע. קרוס הונחה ליצור קשר עם צעירים יהודים בקהיר, שהכירו את העיר ויכלו לעזור לו במשימה, בדיוק כפי שנעשה שש שנים מאוחר יותר, בפרשת עסק הביש. הצעירים הללו נתנו אמון בהבטחתו, שלאחר ביצוע מוצלח של המשימות יסייע להם להימלט בדרכונים מזויפים.
קמחי חשפה את המסמכים הנוגעים למבצע, ובתוכם דוח מפורט בחתימת קרוס עצמו תחת הכותרת "מבצע ניילון". אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל מכיוון שקרוס הסתבך בפרשיית אהבים עם נסיכה מצרית מבית המלוכה ונאלץ להימלט כל עוד נפשו בו.
הספר מציע גם תובנות חשובות, שהן מעבר למחקר עובדתי יבש. באחרית הדבר מתמודדת הכותבת עם הנושא התרבותי הבלתי פתור, עם הפער בין האתוס החלוצי-התיישבותי של היישוב בארץ לבין אורח החיים הבורגני של הצעירים המשכילים שבאו ממצרים. שני קיבוצים נוסדו בידי עולים ממצרים - נחשונים וברור חיל - וגרעינים נוספים השלימו קיבוצים קיימים, אך רק מעטים מהם התמידו בחיי הקיבוץ.
בסופו של דבר, כשני שלישים מקהילת יהודי מצרים לא הגיעו לארץ והשתלבו היטב במדינות המערב בשל השכלתם הרחבה, מצבם הכלכלי האיתן וידיעת השפות שלהם. השליש הנותר שהיגר לארץ לא עשה זאת מסיבות ציוניות דווקא, אך קליטתם הייתה רכה".
הספר מסתיים בסימן שאלה, שהוא גם סימן קריאה: "האם דווקא אותה לבנטיניות פלורליסטית רב תרבותית, סובלנית, מגשרת ומפשרת, מטמיעה ומפרה, שהיישוב כה חשש מפניה, היא שסייעה להם בכך?".
נא להמתין לטעינת התגובות
