אני איכר עם סטייל
להיות חקלאי אורגני זה אומר להיות חריג. ומדינת ישראל לא מחבבת חריגים. אז יואל ורונית בלומנברג, שהמשק האורגני שלהם חוסך מים, מעסיק פועלים עבריים ומאכיל מאות משפחות, יכולים ללמד אתכם דבר או שניים על בירוקרטיה ישראלית
יום שלישי בצהריים טס יואל בלומנברג לביקור בזק במולדתו, שווייץ. יש לו שם עסקים. חצי שעה לפני שיצא לשדה התעופה, הוא עדיין עמד בפתח המחלבה הקטנה שלו, שקוע עד למותניו בתוך מכל נירוסטה ענקי וקרצף אותו במרץ עם מים וסבון (אקולוגי).
השתגעת? היית יכול לשבת עכשיו עם חליפה ועניבה במשרד מהודר בסיטי של באזל. מה לך ולשטיפת סירים?
"אני נהנה מזה".
שיהיה , אבל למה כאן, בישראל? מה רע בחווה על מורדות האלפים?
"שאלה טובה".
יש לך תשובה?
"מה קרה לך, פה זה הבית שלי. ובשביל להיות בבית, אני מוכן לעבוד פי שלושה יותר מאשר בכל מקום אחר".
לא שהבית של יואל בלומנברג נראה רע כל כך. הוא אולי לא בנוי על מורדות האלפים, אבל גם ממורדות הכרמל נשקף נוף מעורר קנאה, כולל הים ששרוע כמו שטיח טורקיז מפתה. כאן, בפאתי מושב עופר, רכשו לפני 11 שנה יואל ורונית בלומנברג בית ישן מוקף בעשרה דונם אדמה. על השטח הזה הם הקימו, פחות או יותר ב-20 אצבעותיהם, את משק "הר הפרחים" (בלומנברג, בגרמנית - הר פרחים), אחד המשקים האורגניים המרשימים בישראל. תשאלו את מאות המשפחות מיישובי הסביבה, מנחשולים ועד עין איילה, מכרם מהר"ל ועד פאתי חיפה, שמגיעות לכאן שלוש פעמים בשבוע כדי לרכוש ירקות טריים וגבינות מהמחלבה הביתית.
הדרך אל הפסטורליה האורגנית הזו עוברת במסלול ארוך של עימותים מתסכלים עם זרועות הממסד השונות. להיות חקלאי אורגני, שעושה כל מאמץ להועיל לסביבה ומאמין שייעודו לגדל אוכל עבור השכנים, זה אומר להיות חריג. ומדינת ישראל לא מחבבת חריגים.
למשל, פרשת המים: "מבחינת המדינה אני בעצם עבריין", אומר בלומנברג ומצביע על שרשרת בריכות טיהור המים שהקים בחווה. אל המערכת הזו מוזרמים השפכים של משק הבית. הם עוברים דרך שורה של בריכות עם צמחי מים, שהחיידקים המתגוררים על שורשיהם מתמחים בטיהור. בלומנברג לא משתמש במים המטוהרים להשקיית ירקות המיועדים למאכל, אבל מרשה לעצמו להשקות איתם את עצי הנוי - ביניהם רימון וזית - הפזורים במשק.
מדובר בחיסכון אדיר של מים, ובשיטת טיהור ירוקה שתופסת תאוצה בכל העולם, אבל משרד הבריאות הישראלי לא מאשר. "המשק שלנו פועל על העיקרון של מעגל סגור", אומר בלומנברג, "שום דבר לא יוצא החוצה. הביוב הופך למים, החשמל מגיע מהשמש (על גג הדיר יש משטח גדול של פאנלים סולאריים), מהזבל עושים קומפוסט. למדינה יש אינטרס ברור לעודד דברים כאלה, אבל לא רק שהיא לא בצד שלך - היא כמעט תמיד בצד השני".
יואל בלומנברג נולד לפני 48 שנה בלוגאנו, שווייץ, עיר רגועה על שפת האגם. אביו היה איש עסקים, אבל כשיואל היה בן 14 המשפחה עשתה עלייה. משפחת בלומנברג נחתה בצפון הישן של תל אביב, ואחרי שסיים את התיכון התגייס העולה משווייץ לגולני. אחרי השחרור התחיל לחפש את דרכו בעולם העסקים, אבל הכל נקטע יום אחד כשהוזעק לשווייץ לסעוד את אביו החולה. האב נפטר, אבל הטיסה הבהולה הפכה לשהייה של כמה שנים.
בלומנברג הקים חברה למסחר בינלאומי במוצרי פלסטיק והתבסס מאוד כלכלית, אבל ללב, הוא מספר, היו תוכניות אחרות, שהחזירו את המשפחה (לבני הזוג שלושה ילדים) לישראל: "תמיד ידעתי שאני רוצה חקלאות. כשהייתי ילד בלוגאנו הייתי מסתכל על האיכרים בהערצה. הם, אגב, היו איכרים, לא חקלאים".
מה ההבדל?
"להיות חקלאי זו עבודה, זה להיות חלק מהחקלאות המתועשת. להיות איכר זו דרך חיים. איכר זה מישהו שיש לו משק מעורב, עם בעלי חיים וירקות, שגר על האדמה וחי אותה".
