ג'עפר אל-יהודי: הפליט שפותר כל בעיה מול הממסד
הוא בן 29, יש לו שלושה סלולריים. אנשים מחפשים אותו, מבקשים עצה, עזרה, כיוון, עבודה. הוא מבטיח תשובה. אחר כך יילך איתם למשרד הרישוי, לביטוח לאומי, למשרד הפנים. ג'עפר ג'ומעה הוא פליט סודני וביזנס-מן שהשלטון דווקא מכיר
מאז ומתמיד אמרו על ג'עפר ג'ומעה שיש לו ראש של יהודי. "ג'עפר אל-יהודי", כינו אותו כשמוחו ניסה למצוא פתרון לעוד סבך בלתי אפשרי שאליו נקלע בחייו הבלתי אפשריים. אפילו כשהיה ילד קטן ואהב לשכב על גבו בחצר הבית במחוז אל פאשיר בסודן ולהשתזף באור השמש, הייתה אמו באה אליו ושואלת אותו מה לו ולמנהגים היהודיים האלה. "היהודים", ידעה לספר לו, "אוהבים להשתזף". באותם ימים, ג'עפר אפילו לא ידע מיהם היהודים.
הוא בן 29, וכמו נשיא צרפת שמקבל את אורחיו במחווה של כבוד על מדרגות ארמון האליזה, ג'עפר מחכה לי על המדרכה מתחת לביתו בשדרות הר ציון בדרום תל אביב, מוודא שיש חניה, לוחץ יד בטוחה ומתחיל לדהור במדרגות לקומה השלישית. דהירה בצליעה קלה. אחת מרגליו רזה במיוחד, זכר למחלת ילדות שפגעה באזור הקרוב לאגן.
הדירה, בת
"יהיה בסדר" הן מילות מפתח. כשהוא הולך ברחוב נווה שאנן בתחנה המרכזית הישנה כולם נצמדים אליו כדבורים למלכת הכוורת. לא רק סודנים, אלא גם חבשים, אריתראים, חוף שנהבים וקונגולזים. ג'עפר הוא השגריר האפריקני הבלתי מוכתר, הכתובת שלהם בישראל, לאחר שהכתובת הקבועה שלהם, אפריקה, נמחקה. כולם עושים לו כבוד, לוחצים ידיים, מדברים בשברי שפה. בתוך פחות משנתיים הצליח לפתוח שתי מסעדות של מטבח סודני עם טבחים מהמולדת בתחנה המרכזית, אבל גם הספיק לסגור אותן בגלל המצב הכלכלי: "היו לי עובדים, ואכלו שם הרבה אנשים אוכל טוב, הרבה בשר, אבל סגרתי ואולי עוד אפתח".
בתוך שלוש שנים, מאז שחצה את הגבול המצרי ליד אל עריש, כשהוא אבק אדם, הוא הפך לקונגלומרט של איש אחד, חברת כוח אדם של אדם בודד, ששלח את זרועותיו הקצרות לכל עבר ומכתת את רגליו החולות ברחבי הארץ כדי לעזור לאחיו הסודנים באשר הם, ולשאר יוצאי אפריקה בכלל, לשרוד כאן. בתוך זמן קצר השתלט והבין את הקומבינה הישראלית, את המחוות המקומיות, את הפוזה ההכרחית. אבל שלושה מכשירים סלולריים הם דווקא לא פוזה, אלא הדרך היחידה שלו להישאר בקשר עם העולם שלו - עם אמו שאותה לא ראה שנים ועם אביו שאליו הוא יכול להתקשר, אבל לא יעז בשום אופן, כדי לא לחשוף אותו לסכנת מוות, שהרי הם נתפסים כאויבי השלטון המרכזי הרצחני, היושב בחארטום.
