מהכלא באיראן ובחזרה: סיפורו של רב סרן ה'
רב סרן ה' קיבל השנה את פרס מפקד חיל האוויר. לפני 22 הוריו היו בכלא האיראני האכזרי ביותר וכעת הם מבקשים: הפציצו את איראן
יותר מעשרים שנה חיכו הוריו של רב-סרן ה,' אתי והונשג גושן (ההורים עיברתו את שמם(, לרגע הזה. שניהם אסירי ציון שהיו כלואים בכלא אבין, הכלא האכזרי ביותר באיראן. מאז תחילת המהפכה הוצאו להורג באבין עשרות אלפי אנשים. הונשג גושן נכלא ושוחרר שלוש פעמים. הוא עבר עינויים קשים. על אתי, אמו של רב-סרן ה,' גזרו השלטונות גזר דין מוות.
רק אחרי שהתחזתה למוסלמית שונה גזר הדין והיא נשארה בחיים. גושן הביטה בבנה, לבוש מדים, בעיניים נוצצות. בשביל זה, אמרה, באנו לארץ. "אני מסתכלת עליו ובוכה". "אני נזכרת בלילות בכלא. אני שומעת את הקולות. מוציאים אנשים מהתאים.
צעדים, הליכה, דלתות נפתחות, דלתות נסגרות, צעקה אחת חזקה, ואז ירייה. עוד ירייה. פוף פוף פוף. זהו. נגמר הבן אדם".
חור שחור, מגדירה גושן מביתה בפתח תקווה את התקופה שלה בכלא האיראני. היא הייתה אישה צעירה, מצליחה, בת זקונים בין עשרה אחים, בעלת קריירה ואמא, אבל שום דבר לא הכין אותה למה שעברה שם. אחר כך סכרה את הכול ונעלה בקושי רב.
במאמץ, אמרה השבוע. אפילו בשיחות
"אז אני יודעת מאיפה באתי ומה המטרה", אמרה גושן. "הייתי צריכה למות. רק במקרה אני בחיים".
ראשיתו של המסע באיראן. אתי והונשג גושן הכירו בפנימייה של אורט בטהרן. אהבה ממבט ראשון, סיפרו השבוע. הוא ניהל את בית הספר לבנים של אורט ולמד באוניברסיטה. היא עבדה בפנימייה ולימים במשרד האוצר האיראני, במשרה ממשלתית יפה. רב-סרן ה', בנם הבכור, נולד שנתיים לפני המהפכה. אחריו נולדה אחותו הלנה.
לשני הילדים נתנו ההורים שמות בפרסית. "החלק הטוב של החיים", אומרת אתי על כל מה שקרה עד שעלה חומייני לשלטון, בשנת 1979. הם היו ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, גרו בלב טהרן, בחברת מוסלמים וארמנים. "חיים כמו בספר", היא אומרת, "כמו מלכים".
אלף פעם חשבו לעלות לארץ. פעם אחת אפילו מכרו את כל הרהיטים שלהם. אלף פעם דחו את העלייה למועד אחר. המהפכה אמנם החלה, אבל ריחו של האסון עוד לא נישא באוויר. במשפחת גושן לקחו את הזמן. אתי באה לארץ לביקור. רצתה להכין את השטח. חזרה לאיראן ויצאה עם הונשג לקניות אחרונות.
אבל אז, בדרך, אבד הדרכון של הונשג. שער היציאה לחופש ננעל. "ארבע שנים ניסינו להשיג דרכון חדש", אומרת אתי. "גילגלו אותנו מדלת לדלת". בין השאר הלכו והתחתנו מחדש. הפעם בחתונה מוסלמית. עשו את עצמם מוסלמים וקיוו שככה ייתנו להם דרכון. זה לא הצליח.
אלה היו השנים הראשונות שאחרי המהפכה. השינוי היה משמעותי, אבל נסבל. אם היה לחץ לעזוב, במשפחת גושן לא הרגישו אותו. הם המשיכו ללכת לבית הכנסת ולחגוג את החגים היהודיים בגלוי.