ומה אתה?
"אני מקווה שאני איכר". הפוגה . בלומנברג סוקר את ביתו הנאה ומוסיף: "אבל איכר עם סטייל".
השאיפות החקלאיות המקוריות של הבלומנברגים לא כללו מונחים עדכניים כמו "אורגני" או "בר קיימא". " לפני עשר שנים", משחזר יואל, "כשעברנו לפה, הרעיון שלנו היה לקיים משק אוטרקי. התחלנו לגדל לעצמנו ירקות, ביצים קיבלנו מהלול וחלב מהעזים. אפילו בשר לא היינו צריכים לקנות - אכלנו את התרנגולים והגדיים". המעבר מהרפתקה אוטרקית למשק אורגני מסחרי התבשל במהלך מסע משפחתי בקצה העולם: "בטיול נחשפנו להרבה חוות אורגניות ונדלקנו על המודל של חקלאי שמגדל תוצרת בשביל הקהילה שבתוכה הוא חי".
בשיטה הזו, שכמה עשרות חקלאים אורגניים כבר מיישמים בארץ, אפשר להאכיל מדינה שלמה?
"לא יודע, אבל היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר נפוצה, בעיקר מחוץ לערים. בשווייץ, באיטליה, בצרפת, השווקים האזוריים הם תרבות. בישראל אין היום תרבות כפרית. כשאיכר מוכר את התוצרת שהוא מגדל לאנשים מהסביבה, נחסכת הארנונה, הסיטונאי, החנות, כל פערי התיווך, ואז הוא יכול למכור במחיר ידידותי ועדיין להישאר רווחי".
אתה יכול להרשות לעצמך ללכת בעקבות האידיאולוגיה בזכות הגב הכלכלי שלך. ומי שאין לו, יכול לחיות מזה? "חד-משמעית כן. אילו לא היו לי עסקים אחרים, הייתי צריך לעשות כמה התאמות, אבל עדיין הייתי יכול להתפרנס בכבוד. בעצם, הייתי צריך לעשות דבר אחד: להחליף את עשרת העובדים שלי, כולם ישראלים, בעשרה תאילנדים. באותו רגע הייתי הופך למאוד רווחי".
סוגיית העבודה העברית מרתיחה את דמו של בלומנברג. עם התרחבות המשק עלה הצורך בעוד ידיים עובדות. יואל עצמו אחראי על הדיר המונה 70 עזים, רונית על המחלבה, שבה מייצרים ארבעה סוגים של גבינות מעושנות, יוגורט, גבינות מלוחות
המיתוס על ישראלים צעירים שבוחלים בעבודה החקלאית מתנפץ כאן לנגד העיניים. צוות הפלאחים מורכב מחבורה של קיבוצניקים (וגם חולוני אחד ושתי נשים מכפר קרע) באמצע שנות ה-20 לחייהם, שמגיעים לשדה עם אור ראשון ומתפזרים כעבור שמונה-תשע שעות של עבודה פיזית קשה.
רובם סבורים שזו עבודה הרבה יותר טובה מאבטחה, מלצרות או כל מה שעושים בשלב הזה של החיים. "כל שנה אני שואל את עצמי אם לא הגיע הזמן להיכנע", אומר בלומנברג, "התאילנדים עובדים כמו מכונה מהבוקר עד הלילה, הישראלים פתאום יוצאים למילואים או עוזבים ללימודים ויש תחלופה גדולה, באוגוסט היינו פה ארבעה אנשים והיה סיוט. אבל ככה אנחנו זורעים זרעים: כשהם חוזרים לקיבוץ, ולכל מקום שהם הולכים, הם מפיצים את מה שראו ולמדו כאן". כמעט כל בוקר בהר הפרחים מביא איתו משבר חדש: השבוע, למשל, שבק רכיב חשמלי חיוני במחלבה, ורק אחרי חיפושים קדחתניים הצליחו לאתר תחליף בפרדיס, הכפר הסמוך.
כשבלומנברג לא פותר משברים הוא מתרוצץ במשק עם טי-שירט וכובע מצחייה ומודה שהדבר היחיד שבאמת יכול להתיש אותו זו הבירוקרטיה הישראלית: "כל השיטה בנויה בשביל תאגידים ולטובת מי שעובד במאסות גדולות. שנה וחצי הייתי צריך לרוץ מאחד לשני בשביל לקבל רישיון למחלבה. זה היה מלכוד 22: משרד הבריאות אמר שאין בעיה, אבל הוא צריך אישור מהוועדה המקומית שיש לי את כל ההיתרים. הוועדה המקומית אמרה שהיא צריכה אישור ממשרד החקלאות. משרד החקלאות אמר שהוא צריך אישור ממועצת החלב שיש לי מכסה. מועצת החלב אמרה שכדי לתת לי מכסה היא צריכה אישור ממשרד הבריאות. ככה התרוצצתי בלופ שנה וחצי, עד שגברת אחת מקסימה ממשרד החקלאות הבינה שזה טירוף וחתמה לי על האישורים".
נא להמתין לטעינת התגובות
