כלום לא אישי: דן שילון סוגר שנה
ביבי נתניהו, דודו טופז, אהוד ברק, ברק אובמה – רשימה חלקית של האנשים שכיסחו לנו את השנה. דן שילון סוגר איתם חשבון. חלק א'
עם סגולה אנחנו, אור לגויים. אגב, רק אנחנו, ולא כולנו, עדיין מאמינים בזה. וה"עם סגולה" הזה סוגר עוד שנה בחייו העצמאיים בארץ הזאת, ו-"סו פאר סו גוד". אנחנו אוהבים לקטר, די בצדק, אבל אוהבים עוד יותר לחיות במקום הבלתי אפשרי הזה. זו ארץ אוכלת יושביה, שיושביה אוכלים בעיקר את עצמם. אחד אלוהינו, חד-גד-יה, ומי יגלה לנו - על מה נבחרנו, ועל מי אנחנו זורים אור, או חול.
הכתרנו את עצמנו לנבחרים. הפכנו לעם משוגע בארץ מטורפת. משוגע מי שחי בארץ הזאת. מטורף מי שלא חי בה. שפויים אנחנו - במובן הכי פסיכי של המילה. מאוהבים בעצמנו, על הטוב ועל הרע שבנו, ושימותו הקנאים. שמתם לב, ש'זה מה יש', ו'שימותו הקנאים' הן מטבעות לשון ששגורות רק בפינו?
נוראות ונפלאות השנה הזאת התקבלו אצלנו, כמו בכל שנה, ב"זה מה יש". וה"יש" הוא הרבה חרא שאכלנו גם השנה. תודה לאל, התרגלנו. הבשורה המרנינה היא, שלא חסר. יש בשפע. ושימותו הקנאים.
העם הנבחר חווה השנה עוד מלחמה, בלי שלום, עוד בחירות בלי הכרעה, בעיקר בלי מנהיגות. אבל, "סו פאר, סו גוד", וזה מה יש. גם השנה שמענו סיסמאות כמו "טובת העם והמדינה", ו"מה שנכון למדינה בעת הזאת", אבל האמת האמיתית היא, ששום דבר לא נכון, ושום דבר לא חשוב, חוץ מהאני הפרטי של מפריחי הסיסמאות, שמתעקשים להוביל ולהנהיג אותנו – למעננו, למען הדורות הבאים, ובעיקר למען עצמם, כי כלום הרי לא אישי.
תגידו לי שאני חולם, תגידו לי שאין חיה כזאת, שלא יכול להיות שאנחנו חיים במדינה שהנשיא שלה יושב על ספסל הנאשמים על אונס, שראש הממשלה שלה מואשם במרמה, ששר האוצר יושב בכלא על גניבה, ששר הבריאות והרווחה יושב בכלא על שוחד, ששר החוץ מואשם במרמה, ושהראשון בבידור, שם קץ לחייו בבית הכלא. תצבטו אותי, שאדע שאני חולם. אור לגויים אנחנו, לא?
הסיפור של טופז הוא אולי המדהים מכולם. אדם כאילו נורמטיבי, סלב. אחד שכיכב בכול טורי הרכילות, והיה לסמל הכי מאצ'ואיסטי שישראלי יכול להיות. אדם שהתהדר במעשים טובים לאנשים טובים, בהושטת יד תומכת לזולת, אבל בעיקר באיכות ביצועיו - בחדרי מיטותיו.
הנזקקים שבהם כאילו תמך, מעולם לא באמת עניינו אותו. הוא התחנן לאהבתם, והם החזירו לו אותה בשלט. ויום אחד, כשהמסך ירד, וקהליו נפוצו, והוא נותר בודד ומריר, הזמין בריונים, מומחים לריסוק אברים, ושלח אותם לפרק עמיתים, מנהלים ומתחרים למקצוע. שנאה? קנאה? נקמה? לך תדע. הבן אדם התחרפן, והפך לראש כנופיית פשע.