הגושנים לא זוכרים תאריכים. מתי ומה. הכול נהפך לאירוע אחד ארוך מחולק לשני חלקים: לפני ואחרי המהפכה. יום אחד, נזכרת אתי גושן, ראתה במשרד האוצר מכתב שאסר על קבלת יהודים לעבודה. אותה לא פיטרו עדיין. היא עבדה במשרד הממשלתי עוד מימיו של השאה הפרסי והשינוי, כך אמרה, היה אטי.
"אז", היא אומרת, "כבר הרגשתי כמו בגרמניה". לבה הלם. בבתי הספר התחילו ללמד קוראן ותפילות מוסלמיות, כמות המצרכים הייתה קצובה ובחוץ התנהלה מלחמה. מלחמת איראן - עיראק. יותר ממאה טילים(127, ליתר דיוק) נפלו באזור שלהם ביום אחד. "הייתי ברחוב", היא משחזרת את אחד ממטחי הטילים שראתה ואת המראה המזעזע שראתה אחריו, "פתאום נפל טיל. הרס רחוב שלם. באו השלטונות, בדקו וסגרו את הרחוב. כיסו בחול את החיים והמתים. צ'יק צ'ק. כאילו לא היו אף פעם".
הגושנים רצו לברוח, אבל לא היו יכולים. שני סוגים של דרכונים היו אז, באיראן. ליהודים עם חותמת אדומה, ולגויים עם ירוקה. לצאת בדרך לא חוקית היה אפשר דרך טורקיה, אפגניסטן, פקיסטן או שווייץ. היציאה מטורקיה נחשבה סבוכה. היא כללה הליכה ממושכת וטיפוס על הרים. רבים מהיהודים שיצאו משם נתפסו ונורו למוות.
גושן הכירה את החותמות מעבודתה במשרד האוצר. יש לה זיכרון צילומי וכישרון ציור - היום היא מציירת להנאתה - והיא ובעלה החלו לזייף דרכונים. בהתחלה לבני משפחה שביקשו לעלות לארץ. אחר כך גם לאחרים. "היינו קונים דרכונים מכפריים איראנים או מזייפים בעצמנו, מהתחלה", אומרת גושן. היא לא יודעת, אמרה השבוע, אם היא גאה בזה. כי בכל זאת "מדובר ברמאות".
ובכל זאת, הרבה מאוד אנשים ניצלו כך והגיעו לישראל. מרכז הזיוף היה אצלם בבית, בקומה השנייה של בית דירות במרכז טהרן. את ה', אז ילד, הייתה שולחת לשחק עם הילדים למטה. בינתיים היו מגיעים אליה מתווכים או יהודים שרצו לעלות לארץ. בזכות הדרכון היו יכולים לצאת מטהרן בדרך חוקית, על מטוס.
הדרכונים הציגו אותם כמוסלמים כמובן. כהוקרה על הפעילות הזאת קיבלו בני הזוג גושן שנים אחר כך תעודה של אסירי ציון. בדרך הזו יכלו כמובן לארגן דרכונים גם לעצמם, אבל לא אירגנו. שוב ושוב אמרו "נעלה עוד אנשים. רק אחר כך נדאג לעצמנו".
רב-סרן ה' שותק, ונדמה שגם הוא עצמו נדהם לשמוע מחדש את הסיפור מימי ילדותו. איך נראו החיים אז? שאלתי את רב-רן ה'. רציתי לשמוע את הסיפור מנקודת מבטו של ילד צעיר. במה הילדות שלו שונה מילדותם של ילדיו. הוא נשוי ואב לשלושה.
