המפקד הסוציאל-דמוקרטי
המחנה הסוציאל-דמוקרטי מפוצל בין מפלגות וכוחו אינו ברור. כדי לוודא את גודל המחנה, יש לערוך מפקד של התומכים בעקרונות מדינת הרווחה ולמפות את השתייכותם למפלגות שונות. תוצאות המפקד חשובות במיוחד להתוויית דרכי הפעולה של הפוליטיקאים
מצד אחד, רוב הציבור בישראל רוצה מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית, אם שואלים את מר ישראלי מה דעתו על גודל סל התרופות, על הזכות לחינוך ועל אחריות המדינה לחלשים. ממצאים אלה עולים בעקביות בסקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הצרה היא שגם הסקרים הללו מראים שמר ישראלי הוא פשוט צבוע, כי הוא רוצה לקבל שירותים כמו בסקנדינביה ולשלם מסים כמו ביפאן (שזה צבוע בדיוק כמו לתמוך במו"מ על הסדר קבע, אבל לרצות לקבוע בעצמנו מי יהיה השופט, מה תהיה התוצאה ומה יהיה מזג האוויר). ובדיוק כמו בסיפור "שתי המדינות" , הביטוי "סוציאל-דמוקרטיה" הפך לבון-טון.
יש לא מעט גורמים שנשבעים שבועת שקר לדגל הסוציאל-דמוקרטיה, אולי משום שזה "נראה טוב" להגיד שאתה בעד זה, ואולי כדי להסוות את מי שהם באמת. מי לא דיבר איתנו על סוציאל דמוקרטיה לאחרונה? יצחק הרצוג, שפעל ביחד עם נערי האוצרלהפריט את המעונות לחוסים; "התנועה החדשה" שבין מייסדיה היה יוסי קוצ'יק, יו"ר חברת כוח האדם "מנפאוור", והמצטרף החדש למחנה – עו"ד אלדד יניב, ממחברי מסמך "השמאל הלאומי", שייצג את החברה לאוטומציה בתביעת SLAPP (שנדחתה) נגד יו"ר ועד העובדים אריה גור. אפילו ח"כ ציפי לבני, שבתפקידה כמנהלת רשות החברות הממשלתיות היתה אחראית על מהלכי הפרטה רבים, הביעה דעה נחרצת נגד מדיניות ההפרטה מבית ביבי נתניהו ואף כינתה את הפרטת מינהל מקרקעי ישראל "פשע לאומי".
יש שיוסיפו גם את עופר עיני לרשימה הלא מכובדת הזו, אבל בעשייה שלו לפחות אפשר למצוא כמה נקודות אור, ואי אפשר לקחת ממנו את הקרדיט על שיפור תדמיתו של ארגון העובדים הגדול ביותר בעיני הציבור הרחב והתקשורת.
מצד שני, הסוציאל-דמוקרטים כמחנה פוליטי נמצאים במצב ביש, מפוצלים בין כמה מפלגות מתכווצות, שבכל אחת מהן הם מהווים מיעוט. הניסיון של עמיר פרץ להפוך את מפלגת העבודה למפלגה סוציאל-דמוקרטית נכשל כישלון חרוץ, ולא משנה כרגע כמה מזה באשמתו וכמה מזה באשמת התנאים בהם פעל.
אנשים שונים הסיקו מהכישלון הזה מסקנות שונות. פרופ' דני גוטוויין קרא מיד אחרי הבחירות לפילוג במפלגת העבודה (ובמרצ) ולהקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה. בכיוון הזה פועלים בחודשים האחרונים עמיר פרץ, אופיר פינס ואחרים. ד"ר אודי מנור, לעומתו, דוגל בהמשך הניסיון להשפיע מבפנים על מפלגת העבודה ובניית מחנה סוציאל-דמוקרטי בתוכה, שאולי יום אחד עוד יהפוך לרוב. בכיוון הזה בדיוק הולכת בינתיים שלי יחימוביץ' (וכנ"ל אילן גילאון בגזרת מרצ, שאף קרא ל"מורדי העבודה" לחבור אליו).
כאשר מנקים את הלכלוכים ואת המתחים האישיים אנו נותרים עם שאלה של הסתברות: פעולה במסגרת עוינת או הקמת מסגרת חדשה - לאיזו אסטרטגיה יש סיכויים גדולים יותר להצליח, ובאילו תנאים? כדי לענות על השאלה הזו לא תועיל לנו הקריאה במאמרים מרחיבי הדעת של ההיסטוריונים גוטוויין או מנור, גם לא יועילו לנו פניותיהם הנרגשות של הפוליטיקאים פרץ או יחימוביץ'. אין כל טעם להתכנס ולדון בשאלה הזו בפורומים וירטואליים כמו כאן או במפגשים פנים אל פנים כמו מפגשי המטה הסוציאל-דמוקרטי.
כדי לענות על השאלה הזו אנחנו צריכים מספרים. והבעיה היא שאף אחד לא רוצה לתת לנו אותם. כדי לשערך מה קורה במפלגת העבודה, ביקשתי מספר פעמים (בטלפון ובדוא"ל)
אני מחפש ולא מוצא בשום מאמר של הכתבים הפוליטים הבכירים נתונים על מספר המתפקדים הצפויים לצאת ממפלגת העבודה עם עמיר פרץ, והרי ידוע כי חלק גדול מהמחנה שעזר לו לכבוש את ראשות העבודה נאמן היום לעופר עיני, וכמה מפעיליו עזבו את המפלגה.