בהופעה הראשונה שלו בבית המשפט, אזוק בידיו וברגליו, דודו שוב היה מחוזר לשעה, ועל פניו נפרש חיוך נבוך, אולי אפילו אופטימי. בפעמים הבאות, החיוך נמחק, והוא ביקש רחמים. מאחורי סורג ובריח עוד תכנן את הקאם-בק שלו. שם, בין רוצחים ואנסים החל לכתוב את ספרו, שהיה הופך אולי לסרט "הראשון בבידוד".
אלא שצחנת הבידוד הייתה חריפה לנחיריו, והוא סיים את חייו – במו ידיו. חבל, דודו, היית בחור די מוכשר. יכולת להיות שחקן במה, אפילו מנחה טלוויזיה, אלמלא הגסויות והשטיקים, ואלמלא התחרפנת וירדת לבור תחתיות.
לא היית ראוי לגזר דין מוות. לא היית ראוי גם לרחמים. היית ראוי למשפט הוגן. שלא בטובתך, דודו, מצטרף לסיפור שלך, פרקליטך, ציון אמיר, פרקליט צמרת, נשוא פנים, שמעניק שירותים לעברייני צמרת מועדפים. והוא מאשים את התקשורת ברצח שלך, דודו, לא פחות. התקשורת רצחה את דודו. אולי גם אבי ניר ושירה מרגלית רצחו אותו.
נסחפת, ציון. במקום לבלות מדי יום מול מיקרופונים ומצלמות טלוויזיה, במקום לעשות שימוש ציני בתקשורת, מוטב שתקדיש קצת יותר זמן לקליינטים שלך, כמו משה קצב, למשל, שאותו הסכמת לייצג רק פעמיים- שלוש בשבוע, ולא מדי יום, כפי שדרש בית המשפט. אתה טוען, שאתה עמוס מדי. עוד עבריינים נחשבים מבקשים את שרותיך. חבל. ההופעות האינסופיות שלך בתקשורת, אותה תקשורת שרצחה, לטענתך, את דודו, גוזלות זמן יקר. טול קורה מבין עיניך, ציון.
כלא ניצן יחסר את דודו, אבל לא יחסר את נבחרי הציבור האחרים שלנו. שערו בנפשכם, סתם פנטזיה שלי, איך תראה קבלת שבת בכלא, או סעודת ראש השנה בכלא, בשנה הבאה, או בעוד שנתיים-שלוש. קצב, אולמרט וליברמן, אם יורשעו, ביחד עם הירשזון ובניזרי, והאחים אברג'יל, ומשפחת אבוטבול וזאביק רוזנשטיין. חגיגה גדולה, עם הפעלה, עם הרקדה, ועם שירה רמה בציבור, שאותה ינהלו המומחים למעטפות מזומנים.
חיים חפר כתב על משה מונטיפיורי - השר, "שעלה למרכבה ו"דיו" לסוסים אמר, ופה מתן בסתר - ושמה נדבה, פה צביטה בלחי, או ליטוף של אהבה"...
אפרים סידון, ב'שירת העצבים', עדכן את השיר ל"שיר המעטפות":
"והוא פתח ת'מעטפה,
ו'הלו לכספים אמר,
וכל הכבוד לשר,
וכל הכבוד לשטר."
שמתם לב כמה פעמים נשמעה השנה בוושינגטון ובירושלים המילה "היסטוריה"? ושמתם לב עד כמה אנחנו והעולם נוהגים לפחת את המילה הזאת? היא משמשת אותנו כמעט בכל תחום, בכל אירוע. בפוליטיקה, בחברה, בכלכלה, אפילו בכדורגל ובכדורסל העלובים שלנו.
אלא שהשנה לא אצלנו, בוושינגטון, המילה הזאת, הייתה ראויה והולמת. זה היה רגע היסטורי, מכונן. דף חדש נפתח השנה לעם האמריקאי, שחזר להרגיש כמו פעם, שהוא יושב על גג העולם. לשחר החדש שעלה השנה על האומה האמריקאית, קוראים ברק אובמה. נשיא שחור, ראשון בתולדות האומה האמריקאית, שהצית לפתע את דמיון העולם, ובעיקר את דמיונם של האמריקאים. לא ברור אם ברק אובמה יצליח להרים את אמריקה מהקרשים, אבל בטוח שהוא מביא לעם האמריקאי ולעולם כולו רוח חדשה והרבה אופטימיות.
העם הזה, שמאס בנשיא היוצא שלו, נושא את עיניו בתקווה גדולה אל אובמה, ואל אמריקה האחרת, המתחדשת, שתבקש להחזיר לעצמה את הרוח, את ההתלהבות, ואת המעמד של הגדולה והחשובה במדינות העולם.
ואובמה, כבר בחודשים הראשונים לכהונתו, הוכיח שהוא נאה דורש, לא בטוח שנאה מקיים. בבית, הוא הצליח אמנם לעצור את שטף הדם הכלכלי, אבל הצונאמי, מוסיף להכות במשק האמריקאי. מעבר לים, הוא נשא נאום מבריק בקהיר, לדבר הוא יודע, הכריז שהוא בעד מעשים, לא דיבורים, הבטיח לעשות שלום בינינו לבין הפלשתינים, וביקש לקיים דיאלוג עם האיראנים. אלא שהאיראנים לא ממש נפלו מהכיסא. הם אפילו השתינו עליו בקשת - מהמקפצה. זוכרים את ההופעה הבלתי נשכחת של אחמדינאג'ד בז'נבה?
'נא' באוזן הוא תקע לאמריקה ולעולם הנאור כולו. ואובמה הקשיב, הנהן, וגמגם.לשמוע את התגובה המיידית שלו, של מנהיג העולם החופשי, למופע המפלצתי של נשיא איראן בז'נבה – ולא להאמין: "זה לא מועיל, זה מזיק ליחסים". כאילו שהמופע הזה התרחש על פלנטה אחרת. זה גם מה שיגיד אובמה – כשאיראן תזרוק לנו פצצה גרעינית על הראש? זה לא מועיל, זה מזיק ליחסים?
גם הפלסטינים לא בדיוק נפלו אפיים, כשאובמה הבטיח להזיז דברים במזרח התיכון. מזמן חדלו להאמין, ודי בצדק. ומדינות ערב, שעליהן ביקש אובמה להישען, גם הן לא ממש מפזזות לצליליו. בסוף השנה הזאת מנהיג העולם החופשי, האיש שהפיח תקווה גדולה, התחיל לאבד גובה, ולהבין מאיפה משתין הדג המזרח תיכוני. בעיקר למד, שהדג הזה די מסריח.
וגם היונה הלבנה כבר זקנה, יותר מדי מלחמות עומדות אצלה בתור, ענף הזית מתייבש לה במקור. והייתה השנה גם מלחמה בעזה. אולי אסור לקרוא לה מלחמה, אלא מבצע מתגלגל, אבל מבצע זה לא היה. גם לא פעולה, זו הייתה מלחמה.
ואפילו שהמלחמה הזאת, עופרת יצוקה, נפתחה אולי כמלחמת אין ברירה, ואפילו שאנחנו החזקים, והם החלשים, במלחמה כמו במלחמה, אין ארוחות חינם, לא תמיד יש מנצח, ואין פוליסות ביטוח. כך היה גם בעזה. היו טעויות, נפגעו חפים מפשע, משפחות נמחקו, בתים קרסו. כי מלחמה היא עסק מלוכלך, מסריח.
אולי לא היה מנוס מכניסה קרקעית לעזה, אבל לא מתקבל על הדעת שההחלטה על כן או לא, הייתה כרוכה במספר המנדטים שברק, או לבני, שרים בקבינט ההוא, קיוו לקבל, או חששו להפסיד. בעצם, מאוד מתקבל על הדעת.
עופרת יצוקה, כמו רבות מקודמותיה, הייתה מלחמה פוליטית. אהוד אולמרט, ברווז שחוט, שרצה לשכתב את ההיסטוריה האומללה שלו ממלחמת לבנון השנייה, תפקד הפעם לא רע. בטוח שפחות גרוע מהתנהלותו במלחמה היא. ברק וציפי נמרחו בענק על שלטי חוצות. ברק שכמעט תמיד התקשה, או לא רצה, להסתכל לאמת בעיניים, וציפי, שהבטיחה אומץ להסתכל לאמת בעיניים. שניהם הלכו ראש בראש, על הקרדיט במקרה של ניצחון, או על האליבי במקרה של כישלון.
כמו שזה נראה בסיום המלחמה, ניצחון מוחץ לא היה בה. גם לא מפלה. אמנם שקט יחסית עכשיו בדרום, אבל המטרות, אם הושגו, הושגו רק בחלקן. רגע אחרי שהכול הסתיים, אפילו שחוסלו משגרים וטילים, לא כולם, אפילו שהופצצו מנהרות, לא כולן, ליקקנו פצעים, קברנו מתים. אנחנו ובעיקר הפלשתינים. כי זו הייתה מלחמה. לא מבצע, לא פעולה, מלחמה!
אגב, אם תתעקשו שלא היו שיקולים פוליטיים במלחמה הזאת, ושהכול היה ענייני ונקי, איך זה ששר הביטחון בילה מדי יום בצילומים יחצנים עם חיילים ומפקדים בשטח? מתי היה לו זמן לכול הפוטו-מונטאג'ים האלה? ואיך זה שהצלמים, שנאסר עליהם להיכנס לזירת הקרבות, הצליחו להגיע לכול מפגש, שבו אהוד ברק ביקש להיראות עם חיילים בשטח? פוליטיקה, רבותי, פוליטיקה, ושום דבר לא אישי, והכול אישי.
וכמה מזל שיש לצבא הזה את גבי אשכנזי. רמטכ"ל מחוספס, שלא דיבר, לא התראיין. בא לעבודה, ועבד. עבודה מלוכלכת, אבל זה גורלו של לובש מדים במלחמה. הפאשלה עם כרטיס האשראי היא קשקוש. הוא, לפחות, לא מכר, את מניותיו ביום שהמלחמה פרצה.
בשוך הקרבות, הושגה הפסקת אש שהייתה חופה וקידושין במעמד צד אחד. הרב הגיע, בקושי היה מנין, החופה עמדה, והחתן הכריז שלא יקיים יחסים, אפילו לא ידבר עם הכלה. והכלה, היא בכלל נשארה בבית, והתעקשה שהחתונה לא שלה. אבל הרב התעקש, והבטיח שלום בית, וערך חופה חד צדדית, במעמד החתן בלבד. והשמחה הייתה גדולה.
אגב, עד כמה שזכור לי, המלחמה הזאת לא הייתה נגד ארה"ב, וגם לא נגד מצרים. אבל ההסכם להפסקת האש היה עם המצרים ועם האמריקאים. הם ערבו לקיומה.
אז מה היה לנו כאן? החמאס הוכה – אבל לא הובס, מנהרות נהרסו – אבל לא חוסלו. עזה נחרבה, ומתחמשת עכשיו מחדש, וגלעד שליט נותר עדיין בידיהם. ההכרעה הצבאית הייתה חלקית, והעופרת היצוקה נראתה והרגישה כמו יציקת חול. ורק שר הביטחון ושרת החוץ התעקשו למקסם רווחים, למזער נזקים. וכלום לא אישי.
וכן, היו אצלנו השנה גם בחירות, וביבי חזר, וגם שרהלה. וביבי הבטיח שהוא נולד מחדש. ואם זה נכון שהוא מסכים היום למה שהתנגד אתמול, הוא יהיה אולי הבגין של שנות האלפיים. אלא שכדי להיות בגין, צריך להיוולד עם גנים שמהם היה עשוי מנחם בגין. ביבי עשוי מחומרים אחרים.
הביקור הראשון שלו בבית הלבן, היה אמור להיות, כמו אצל כול קודמיו, ביקור ליטופים, גישושים, ואולי גם תאום עמדות. אנגלית הוא יודע, ביבי.
זבוב בחדר הסגלגל נשבע ששמע את הדברים האלה:
ליסן, מיסטר פרזידנט, אני לא הולך להיות פראייר
רייט ...
ואני לא אפסיק את תנופת ההתיישבות
רייט...
ואם אני אפילו אגיד שאני בעד שתי מדינות – זה בתנאי שהם יגידו שהם מצטרפים
לוועד הפועל הציוני.
רייט...
וגם אם יצטרפו, אני לא אכיר במדינה שלהם.
רייט...
והכי חשוב, איך זה שמישל, אשתך, לא מצאה זמן להיפגש עם שרה?
NO IDEA, שערוריה, עוד היום תהיה פגישה
GREAT, מיסטר פרזידנט, הייתה פגישה נפלאה, יאללה ביי
הזבוב הוושינגטוני התבלבל קצת בהבנת הנשמע. קרב אגרופים אכן לא היה בין ביבי לאובמה, אבל גם נפלא זה לא היה, ובטח לא ראשיתה של אהבה מופלאה.
ביבי, ומה שהוא מייצג, איננו כוס התה של הנשיא החדש, ובמשוואה, שבין שלמות הקואליציה בארץ, לבין הסכם עם הפלשתינים, והסכמה עם אובמה, הכיסא של ביבי – חשוב לו הרבה יותר. את השבוע ההוא בוושינגטון ביבי מבקש לשכוח ולהשכיח. ובואו נפסיק לכבס מילים. נכון שלא היו שם אגרופים, אבל גם מחלוקות סתם לא היו שם. פיאסקו קולוסאלי היה שם. ולא רק בגלל שמישל לא פגשה את שרה.
בניגוד לכל הציפיות, שהנשיא האמריקאי יצניע את חילוקי הדעות, יחבק את ביבי, ירעיף עליו מחמאות, יקשיב לתכנית השלום, שביבי היה אמור להציג לו, ושכח אותה, אם בכלל הייתה לו - בבית, ברק אובמה התיישב עם ביבי מול המצלמות, ולעיני העולם כולו, הנחית לאורח פטיש של טון על הראש. בלי חשבון. בלי הסכמות. בלי הבנות בלי כימיה. בליסטיקה. פטיש.
שם, בחדר הסגלגל, נסלל מתווה מוצק - לעימות חזיתי בין ביבי לאובמה. בדרך הביתה, במטוסו של ראש הממשלה, הזבוב שלנו שוב נשבע ששמע את הדברים האלה:
נראית כמו תרנגול שחוט.
רק בגלל שלא הסכמתי מיד לשתי מדינות?
לא, בגלל שנתת לי מילה - שתסדר לי פגישה עם מישל.
זה כמעט יצא, שרהל'ה.
כמו כל הבטחה שלך.
אני אארגן לך קבלת שבת עם מדונה.
ביג דיל... אפילו סילבן הצליח לסדר לג'ודי פגישה עם מדונה, תפסיק לעבוד עלי, ביבי.
ש-ש-ש, שומעים אותנו כאן, שרהל'ה
שישמעו, ביבי, שיידעו כולם מה שווה מילה שלך.
נו באמת, שרהלה, זה הרי מזמן לא סוד.
שרה, כך דווח, היא, למעשה, ראש הממשלה האמיתי שלנו. היא מחליטה מי ישהה בסביבתו של ביבי, מי יתמנה ומי יודח. שרה הייתה זו שהחליטה על המינוי של יובל שטייניץ לשר אוצר, דוקטור נכבד בפילוסופיה, בלי שמץ של מושג בכלכלה. ואם זה נכון, זו אחלה בשורה שבעולם. איש-איש וכישוריו. מה שאומר, שחזרנו לימים הטובים של ביבי ו...שרהלה הולכים.
תגידו שחלמתי חלום. תגידו לי שלא שרה מינתה את שטייניץ לשר אוצר. שלא על פי דרישתה, ביבי דקלם, ביום השבעת הממשלה, את נאום התודה הפתטי שלו לרעייתו, במשכן הנשיא, במעמד שרי הממשלה הנבוכים. תגידו שלא שרה הגיעה למשרד ראש הממשלה, ביום כניסתו ללשכה, ועשתה ליד בעלה פוזה למצלמה מאחורי שולחן העבודה שלו וליד תמונות המשפחה. שידעו כולם מי באמת הבוס. מי מנהל את המדינה. תגידו לי שזה רק הדמיון החולני שלי.
ואיזו ממשלה קיבלנו. שר בלי תיק - בני בגין, שר בלי תיק - מיכאל איתן, שר בלי תיק - יוסי פלד, שר בלי תיק - משולם נהרי, שר ללא תיק לענייני מיעוטים - אבישי ברוורמן, וזו רק רשימה חלקית שמצטרפת לקרקס השלושים שיצא לדרך - עם שרים לענייני כלום, עם פרורים, עם פברוקים, עם שרים בלי תיקים, עם סגני-שרים בלי כלום. אבדה הבושה - לתפארת מדינת ישראל.
אחלה גבר שבעולם – החמיא ליברמן לביבי לאחר מסע הפיאסקו לבית הלבן. גדול מהחיים – פיזז אלי ישי. מלך ישראל – זימרו ברק, פואד ובוז'י. זו הייתה באמת הצלחה גדולה – הנהן ביבי בענווה. שכנעתי, סובבתי וכופפתי את אובמה ואת אמריקה כולה. ורק - אל תחפשו את הזנב שלי. הוא תקוע עמוק בין הרגליים.
זה שביבי לחיץ, אנחנו יודעים מזמן. האיש שכאילו הפיק לקחים מהקדנציה הראשונה, נותר בדיוק אותו ביבי. לחיץ, מזיע, לא אמין, מתקפל. ראינו אותו בהרכבת הממשלה, בהצבעות על התקציב, בהבטחות שהתנדפו כלא היו, בלשכה המבורדקת ששרהל'ה ועוזי ארד מנהלים עבורו וסביבו, ובנסיעה החשאית והמבזה למוסקבה, במטוסו של המיליארדר והחבר, יוסי מימן.
הוא נכנס לפאניקה מהכול. אפילו מהאיום המגוחך של שרי העבודה, שאם לא יחזור בו מהגזרות הכלכליות, ומהקיצוץ בביטחון, הם פורשים מהממשלה. קורע מצחוק. הרי גם אם היה מטיל מס על האוויר שהם נושמים, הם לא היו זזים מילימטר. לאן היו הולכים?
יו"ר ההסתדרות, עופר עייני, איים לשלוף את ברק מהממשלה בגלל הגזרות הכלכליות. ברק עצמו איים במשבר – בגלל הכוונה לקצץ בביטחון. ביבי נלחץ, נסוג מהגזירות, לא קיצץ בביטחון, ואפילו את הגזירה של המע"מ על הפירות והירקות, ביטל באותה מהירות שבה גזר, לא בלי שהשפיל את שרתו, יובל שטייניץ.
ביבי נשאר אותו ביבי, ברק אותו ברק, והשכבות החלשות ימשיכו לאכול חצץ וקש. הקואליציה נותרה כל כנה, וכלום לא אישי.
ואגב, נניח שעופר עייני היה מטיל את כול כובד משקלו, והיה מצווה על שרי העבודה לצאת מהממשלה, נו, הרי ברק, פואד, בוז'י, שמחון וברוורמן, היו צוחקים לו בפנים. עד שהם הצליחו להתברג פנימה, עכשיו הם ייצאו? הוא באמת לא יודע, עופר עייני, איפה הוא חי, ועם מי יש לו עסק? הרי הם כבר מזמן ברגים ללא הברגה, מסמרים בלי ראשים. אלוהים לא ישלוף אותם משם.
"זה הדור - דור ימות המשיח" - על פי נתן אלתרמן –
"מנמנם - ולקום מאחר...
הוא זקוק לנביא ומוכיח,
ולפחות - לשעון מעורר."
החלק השני של המאמר יפורסם מחר (ו'). הטקסט המלא גם ישודר בתכניתו של דן שילון "כלום לא אישי" – שבת, א' ראש השנה, בשעה 9:00 בבוקר, ברדיו חיפה,
נא להמתין לטעינת התגובות