עד שבא לכאן, אמר, לא ידע את ההבדל. כי לא היו לו רפרנס, מקורות מידע, או נקודת התייחסות. רק כשהגיע לארץ הבין. "חשבתי שיש לי ילדות טובה", הוא אומר. בזיכרון שלו הילדים המוסלמים מציינים יום אבל לאחד הנביאים שלהם. הילדים המוסלמים נתנו לעצמם מכות בראש באלה ובמקלות, עד זוב דם. "אבל אני לא הזדעזעתי ולא נבהלתי". אומר עכשיו ה'. "זה נראה היה לי נכון להתאבל ככה על נביא. שגרה".
מה עוד אתה זוכר?
"הוצאות להורג. משפטי ראווה. תולים בן אדם עם טרקטור באמצע הכיכר, ליד כולם. הלכתי לראות. או שפעם אחת תפסו את בן דוד שלי שותה אלכוהול. מה זה שותה?", הוא אומר במרירות, "שלוק. הוא חטף עונש, שבעים מלקות. אני ראיתי את הכול. השכיבו אותו על אבן, קשרו לו ידיים, רגליים, דפקו לו מכות, הרביצו לו עד שהוא לא יכול היה לשכב אחר כך. כולו היה שלפוחיות. הרופא אמר 'בחיים לא ראינו דבר כזה', פה מדברים לפעמים על נוהל שכן. מדברים על כל מיני דברים שאני אומר לעצמי 'איזה נחמדים אנחנו".
"טוב שאנחנו כאלה. שופטים אותנו כאילו שאנחנו צבא קשה. אני אומר, שלא יבלבלו ת'מוח. הצבא הזה הוא צבא מוסרי. ההבדל היחידי ביני לבין אלה שאומרים לנו שאנחנו לא מוסריים, זה שלהם אין עם מה להשוות. הם כנראה משווים אותנו עם צבא שווייץ. נכון, צודקים, אבל שיבואו יראו מה עושים ליהודי ששתה שלוק אחד של אלכוהול".
אבל לחיים יש זרימה משלהם, ואחת הנשים שהצילו הלשינה עליהם. יהודייה שהתאהבה בשוטר איראני. נסעה איתו לטורקיה במטוס, ובדרך סיפרה לו על שני היהודים שמארגנים דרכונים. לא סיפרה שגם הדרכון שלה מזויף. השוטר חזר לאיראן והלשין על משפחת גושן, לימים נהרג בתאונת דרכים.
מהשלטונות באו לגושנים הביתה. זה היה כבר בשנת .1987 רב סרן ה' היה בן עשר. הוא זוכר את עצמו סגור בחדר שלו בעל דלת זכוכית. דרך הדלת ראה את שליחי המשטר הופכים את הארונות ומרימים את הבלטות. בסלון מצאו סידור ותמונה של אחיינה של אתי, צנחן, מצולם בכותל עם הכומתה האדומה ודגל ישראל.
אבל היו שם גם ספר של חומייני, שאתי קראה בו מסקרנות ותעודת הנישואים שלה ושל הונשג מהקאדי המוסלמי. החתונה השנייה שעשו כדי להשיג דרכון. "הם התבלבלו", מתארת גושן. "עד הסוף לא הבינו אם אנחנו יהודים או מוסלמים שהיו יהודים פעם".
על עצמה אומרת גושן שהיא כבר הבינה ש"בתוך דקה, אין לבן אדם כלום". בתום החיפוש לקחו אותה ואת בעלה לחקירה. שעתיים, אמרו להם. להוכיח כמה האמינה למה שאמרו לה, היא מתארת שיצאה "בבגדי בית". נעצרה ושוב נחקרה. אחר כך הובלה עם בעלה לכלא אבין. החוקרים החליטו שהיא "מרגלת של ציונים", אף שכיסו את עיניה היא ראתה את גזר הדין, מכיוון שהייתה גבוהה מהחוקר שהלך לצדה. "צו הריגה" היה כתוב שם.
