מי יתנני עוף
לקראת מרק העוף של הסעודה המפסקת הנה תזכורת קטנה לסופרים יהודים שהטיבו לכתוב על אוכל
צלחת מרק עוף צילום: ארז ישראלי
יהודים ואוכל תמיד היו שלובים היטב זה בזה. כאומה שחוגגת כל הישג היסטורי, מהמכבים ועד למלחמת השחרור, באמצעות אכילה מופרזת ונוטפת שומנים, החיבור המסורתי של הגוף והנפש רק מתעצם לנוכח יום הכיפורים.
בסיפורו של עגנון "אצל חמדת" הופכת האכילה לטקס פולחן רוחני של הכנה גדולה לקראת היום הקדוש. החל בחלה הטבולה בדבש, עבור דרך הלביבות הממולאות בבשר וקנח ביין התפוחים – תרבות האכילה היהודית מוצאת את מקומה הפעם בנוכחות ממשית לקראת המעבר לסיגוף ולטהרה. עגנון מתאר בכישרון הנדיר והאופייני לו את התאווה לענני הבשר הצלוי ולמשרות השזיפים המגיעה לכדי ריטואל דתי של ממש.
יהודי נוסף שהיטיב לכתוב על אוכל היה ביאליק. כך במקאמה הנהדרת "אלוף בצלות ואלוף שום" מתאר המשורר הלאומי בהומור יהודי אמיתי את התענוג שבאכילה: "קוֹל מַזְלֵג מְנַקֵּר וְשַׂכִּין קוֹרָצֶת / וְקוֹל שָׂפָה מוֹצֶצֶת וּמִתְמַצְמָצֶת; / כִּי אַכֵן בָּאוּ הַמַּטְעַמִּים כַּשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָם / וַיֹּאמְרוּ: לֹא-נָשׁוּב עַל-כַּלּוֹתָם! / וְהַפִּיקוֹת אֲשֶׁר בְּגַרְגְּרוֹתָם – / רָצוֹא וָשׁוֹב, עָלֹה וָרֶדֶת / כִּמְרוּצַת הָעַכְבָּרִים אֲשֶׁר בַּמַּלְכֹּדֶת. / וְלֹא-חָשְׂכוּ נַפְשָׁם מְעָמָל וִיגִיעָה, / וַיַּעֲבִידוּ בְּפֶרֶךְ אֶת-בֵּית-הַבְּלִיעָה, / עַד-אֲשֶׁר-זָרְחוּ פְּנִינֵי זֵעָה עַל-הַקָּרַחַת, / וַיֵּאָנְחוּ מִשֶּׁפַע תַעֲנוּג וָנַחַת, / וַיִּהיו פֶה אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת, / לֵאמֹר: כַּפְתּוֹר וַפֶרַח, כַּפְתּוֹר וַפָרַח! / לֹא-בָא כַבֹּשֶׂם הַזֶּה מִימֵי תָרַח!".
קוד גנטי ספציפי המשותף לכל היידישע-מאמות
עדי זליכוב רלוי עצמי
האוכל תופס מקום רחב ביותר (תרתי משמע) בפנתיאון התרבותי של העם היהודי. אולי זו שאיפת ההישרדות הבסיסית שמפעמת בנו אלפיים שנה, אולי הפיוז'ן הקולינרי המאפיין אומה של מהגרים רעבים במיוחד, אולי קומפלקסים היסטוריים לא מעטים ואולי מדובר בקוד גנטי ספציפי המשותף לכל היידישע-מאמות, לא חשוב מאיזו עדה, שמטיסות אווירונים עמוסים כל טוב אל פיות ילדיהן.
מרק עוף תמיד היה הנחמה היהודית האולטימטיבית. תרנגול כפרות בסיר גדול ומהביל.
הסופר מאיר שלו מתאר את תהליך ההכנה הנשי והמקודש של התבשיל בספרו "בביתו במדבר" : "כשהייתה סבתא מבשלת, הייתה יוצאת מן המטבח בהליכה לאחור, כאומרת לתבשיל שהיא יוצאת, אבל מודיעה לו שעינה ממשיכה להיות פקוחה עליו גם מרחוק".
מי יתנני עוף. צום קל.
***
מחשבה קטנה לסיום. לכל המהסים והמהססים את הפעוטות המתרוצצים בבתי הכנסת הומי התינוקות ומבקשים את צאתם מן ההיכל - אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל דברי תורה של תינוקות של בית רבן." גמר חתימה טובה לכל בית ישראל. אמן.
עדי זליכוב רלוי היא מבקרת תרבות, עו"ד, נשואה ואמא לשניים
נא להמתין לטעינת התגובות
