יום הכיפורים: להתפלל עם העבריינים
פרופ' שלום רוזנברג מבהיר שלא עם כל העבריינים אפשר וצריך להתפלל ביום הקדוש ביותר בשנה
שנים מזקני המתפללים פתחו את דלתות ארון הקודש, הוציאו ספרי תורה, ניגשו אל שליח הציבור ונעמדו מסביבו. הם הפכו מעין בית-דין האמור להעניק תוקף ל'כל נדרי', הטקס ההלכתי שיבטל את הנדרים וההתחייבויות שקיבלנו עלינו. הכל יתחיל עם הכרזה מרגשת שתיאמר שלש פעמים: 'על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים'.
מאמרים ומחקרים רבים הוקדשו ל'כל נדרי', אך עדיין מרגש אותי ההסבר ששמעתי כילד קטן במדבר היהודי הדרום-אמריקאי של הימים הרחוקים ההם. לגבי דידי, תקפותו ההיסטורית של הסבר זה אינה מעלה ואינה מורידה. עדיין רואה אני בדמיוני, את תמונות האנוסים מתגנבים מחופשים לבתי הכנסת ביום הקדוש, כדי לבטל ב'כל נדרי' את ההכרזות המצהירות על המרת דתם. הלוא בניגון 'כל נדרי' הנפלא ניתן לשמוע את גניחות מעוני האינקביזיציה. הבנתי אז יפה את הכרזת בית הדין: "...אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", העבריינים בעל כורחם, האנוסים.
וודאי שאלתי את עצמי אז, האנוסים היו בימי הביניים מי היום העבריינים? התשובה הייתה ברורה לי. אלה הם אותם המתפללים שהיו באים אלינו רק בימים הנוראים, ואולי רק ביום כיפור. אולי רק היום יודע אני אולי לנסח זאת יותר נכון. "...אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" פירושו שתתכן שותפות דתית עם יהודים שאינם "מקפידים" במצוות.
אני זוכר את היום הקשה בו נודע לאבי שאמו ז"ל, משרידי הפליטה, נפטרה בדרכה אל אוניות המעפילים. אני זוכר את עצמי הולך בשליחות אבי אל אחד מאותם "עבריינים" לבקש ממנו שיבוא להשלים מניין בימי השבעה. עשרות שנים מאוחר יותר המשכתי אני לפנות אל "עבריינים" שכמותם תוך ניסיונות לארגן מניין במטוס כדי להגיד קדיש בימי אבלי על אבי ז"ל.
"עבריינים" אלו היו שותפי-דת שלי. כמוהם הם אותם גיבורים שברשת הקשר ענו בזה אחר זה לתפילה שאחד הטנקיסטים השמיע. אמנם כן, לא אכחיש שיש שאלות מטרידות. האם ניתן לחיילים שומרי מצוות במוצב מבודד לארגן מניין לתפילות יום הכיפורים עם חיילים שאינם צמים? קראתי פסק דין על כך
"עם כל העבריינים"? את התשובה לשאלה זו קיבלתי לפני שניסחתי אותה. היה זה כאשר למדתי שבמדבר בו חייתי, היו יהודים "טמאים". כך נקראו בשפתינו ה'שרידים' של ארגוני המאפיה היהודיים שעסקו בזנות. בצורה עדינה וצנועה ספרה לי אמי ז"ל כיצד נערות רבות שעזבו את מצולות העוני של מזרח אירופה וביקשו מפלט אצלנו, נפלו טרף לשיני ברנשים מתועבים שבהבטחות שווא שעבדו אותן כזונות. לא כל המאפיונרים חיכו לאוניות.
באחד מסיפוריו הקצרצרים, מספר שלום עליכם על מפגש ברכבת עם יהודי שהגיע ממקומותינו למזרח אירופה. על השאלה "במה אתה עוסק", ענה הזר: "אני לא מוכר אתרוגים...". המאפיה הזאת פעלה במשך עשרות שנים, עד שבעקבות שינוי המשטר היא נהרסה. היו בידיה עוצמה רבה וכמובן כוח כלכלי אדיר. אכן, ל'טמאים' היו בית קברות וחיי תרבות, תיאטרון "יידיש" למשל, עוד לפני שהיו כאלה לקהילה, שסבלה ממחסור רב. ולמרות זאת, הקהילה החלשה הזאת החרימה את 'טמאים'.
כמה הערצתי אותה על הנדר שהיא נדרה, על האיסור שהיא אסרה על כל מגע עם ה'טמאים'. אמנם כן,"כל נדרי... בטלין ומבוטלין", אלא שיש כמה יוצאים מהכלל. "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", אך לא עם כולם. יש "טמאים" שאסור להכניס הביתה, ומה שיותר קשה, שאסור לקבל מהם כספים. לכסף יש ריח, שלא יסור אף אם איש המאפיה יחבוש כיפה בראשו בשעת מסירתו: "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיה א, טו).
ואנו? האם גם לנו יש גבולות? היכן הם? כמה שאלות היפותטיות עולות במחשבתי. האם מותר להעלות לתורה גנב מיליארדים שאימלל אלפים? האם מותר לעשות זאת בבית הכנסת שבכלא אמריקאי (חילול השם האולטימטיבי)? האם לא נטמאו הישראלים הפועלים בנכר כדי שחיילים ישראלים יועמדו לדין על "פשעי מלחמה"? האם לא טמאים אלה המלבים אנטישמיות או אנטי-ישראליות? אנו עוד מחכים לתשובות.
נא להמתין לטעינת התגובות