בגלל המלחמה, מלחמת איראן - עיראק, שהלכה והתעצמה, עזב ה' הקטן את טהרן ונסע עם הדודה שלו לצפון. בלית ברירה נרשמו ה' ואחותו הצעירה לבית ספר מוסלמי. העובדה שהוא יהודי נשמרה בסוד. "תמונות של חומייני בכל מקום", הוא מתאר, כך נראה בית הספר שבו למד. "מהללים את השהידים, הרוגי מלחמת איראן - עיראק. לומדים ערבית, שפה שנייה ושיעורי קוראן. כל הבנות, כבר מכיתה א,' עם רעלה".
ה' ידע שהוריו בכלא, אבל את פרטי המקרה לא הכיר. "בכל פעם שמדברים על רון ארד", אומר רב-סרן ה', "אני חושב על הבת שלו. כי אני לא יכול לדמיין מה עבר על רון, זה משהו שהוריי יכולים לעשות, אבל אני כן יכול לדמיין מה היא מרגישה. אני יכול לחשוב מה עובר על הילדה שלו. אני יכול להזדהות עם הבת של רון ארד בגלל מה שעבר על ההורים שלי ועליי".
אתי גושן מתרגמת מפרסית. על כלא אבין אומרים ש"ציפור שנכנסת אליו, לא תוכל לצאת". וגם "אלוהים לא יכול להיכנס לכלא הזה ולצאת". "ראיתי הרבה סרטים", היא אומרת, "אבל כלא כמו זה, אין".
חודשיים איש לא בא לשאול מה עלה בגורלם, איפה הם. לא העזו. "מי שנכנס לאבין, זה מקרה אבוד. מכות, השפלות. הסבל הגופני לא חשוב. אבל ההשפלה שאת עוברת. אצלנו זה היה עוד יותר גרוע, בגלל שאנחנו יהודים. מה אני אגיד? מכות. משכו אותי, את הידיים והרגליים שרפו לי. עד היום יש לי כאבי גב. שיניים. כף היד, כף הרגל, הכול. אין לך זכות לכלום. עכשיו אני רואה, תופסים פלסטיני, העורך דין שלו הולך אחריו. איזה עורך דין? לי לא הייתה זכות לדבר. לא הייתה לי זכות לדעת איפה הילדים שלי. כלום כלום כלום".
איך סדר היום בכלא? איך עוברים יום יום?
"בהתחלה הייתי בתא נפרד. מעבירים לך את האוכל מתחת לדלת. אפילו את הסוהרים את לא רואה. תא ברוחב הגוף שלך. והם ממלאים מים קפואים עד לברכיים. זה עושה התמוטטות. תחשבי על זה. תחשבי על זה ששמים אותך בתא בגודל מלונה מבטון, כשאת שפופה. כמו כלב. אלה דברים שגומרים אותך נפשית. אסור לך להתרחץ. חודשיים אין מים ואני אישה. בחודשיים ירדתי 15 קילו".
הונשג גושן, אביו של ה', אפילו לא מוכן לדבר על מה שעבר עליו בכלא אבין. הוא איש שקט. נימוסיו בולטים. למנטליות הישראלית לא התרגל. "אפילו עם אשתי אני לא מדבר על זה", הוא מודה. לבסוף הוא מספר: "אני עשיתי שתן ושתיתי את זה. שתיתי את השתן שלי. פעם ראשונה שאני אומר את זה בקול רם. פעם ראשונה שאני מספר".
לילה אחד לקחו אותו למקום שבו הוציאו להורג את האסירים. "התפקיד שלי היה לנקות את הגופות",
הוא אומר. "עמדתי בחושך, בין כל המתים. איש אחד. הידיים שלי ככה, רעדו".
אתי גושן מאמינה שהכול כתוב מלמעלה. היא מאמינה גם שלמזל יש חוקים משלו. עכשיו יש לה דוכן של מפעל הפיס, שם היא עובדת, אז היא חזק בעניין המזל. אחרי שגזרו עליה מיתה, המשיכה לדבוק בגרסתה כי התאסלמה.
"אמרתי 'אני מוסלמית", היא משחזרת, '"לכולם". החתונה המזוייפת אצל הקאדי עזרה לה. לבסוף החליטו החוקרים להביא לה את האימאם, איש הדת. תעברי מבחן, אמרו לה. אתי למדה לילה שלם. שיננה פסוקים של קוראן ותפילות. בבוקר הגיע האימאם וביקש שתתחיל לקרוא בקוראן. גושן סירבה. לא התרחצתי, אמרה לו, כמו שנהוג לפני תחילת התפילה, והאימאם נראה מרוצה.
אחר כך קראה את מה שאמר לה. "אלוהים אוהב אותי", היא אומרת ונשבעת לי ש"הוא ביקש שאקרא בדיוק עד למקום שסיימתי ללמוד, ואז ביקש שאקרא עוד תפילה. התבלבלתי. האימאם אמר 'אסור לטעות בתפילה.' אמרתי לו 'אני חדשה באיסלאם, מותר לי".
נראה שהדבקות עבדה, מכיוון שלבסוף היא שוחררה. באותו הזמן שוחרר גם בעלה. השחרור לא היה פשוט והותנה במה שנקרא באיראן "ערבות חיים". במסגרת תנאי השחרור הייתה אתי צריכה לבוא ולחתום בכלא אבין בכל כמה ימים, להוכיח שהיא לא בורחת.
כעבור חודשיים הייתה אמורה להיכלא שוב. הערב, ערב החיים, היה אחיה. אם תברח, הסבירו לה, יוציאו אותו להורג. זאת המשמעות של ערבות חיים. "אני זוכרת שנפגשנו, בעלי ואני, כבר בחוץ. הסתכלנו זה על זו ולא זיהינו אחד את השני. גם ה' לא הכיר אותנו".
בשלב הזה ההחלטה הייתה ברורה, לברוח. בני הזוג אספו כסף. סדר גודל של מיליון שקלים לכל בוגר ועוד חצי מיליון שקל לכל ילד. שלושה מיליון שקלים בסך הכול. האח, הערב, השיג לעצמו דרכון מזויף ויצא גם הוא מאיראן. את כל חייהם ארזו בני משפחת גושן בארבע מזוודות. "הקטע הכי קשה", מתארת אתי גושן בדיעבד.
נוסף על כך פקדו אותה באותה תקופה כאבי תופת בבטן. "את עומדת בתוך הסלון וחושבת 'צריכה לקחת את זה', 'לא, את זה', 'לא, זה של אמא שלי', 'לא, זה מאבא שלי'. תארזי את הכול בארבע מזוודות, וכל הבגדים, וכל הנעליים, וכל החיים שלי, של דור, דור, דור, ארבעה דורות". בין הפריטים תכשיטים, מטבעות מזהב עם תמונות של השאה, "קולקציה".
שישה קילו זהב בסך הכול. "את כל אלה אספנו, נתנו למישהו עם המזוודות". אחר כך חיכו לו שיבוא לאסוף אותם. עמדו ברחוב בטהרן, ולא- לאט הבינו את גודל האסון. "הבן אדם קבע איתנו, לקח את כל הכסף, כל החיים שלנו, ולא בא. ואנחנו נשארנו כמו עז, עומדים באמצע העיר".
את הבית כבר מכרו, אז הם חזרו להתגורר אצל בני משפחה. ניסו למצוא את האיש שברח להם, אבל לא הצליחו. לבסוף חזרו לטהרן. שוב אספו כסף, לוו מקרובים. הפעם "רק" מיליון שקלים. העולים היחידים שהגיעו לארץ עם מינוס גדול בבנק, אתי צוחקת. מתווך יהודי בעל מוניטין אירגן להם את הדרך החוצה.