אני יודע שיש אלפי מנויים ברשימת התפוצה של שלי יחימוביץ' (נתון שהיא מתגאה בו ובצדק), אך התשובה לשאלה כמה מתוכם הם גם חברי מפלגה פעילים אינה גלויה לציבור. האם אפשר להסיק מהבולטות התקשורתית של יחימוביץ' לעומת פרץ משהו על מספר תומכיהם - ברור שלא (זיכרו את "הפתעת הסוקרים" בהתמודדות מופז-לבני). אפילו מאנשי תנועת מימד, שהצטרפתי אליה לאחרונה, ומניפה גם היא (מחוץ לכנסת) את דגל מדינת הרווחה, אני לא מצליח להבין - כמה אנחנו?
אז מה עושים? סופרים בעצמנו. דווקא עכשיו, כשהבחירות רחוקות והמערכת הפוליטית בשלב התארגנות, זה הזמן להתפקד. כל הרעיון הוא לספור כמה פעילים יש במחנה הסוציאל-דמוקרטי היום, ומהי לדעתם הדרך להעצים את כוחו של המחנה. כל "מתפקד" יצהיר האם הוא חבר במפלגה, ואם כן - באיזו, והאם הוא מעוניין להיות פעיל במהלך של בניית מפלגה חדשה או בניית מחנה במפלגה קיימת. כדי להגדיר על אילו עקרונות בדיוק חותמים המתפקדים (כלומר מה רוצים הסוציאל-דמוקרטים בישראל) יש חכמים וטובים ממני (הנה אחד. העיקר - תעשו את זה בעמוד עם עשר נקודות ולא במניפסט של מאה עמודים).
במפקד הארגזים קובעת הכמות ולא האיכות. בסופו של דבר, מפקד הארגזים הסוציאל-דמוקרטי יהיה קובץ מחשב אחד, שיכיל רשימת שמות (כולל מקום מגורים, כתובת דוא"ל ואולי גם טלפון), מפולחת לפי מפלגות מ"הבית היהודי" ועד חד"ש (תוך הפרדה בין שני המחנות בעבודה). אם יהיו בקובץ כמה מאות שמות, נכשלנו, כי נשארנו באותה שלולית מוכרת. אם יהיו בקובץ עשרות אלפי שמות של אנשים שבאמת מאמינים ביוזמה שהצטרפו אליה (כמו מתפקדי הארגזים של פייגלין ובשונה ממתפקדי הארגזים של פואד) - הצלחנו.
המשמעות היא שאנחנו לא מחפשים להחתים רק פעילים מפלגתיים, פריקים של אקטיביזם או פעילים מרכזיים בוועדי עובדים, אלא "אזרחים רגילים" שרוצים שתהיה פה מדינת רווחה. אם נחזור להשוואה לתחום המדיני - המפקד הסוציאל-דמוקרטי צריך לפעול לפי מודל "המפקד הלאומי" (מאות אלפי חותמים ישראלים ופלסטינים על טקסט קצר בשפה פשוטה) ולא לפי מודל "הסכם ז'נווה" (עשרות ידוענים מהאליטה הפוליטית הבטחונית והתרבותית, שמנסים למכור לציבור מסמך ארוך ומייגע). אולי פשוט נקרא לו "המפקד החברתי".
נכון, התארגנות שתייצר את הקובץ הזה היא מסובכת הרבה יותר מכתיבת מאמרי דעה, והיא אפרורית ומשעממת הרבה יותר מדיון בסוגיות כמו מאבק בהפרטה או מהליכה להפגנה למען העלאת שכר למורים. קשה או אולי בלתי אפשרי לעשות אותה בלי תרומות (כמו שקיבל "המפקד הלאומי" ומקבלים הפייגלינים בליכוד). המשימה הזו גם לא תעניין עיתונאים כמו מניפסט ארוך שנכתב על ידי סלבריטאים כמו הספרי ויניב, אבל זו המשימה החשובה באמת, ורק אנחנו יכולים לעשות אותה. אם נשב על הגדר ונחכה לפוליטיקאים שיעשו מה שאנו רוצים (להתפלג, להישאר וכו'), רוב הסיכויים שיקדיחו את התבשיל. כבר ראינו שהם ממש טובים בלקחת את הרצונות שלנו ולעשות מהם טיארה, בייחוד כשזה מגיע לצעדים פוליטיים.
כדי ליצור לחץ על הפוליטיקאים צריך המון כסף או המון אנשים. לנו אין כסף, אז החלופה היחידה היא התארגנות של אנשים. במקום להיות חייל בארגז של ח"כ זה או אחר, עלינו להתחיל למלא ארגזים של חיילים נאמנים למצע הסוציאל-דמוקרטי. עם הארגזים האלה נוכל לבוא לפוליטיקאים ולהגיד להם - אנחנו הציבור שלכם, עכשיו תובילו אותנו לדרך שאנחנו בחרנו. רוצים לקחת ארגז (או לפחות מעטפה) ולמלא בטפסים? כיתבו ל-blacklabor@gmail.com.
הכותב הוא ד"ר לחקר המוח ומרצה מן החוץ באוניברסיטה העברית. המאמר פורסם במקור באתר עבודה שחורה
נא להמתין לטעינת התגובות
