הכלב לא עושה כלום
ברוח החגים, לקובי יש וידוי: הוא וכל הציבור החרדי פוחד מכלבים. פחד מוות
שימו לב: אני פוחד מכלבים. פחד מוות. זהו. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר משוחרר. אבן אדירה ירדה לי מהלב. שנים של העמדת פנים הגיעו לקצן. מעתה הריני כמו כל אחיי וחבריי: אני פוחד מכלבים. כל כלב, בכל גודל ובכל צבע. קשור או מותר, גזעי או מעורב.
הכול התחיל לפני כמה שנים. הידע המקצועי והמנטלי שלי בעניין כלבים התחיל ונגמר בג'ימי ז"ל, כלבם של שכנינו, ייבדלו לחיים ארוכים, גוש שחרחר בלתי ידידותי בעליל שבעצם נוכחותו הפריך את הקביעה שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. הייתם צריכים להכיר את בעליו. גם כן אדם. מאז אותו ג'ימי בלתי נשכח, נתקלתי בהם רק בספרים או מרחוק מאוד, על גבול השכונה.
אבל אז נקלעתי למקומות שבהם כלבים הם חלק בלתי נפרד מהתפאורה. כאדם רציונלי שמוחו שליט על לבו הבהרתי לעצמי הבהר היטב שאין שום היגיון בפחד הקמאי הזה מפני ההולכים על ארבעותיהם: בסך הכול זוהי חיה ידידותית ונאמנה שמקסימום מבקשת לרחרח קמעה את שולי המכנסיים וללכת הלאה. אין מקום לשום פחד. איך אמר לי פעם, בילדותי, אבי היקר, כשהוא חיוור ורועד מפחד: "הוא לא עושה כלום". זאת כל התורה כולה על רגל אחת (והשנייה על העץ).
מכיוון שכך, התחלתי להתנהג כמו אדם מן היישוב. אם אינך יכול להילחם בהם-חבור אליהם. למראה כלב הייתי מורח על עצמי חיוך רחב השמור למקרים מיוחדים. ככל שהכלב היה גדול יותר ומפחיד יותר, כן הפך החיוך לרחב יותר. לעתים אף הייתי מפריז בידידותי עם החיה. כשהייתי נפגש מקרוב עם כלב ועם בעליו, הייתי שואל בחמימות "בן כמה הוא? ". "זה לא הוא, זה היא". הוא עונה בזעף. איזו טעות.
בשלב מסוים כבר הצלחתי להרהיב עוז בנפשי להיכנס לרחוב ריק שכלב בקצהו. פיתחתי לי סוג של דילוג קליל, נוגע לא נוגע, שלפי הבנתי צמצם את נוכחותי למינימום ההכרחי, כשעתה ברור שהחיה רעה לא תרגיש בנוכחותי. נותרה רק הדילמה הוותיקה המלווה כל אחד מאיתנו: להביט בעיניו או לא.
כלומר, האם לסמוך על כך שהכלב יחשוב שאתה עץ ויימנע מלתקוף בכוח, או שמא כדאי יותר להביט בו בחמימות, היישר לתוך עיניו המפחידות כמי שאומר: "ידידי היקר והמפחיד! עשה למען מי ששכנע את עצמו בסברות ישרות שאין אתה מפחיד ואל תפחיד. אל תשבור לי את המילה". תוך כדי כך הבנתי את עומק עניין הפחד שלנו מכלבים. זה לא שאנחנו פחות מכבדים אותם או פחות מייקרים אותם. פשוט מאוד אנחנו חסרים את היכולת להבין את התקשורת שבין אדם לחיה. אנחנו מתייחסים לכלב לא
במהלך תקופת השקר הגדול נעשיתי מתוחכם יותר ויותר. יום אחד שכנעתי את עצמי שבעצם היא לא מפחידה אותי, החיה הטמאה המרושעת שהותרתי בצד האחר של הכביש, אלא רק מגעילה אותי. זה לא עניין של פחד! בסך הכול עניין של תרבות. כל אחד והתרבות שלו. אחר כך ניסיתי בדרך של הבנה ללבם של בעלי הכלבים: אם הם כל כך מסתדרים איתם ומבינים אותם, כנראה באמת יש בהם משהו.
ובכן חברים, תש"ע בפתח. שנה חדשה. זה הזמן להחלטות טובות. עד כאן. הבלוף הזה נגמר. מעתה הריני חוזר למורשת ומכריז בזאת על שובו של הפחד הגדול. לא חיוכים, לא ידידות, לא נחמדות. מקומו של הכלב ביערות עד או בגן החיות. לא רוצה לראות אותם, לא רוצה לדעת מהם. אני לא אומר שמעתה נסתגר בבתינו ובשכונותינו. חס וחלילה. נהפוך הוא. נמשיך בעוז ובנחישות להסתובב ברחובות תל אביב וגבעתיים. רק בפעם הבאה שייצמד אלינו ברחובה של עיר עלם חמודות ולצדו כלב בגודל בניין, לא נאמר לילד "הוא לא עושה כלום" ו"זה טוב לעיוורים", אלא נאמר מה שאנחנו באמת חושבים: "אדוני הנכבד! הדבר הזה שיורק לצדך מפחיד אותי ואת הילדים. קח אותו מפה מיד, כי אם לא, אנחנו נברח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם