הרופא אוהב את הארץ, אך נעלב מהכינוי ערבוש
ד"ר עזיז דראושה מבי"ח העמק חושב שהיהודים "פרקטיים ומאתגרים", אבל פחות מבסוט כשחולים מכנים אותו "ערבי מסריח"
באיכסאל יש במיה בשפע וחציל בלאדי וגם לכלוך ושלוליות בוציות בחורף ואבק בקיץ. הכניסה אל הכפר מאירה פנים, גונבת דעתו של זר. הרחובות גדולים, יש מפעל הפיס ומרכז תרבות, ונשים נוהגות בכלי רכב קטנים וגברים עמלים במסחר. אבל במעמקי הכפר החנויות עלובות והמכוניות נהוגות בידי ילדים בני 13. אחד מהם כמעט חתך אותנו בדרך.
"נערים שנוהגים באוטו של אבא שלהם זה מחזה נפוץ ביותר", אומר הרופא בדכדוך. ברוב רחובות הכפר גם אין תמרורים, אין מעברי חציה ואין שילוט ראוי לשמו.
דראושה הוא מנהל המחלקה לרפואה דחופה (טראומה) במרכז הרפואי "העמק". בברית המילה שערך לילדיו המוהל היה יהודי, הסנדק היה ערבי נוצרי "והצלמת בכלל איטלקייה". בנו הבכור לומד רפואה באוניברסיטה העברית בי רושלים, השני לומד רפואת שיניים בגרמניה. בביתו פסנתר כנף. כל ילדיו מנגנים עליו.
"אבי סיים אולי שלוש שנות לימוד", הוא אומר. "ואמא ז"ל הייתה אנאלפביתית, אבל שניהם דחפו אותנו למצוינות". אחיו הצעיר רופא שיניים. השני קרדיולוג בכיר. שלישי הוא ד"ר להנדסת רכב, מרצה בתחום באוניברסיטה בצרפת. והרביעי עובד אדמה. פלאח. חמש אחיותיו סיימו חינוך גבוה ועובדות בהוראה.
השכלתו
"מדברים על הבעיה הדמוגרפית כאילו בישראל היהודים הם דמוקרטיה והערבים הם דמוגרפיה. זה מאוד פוגע. מה, אסור לנו ללדת? וכל ההסתות והחוקים המשפילים סביב הנכבה. על מה הבלגן בכלל? הנכבה בכלל לא נמצאת אצלנו בתוכניות הלימוד".
העובדה ששר בממשלה כינה אותו "ערבוש" מקוממת אותו עד דמעות. "וזו לא פליטה חד-פעמית", הוא אומר. "כבר לפני כמה חודשים שמענו התבטאויות גזעניות נגדנו מהשר לביטחון פנים ומשר החוץ ליברמן. איזה מין דבר זה ליברמן? הרי אם מישהו היה קורא לכם 'יהודון' כבר היו עושים מזה רעש שלם.
"ויש שרואים בעולים החדשים בעלי זכויות יותר מאיתנו. אנחנו שהיינו מאות שנים, הרבה לפני העליות הגדולות מאירופה ומרוסיה - שווים פחות. עולים חדשים אחרי שני דורות זכאים להרבה יותר ממני על הארץ הזאת. יש לי זכויות בדיוק כמו לעולה חדש".
ולמרות הקושי לא היה מסוגל לחיות במקום אחר. "אני לא רואה את עצמי בלי יהודים", הוא אומר בפשטות. "היהודים והערבים הסתדרו פה הרבה יותר טוב מאשר היהודים והגויים במזרח אירופה. השואה והאינקוויזיציה לא התרחשו במזרח התיכון, אלא בגרמניה ובספרד. אני לא אשאיר את המדינה לאביגדור. מה, אני כזה רכרוכי, כזה חסר ערכים, שאפקיר את המדינה שלי לקיצונים?".
לאומיותו רודפת אחריו גם לעבודתו. "הקושי הגדול ביותר הוא במישור הפוליטי. מגיעים אליי קורבנות פיגועים ואירועי אלימות נגד יהודים ונגד ערבים, תוצרים קשים של מעשי איבה, וזה כל כך מתסכל. ברגע שהפיגוע נעשה על ידי בן עמי, זה כואב יותר. וגם ההפך. לפעמים אני שומע במסדרונות בית החולים 'ערבי מסריח'. אבל זה חריג. ואני מחליק את האמירה הזו.
"אני אומר לעצמי, משפט כזה אמור להעליב את מי שפלט אותו. בפיגועים שמעתי פליטות כאלה. אבל היו גם יהודים שהשמיצו יהודים. קראו לרופאים שלנו 'סנדלר', ' נאצי' ו'רוסי מסריח'. חרקתי שיניים. אחרת זה לא פייר. אחרת זו בגידה בתפקיד".
דראושה מתנהל בבית החולים כשליט בממלכתו הבלתי מעורערת. חולים משוועים אליו. רופאים דורשים בעצתו. האחיות מתייצבות לקריאתו. "רזית, אני רואה שהרמדאן משפיע עליך", הוא מתלוצץ עם חולה יהודי. "למה לא תבוא לביקורת מחר, מה יש, אתה מפחד לחלל שבת?", הוא נוזף בפציינט ערבי. אין לו קליניקה פרטית. פעם ניסה, אבל הקשר הכספי בין הרופא לחולה הביך אותו.
לא עדיף להצליח במקום אחר, שבו לפחות יכירו לך תודה ולא ישפילו אותך?
"הרפואה היא אחד המקצועות הבודדים שנשארו במדינה שאפשר להשפיע בהם. רופא יהודי טוב יכול לקרב לבבות תוך כדי עיסוק באומנותו. רופא ערבי שמטפל ביהודים יכול לחבר יותר מכמה פוליטיקאים דרך השתלות איברים, חום, חמלה ורחמים. באירועי אוקטובר 2000 ובפיגועים הקשים למדתי שאנ נחנו כפרטים מסתדרים נהדר. הקולקטיב הוא שנכשל. יש אצלנו רופאים ימנים שהעניקו רפואה עשרה כוכבים לבני המגזר הערבי וההפך. הבעיה היא שאנחנו רוצים שיתייחסו אלינו יפה גם כשאנחנו בריאים".
מה יפה בעיניך בארץ הזאת?
"היהודים. הם מאתגרים אותי. הם מוציאים ממני את המיטב. אני יכול לעשות איתם סיעור מוחות מעולה והשמים הם הגבול. אם הייתי עובד רק בין ערבים, אולי השאיפות שלי היו יותר נמוכות. לא הייתי רוצה שבעוד שלושה דורות הילדים שלי יהיו בקנדה. החלום שלנו כאן. לא שם. בתור רופא הייתי מרוויח פי חמישה במקום אחר. אבל פה יש לי את הקשר הרוחני, השורשים, השפה, התקשורת.
"כאן בכפר אנשים מבינים אותי. יש לי תחושת ביטחון, יש לי חמולה, אחים. אם יש בעיה - כולם מתקבצים ותומכים. הבן שלי ילך פה ברחוב, חס ושלום יקרה לו משהו, כולם יגישו לו עזרה. אם חס וחלילה יתנהג לא טוב, יבואו ויזהירו אותי. עשרה איש יבואו אליי ויספרו עליו".
"שווה לי לחיות אתכם כדי ללמוד מכם. אתם פרקטיים פי כמה מאיתנו. אנחנו לרוב מחליטים מהבטן. אנחנו קצת לא מעשיים. ברכישות, אנחנו מוותרים לפעמים על בדק הבית, על התחקיר המקדים. הייתי רוצה ללמוד מהיהודים גם לדווח למשטרה ולסמוך עליה.
"יש לי הרגשה שאם ילד יהודי היה נוהג על אופנוע בכפר, 90 אחוז מהתושבים היו מגישים נגדו תלונה למשטרה. אנחנו לא עושים את זה. אנחנו רואים מאות ילדים נוהגים ברכב או עושים סלטות ופרסות וחראקות שמסכנות אותנו, ושותקים".
מה עוד?
"שווה לי לחיות בישראל בגלל מוסדות החוק שבה. אני מכבד מדינה שאמיצה מספיק כדי לשפוט כל אחד, נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר. אין נקי מלפניה. כולם שפיטים".
יש עוד מדינות אוכפות חוק שמתייחסות קצת יותר יפה לבני מיעוטים.
"אבל לי אין מדינה אחרת. אנחנו קשורים לזעתר, לחומוס, לפלאפל, לריח הנענע. אנחנו נולדנו כאן. וודקה לא מדברת אלי, גם לא בשר לבן, אבל שמן זית, כן. רוב היהודים חזרו לישראל אחרי אלפיים שנה. מה דחף אותם? הגעגועים לציון, לארץ הקודש. היסטורית, זו גם המולדת שלי. הארץ הזו קדושה לשלוש הדתות, לא רק ליהודים, ולכל אחד יש את הרגש למולדת שלו. בשבילי דונם אדמה אחד שווה לכל ארצות הברית. זה שלי. אם ליהודי מותר להתגעגע לארץ אבות ואלפיים שנה הוא חלם על ישראל, למה לי אסור?".
"מפריע לי שיהודים לא מבינים איך ערבי יכול להתגעגע למולדת שלו. יהודי יורד, שאחרי 40 שנה רוצה לחזור, יכול. אני, לא רק שלא הולך לגלות כדי לחזור, אני לא הולך אליה בכלל. עשיתי שבע טיסות טראנס אטלנטיות לכנסים רפואיים, בקושי ישנתי שישה ימים ברוטו בכל נסיעה. אני תקוע כאן.
"המושג 'יורד' לא קיים אצלי בסיסטם. יכול להיות שאצל היהודים הירידה זה הנטייה להרפתקנות, יצר הנדודים. להם יש יתרון עליי. אם אני נודד, אני עצמי אולי לא אצליח לחזור, שלא לדבר על הנכד שלי. לכם יש ויזה בכיס בחזרה בלי להזיע, פלוס מקרר ומכונת כביסה. ואני, מה אני אקבל? קדחת! כי מי אתה בכלל? ערבוש!".
אז למה הבן שלך חוזר מלימודיו לישראל?
"כי הוא מאמין במיינסטרים המתון. שרוצה חיים משותפים. כי הוא מבין, כמוני, שמי שמכתיב את הטון הגזעני הוא השוליים הקיצוניים. אם אני נוטש, והשכן, והבן שלי, למי נשאיר את המדינה? אני לא רואה את המזרח התיכון בלי ערבים ובלי יהודים. הגורל ייעד לנו חיים משותפים.
"אתם חלק מהנוף כאן, וכך גם אנחנו. ולמרות שאני חרד לגורל הדורות הבאים, אני לפחות פסימי. מה זה פסימי? אופטימי עם ניסיון. אני יכול להשפיע פה ולהגשים את עצמי יותר מאשר בגרמניה או בקנדה. בין אם תרצו ובין אם לא, איתכם יש לי הרבה יותר מן המשותף מאשר עם העולם הגדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