אביו העניק לו את השם ג'עפר כמחווה לחברו במפלגה הקומוניסטית, ג'עפר נומיירי, שהפך לנשיא סודן. ג'עפר שלנו גדל במשפחה אריסטוקרטית בכפר אטרפייה, במחוז העיר אל פאשיר, המונה 5 מיליון תושבים. סבה של אמו היה נסיך דרפור בסוף המאה ה-19. סודן, על 40 מיליון תושביה, יושבת היום על השטח הגדול ביותר ביבשת אפריקה. בתחילת 2003 החלו כוחות מורדים בחבל דרפור לפעול נגד המשטר הצבאי בבירה חארטום, בטענה לקיפוח מתמשך של תושבי החבל האפריקאים על ידי השלטון הערבי. בתגובה חימש הממשל בראשותו של הנשיא עומר אל באשיר מיליציות רצחניות בשם ג'נג'וויד וכוחות צבא, שביצעו טבח במאות אלפים וגירשו כמעט שלושה מיליון תושבים מבתיהם.
חמש שנים לפני שחייהם התהפכו עליהם, ניהלה משפחת ג'ומעה חיי בורגנות סודניים. בגיל 18 ג'עפר למד כלכלה באוניברסיטת ג'זירה וואדמאדיני, כ-180 ק"מ מחרטום ו-1,200 ק"מ מהבית שלו, שאליו היה מגיע ברכבת אחרי מסע של שלושה ימים. הוא התקבל לעבודה באגף הכלכלי בעירייה של וואדמאדיני, ואז כבר היה יכול לחזור הביתה בטיסה. אביו, שהתחתן עם שני נשים, ארגן לו 17 אחים ואחיות, והוא גם הוכשר כמהנדס מים שעבד במפעלים לאורך הנילוס. אחותו התחתנה עם חבר מועצת העיר, והחיים חייכו.
הוא זוכר תאריכים קריטיים בקורות חייו. ב-25 באפריל 2003 נכנסו המורדים לכפר של הוריו. "הם ריכזו את כל אנשי הכפר במרכז היישוב. הם דרשו מאיתנו כסף, מכוניות, אספו הכל. הם לקחו גם רכוש של הממשלה וביקשו שנעבוד בשבילם". כשחזר הצבא כעבור כמה ימים, נעצר ג'עפר והואשם בחבירה למורדים, על אף שלא עשה דבר. הוא חטף מכות ונדרש להופיע פעמיים בשבוע בתחנת המשטרה כדי לחתום נוכחות. בשלב מסוים הוא נמלט לוואדמאדיני, שם נעצר והוחזק במתקן של שירות הביטחון.
למזלו, האחראי על המתקן מטעם הממשלה היה חברו לספסל הלימודים באוניברסיטה. ג'עפר לא רוצה לחשוף את שמו של החבר, פן יבולע לו שם: "הוא בא אליי ואמר לי שהשלטונות רוצים להרוג אותי ושהכי טוב עבורי זה לברוח בכלל מסודן. הוא שאל אם יש לי תמונת פספורט ואמרתי לו שכן. הוא ארגן לי תוך יום דרכון ועזר לי לברוח מהמעצר, ומשם הגעתי לחארטום".
הטכנולוגיה בחארטום מפגרת, ודבר בריחתו מהמעצר לא נודע כשבא להסדיר את הוויזה שלו למצרים. מהבירה הוא הגיע לעיר חלפה ושם עלה על מעבורת והגיע ב-13 בינואר 2005 לאסוואן, כשהיעד הוא קהיר, יחד עם עוד מיליון סודנים. בקהיר מכר חולצות ולמד מחשבים במכון טכנולוגי במשך תשעה חודשים. ג'עפר מספר שהקונים הפוטנציאלים היו בודקים את החולצה לוודא שאין עליה חלילה תווית ייצור מישראל. מהמסרים שקיבל באינטרנט הבין שאין לו לאן לחזור ושלא כדאי אפילו לחשוב על כך.
ואיך חשבת בכלל להגיע לישראל?