לילדים סיפרו שהם "נוסעים לטיול" בתוך איראן. לקחו רק אוכל לדרך. 12 שעות נסעו באוטובוס עד לעיר משהאד. ה' זוכר מהטיול הזה "קבר בתוך כלוב מזהב". עדיין לא הבין שהוא עוזב את איראן. בטנדרים פתוחים עברו את הגבול לכיוון אפגניסטן. קבוצה גדולה של יהודים שביקשו לברוח. "כמה פעמים הקאתי בנסיעה הזאת", תיאר השבוע רב-סרן ה' את מסע הבריחה שלהם אל החופש, שהוא זוכר בקושי מגיל .12
"אני זוכר שהסתכלתי דרך הזכוכית שהפרידה בין הקדימה של הטנדר לאחורה שלו. אנחנו ישבנו מאחורה. ראיתי את מד המהירות. מאה שישים ויותר קילומטר".
וההרגשה?
"אולי פחד. וקר. פעם אחת עצרנו למנוחה ואני ניסיתי ליישר את הרגליים. לא הצלחתי. הייתי קפוא. חשבתי שאני אשאר משותק".
בהמשך הגיעו לפקיסטן. שם נסעו ברכבת. שוב, כמעט ונתפסו. אתי גושן שיחדה את השוטר הפקיסטני שחשד בה. נתנה לו את כל הכסף שנשאר לה. "האו מאץ?", שאלה אותו כשאמר לה "לאן?" "אחרי כל כך הרבה גלגולים, כמעט הגעתי לחוף החירות", היא משחזרת. "אני מתביישת, אבל ברגע אחד שם אמרתי לעצמי 'עכשיו אני אזרוק אותו החוצה מהרכבת, שלא ילשין".
בפקיסטן הלכו לאו"ם ופגשו נציג של הסוכנות. קנו בננות לעצמם וג'ינס חדש, מודרני, לה' והחליטו לחגוג. אחרי שחיו שבועיים בפקיסטן, המשיכו לשווייץ, ומשם לישראל. "והגענו", אומרת אתי, "בליל רביעי של חג חנוכה. כמו נס. ירדנו מהמטוס, ואני לא הבנתי. שנתיים אחר כך עוד פחדתי נורא. היינו מדברים רק בשקט-בשקט, שלא ישמעו. נבהלים בכל פעם שרואים חיילים".
סיפור הקליטה שלהם הוא סיפורה של הארץ הזאת. מבעד עיניו של ה' מדובר בסיפור קשה. כשהגיע לכאן, הוא אומר, התגעגע לפרס. הם גרו בשכונת מצוקה בפתח תקווה, והמצב הכלכלי שלהם היה רע. הוריו הלכו לאולפן, אבל הוא נשלח ישירות לבית ספר, לכיתה ו', "קללות רגילות של 'פרסי מסריח", הוא מודה. ביום הראשון חזר הביתה מבית ספר וביקש שייקחו אותו בחזרה לאיראן.
יש אירוע אחד שהוא זוכר במיוחד. הוא, ילד חדש שאינו דובר עברית, ניגש לשתות מהברזייה. עמד בתור אחרי ילד אחר, צבר. "אתה שתית, גם אני רוצה שתית", אמר לצבר. כל הילדים התפקעו מצחוק. העילגות נחרתה לו בזיכרון. עוד באותו הלילה בא הביתה ושינן את כל הטיות "שתה" במילון. למחרת ניגש אל הילד ואמר לו "אתה שתית, עכשיו תורי לשתות", הפעם הילדים כבר לא צחקו. "זה היה קשה, אבל זה גם נתן מוטיבציה ללמוד", הוא אומר.
ילד זר במדינה חדשה. ברחובות השכונה ראה נערים משתמשים בסמים ובאלכוהול. מי שהיה מתגייס, הוא משחזר, היו מחכים לו בתחנת האוטובוס לראות אותו חותם על שחרור בבקו"ם וחוזר הביתה. מי שסיפר איך קילל את המפקד שלו בצבא, נחשב לגיבור, "גבר".
בצו הראשון יישר קו עם מה שהכיר מהשכונה. אחר כך התחרט. המשפחה התחילה במרתון לשנות את הגזרה. ה' התעקש להתגייס לצה"ל וחלם לעשות קורס קצינים. ההורים התערבו, ובסופו של דבר ה' התגייס. אחר כך גם יצא לקצונה. על מגרש המסדרים, בבית הספר לקצינים, באו לראות אותו אבא ואמא. "לא הייתה גאווה גדולה מזה", אומרת אתי.
את פניו ושמו אסור עדיין לחשוף, מכיוון שהוא נחשב לאיש צוות אוויר. באחד המקרים פגש את מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף שקדי. שקדי ביקש מהקצינים שיציגו את עצמם. ה' אמר שם ותפקיד. מפקד בית הספר התערב. את האויב האיראני מכנים בצה"ל "מעגל שלישי".
"למה אתה לא אומר שאתה ממעגל שלישי?", אמר לה.' לפני כשנה, כשנסע עם ראש אגף כוח אדם דאז, אלוף שטרן, לפולין, במשלחת "עדים במדים", סיפר האלוף על שיחה שניהל עם אמו, ניצולת שואה, בטלפון. "אתה", אמרה לו אמו של האלוף, "הנקמה המתוקה שלי", "באיזשהו מקום זה גם מה שאני מרגיש", אומר ה.' "אני הנקמה המתוקה של הוריי".
בכל פעם שהוא מסיים תפקיד הוא מספר את הסיפור שלו. זה התחיל כשסיים את בית הספר לקצינים. יש לו תמונה גדולה ועליה איראן, אפגניסטן, פקיסטן ושוויץ. הסיפור כולל את מה שעברו הוריו בתמצית, סיפור הבריחה, העלייה והקליטה.
"גיליתי שישראלים יודעים מעט מאוד על איראן", הוא אומר. "לא מבינים את העומק, את השילוב המסוכן של אמונה ויכולת. אם אנחנו אי פעם נפסיד לאיראן, ואני בטוח שלא נפסיד, זה יהיה בגלל האמונה. האמונה שלהם קשה יותר מכל נשק אטומי. אני מנסה להסביר את זה ללוחמים וקצינים כמי שעבר את זה, כמי שהיה שם, מי שחי וראה את זה בעיניים ועכשיו נמצא בצד השני ויכול להגיד 'בואו ניתן יותר'".
וכשאתה שומע את אחמדינג'אד?
"אני רואה אותו אחרת מהישראלים. יותר מפחיד. אני יודע שהוא מסוכן".
אם יום אחד יחליטו במדינת ישראל להפציץ את איראן, ייתכן שרב-סרן ה', בהיותו איש חיל האוויר, יהיה באחד המעגלים התומכים של המתקפה. הנופים שיראו הטייסים מן האוויר לא יהיו זרים לו. הוא מכיר אותם מטיולים שעשה עם המשפחה בשבתות ובחגים בתקופה שבה חיו באיראן.
"אני מכיר את המקומות, אני יודע את המיקום שלהם על המפה", ה' מסביר, "אבל אני לא מרגיש ש'אני מפציץ את המולדת שלי'. ההפך. אני ארגיש שאני מגן על המולדת שלי, ישראל. אני אומר 'שיפציצו, שיפציצו', כי זה מקום שאולי גדלתי בו, זה המקום שחייתי בו 12 שנה, אבל זה משהו אחר. אני אמנם גדלתי באיראן, אבל עכשיו זה מקום שמאיים עליי. אין לי שום סנטימנטים, לא לאיראן ולא לטהרן".
אתי גושן: "היום שבו הבן שלי יפוצץ את הכור באיראן, זה יהיה היום. בשביל מה באנו לפה? אני מאחלת לו את זה. רק אז המעגל ייסגר סופית".
נא להמתין לטעינת התגובות