"לא היה לי טוב במצרים. אין עבודה ואין חיים טובים. חשבתי שבישראל יהיה טוב. אומרים שבישראל חיים טוב".
עם 1,200 לירות מצריות בכיס, שהם בערך 210 דולר, החל המסע הגדול לכאן. חבר שהיה שותף בשכירת הדירה והובא בסוד הנסיעה ויתר לו על דמי שכירות בסך 500 לירות, ואז פגש שני בדווים שאמורים היו להסיע אותו לאל עריש, לא רחוק מהגבול המצרי-ישראלי. "אמרו לי שיהיה קשה, שיש סיכוי טוב שאמות מכדור של חיילים מצרים".
יש לך רגל חלשה ואתה מאוד רזה. חשבת שתצליח להחזיק מעמד?
"לא פחדתי, אני אולי לא חזק בגוף, אבל חזק בלב. מי שרוצה לברוח, לא חושב על קושי. חושב רק על חופש וחיים".
בשלוש לפנות בוקר למחרת הוא היה כבר במונית הבדווית עם עוד ארבעה סודנים. החבורה הגיעה לנקודה המצרית והתגלתה. הכלבים דהרו לעברם והם המשיכו לרוץ לעבר הצד הישראלי. יריות המצרים יירטו אחד מהם שנלכד. ג'עפר נכנס רגע לחדר השינה שלו וחוזר עם מכנסי הג'ינס הבלויים שאיתם הסתנן לכאן: "המזל שלי שהחייל הישראלי היה ערבי, כנראה בדווי. ראיתי שיש לו סיגריות והתחננתי לסיגריה. שנתיים לא עישנתי. הוא גם נתן לי מעיל כי היה לי קר, וגם הרגל כאבה לי מאוד מהקור".
מדינת ישראל בחרה לכלוא את הפליטים הסודנים בבתי סוהר משום שבנוהל המסדיר את הגשת הבקשות למקלט בישראל יש סעיף הקובע כי נתיני מדינות אויבות או עוינות, אינם יכולים לקבל בה הכרה כפליטים. אבל לאחר שמוקד הסיוע לעובדים זרים והקליניקה המשפטית לסיוע לפליטים של אוניברסיטת תל אביב הגישו עתירה לבג"ץ, קבע בית המשפט העליון כי יש לשחרר את הפליטים לחלופות מעצר. מוקד הסיוע מצא לג'עפר עבודה בניקיון במלון מג'יק פאלאס באילת, שם הרוויח 19.95 שקל לשעה. את כל הכסף שהרוויח, חוץ מסיגריות ומברשת שיניים, שלח ללונדון, לדוד שלו, ומשם לאמו בסודן.
הוא אוהב כדורגל. מנצ'סטר באנגליה, מכבי תל אביב בישראל, אל הילאל בסודן וריאל מדריד בספרד: "באתי לדירה אחת וראיתי על הקיר פוסטר של ברצלונה. אמרתי לבעל הבית שאני לא לוקח". למרות מכבי תל אביב, על אבי נמני הוא לא שמע, אבל הלך לראות את נבחרת חוף השנהב שהגיעה לפה, ואפילו עודד באיצטדיון רמת גן את נבחרת ישראל בהפסד נגד לטביה, לפני שבועיים.
אני לא מאמין. הלכת לעודד את נבחרת ישראל?
"למה לא, מה, אני לא ישראלי? אני אוהב כדורגל והישראלים עוזרים לי, אז אני רוצה שהנבחרת תנצח".
אני שואל את ג'עפר אם יחזור יום אחד לסודן. הוא אופטימי. "אם יהיה שלום, אני נוסע מחר. לבקר את אמא, לראות את אבא שהוא כבר בן 84, למצוא עבודה, לבנות את המשפחה. אני הילד הקטן של המשפחה, אבל עוד לא הגיע הזמן שלי. יש עוד הרבה דברים לעשות פה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם