חפש את האשה? כנראה שלא באוניברסיטת בר אילן
איילת וידר כהן, יו"ר הוועד המנהל של תנועת "קולך" המומה מכך שבאוניברסיטת בר אילן לא טרחו להזמין נשים ליום עיון שעוסק בגבולות ההסכמה והמחלוקת בציונות הדתית
הכל טוב ויפה אלא שעיקר המחלוקות שהתהוו בעת האחרונה סביב נושא זה קשורות במקומן ומעמדן של הנשים בקהילה הציונית-דתית ובכל זאת בתוכנית יום העיון מופיעים תשעה דוברים ואף לא אשה אחת!
דבריו של הרב יהושע שפירא שהציתו את המחלוקת הנוכחית בציונות הדתית התייחסו בעיקרם לשינויים המתרחשים בנוגע למקומן של הנשים בתפילה, בטקסי החיים השונים ובשאלות הלכתיות הקשורות לנשים, אין זו הפעם הראשונה שנושאים נשיים זוכים ליום עיון ללא כל נוכחות נשית, אבל דיון שכזה במוסד אקדמי האמון על יסודות השוויון וחופש הביטוי מעורר תמיהה רבה, הרי אוניברסיטת בר אילן מבורכת בחוקרות מובילות בתחומי המיגדר והציונות הדתית, מדוע מקומן נפקד?
שאלות רבות עולות במוחי כשאני מעיינת בתוכנית יום העיון - ממה "הם" מפחדים? מה יש בנו שכל כך מאיים עד שאין אפשרות להכיל אותנו בשיח הציבורי? האם הפחד הוא מעצם השינוי המתחולל במערך הכוחות בין גברים ונשים? האם הפחד נובע מחשש כללי יותר אודות היכולת להמשיך ולקיים חברה נאמנה לעבר ולמסורת אל מול עולם משתנה? מה יש בנשיות שמעורר רצון להשתיקה?
בעצם איננו הראשונות בהיסטוריה היהודית שביקשנו שינוי, רבות וטובות עשו זאת לפנינו. מרים בעומדה מול אביה כשגירש את
המשותף לכולן – הצורך לעמוד מול הגורם הסמכותי ולדרוש את המגיע להן, להצביע על הליקויים במסגרת הקיימת ולבקש לשנות אותה כדי שהן תוכלנה להיות חלק מהחברה מבלי שזכויותיהן הבסיסיות תיפגענה - הזכות לנחלה, הזכות להתפלל, הזכות להנהיג, הזכות ללמוד וללמד.
לשבחם של המנהיגים שעמדו מולן יאמר שבכל המקרים אוזנו של המנהיג היתה כרויה לדבריהן, הוא לא נבהל מהצורך לשמוע קול שונה ולראות את הדברים מזווית ראייה אחרת. האיום הפך עבורו לאתגר ובשל כך הפתרונות אכן נמצאו, המסגרת נשמרה ומקומן של הנשים בתוכה התאפשר באופן מכבד.
תביעותיהן של מרבית הנשים שהזכרתי יצרו שינוי שקיבל תוקף לדורות- כך אצל בנות צלופחד וכך גם אצל חנה, מתוך מעשיה נכתבו הלכות תפילה-לדורות. בהפטרת יום א' של ראש השנה, אותה נקרא בשבת, נקרא את סיפורה של חנה: "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע"...(שמואל א, א)
חנה התחילה את דרכה בעמידה חרישית, רצונה העז בבן הוביל אותה לתפילה מתוך מרירות ובכי חרישי לאחר שהיא חווה השפלה מצד עלי הכהן היא מעמידה אותו על טעותו והוא מקבל את התיקון - חנה היא לא בת-בליעל שיכורה כי אם אישה קשת רוח השופכת שיחה לפני ה', כשהוא עומד על טעותו הוא מברכה: "לכי לשלום ואלוהי ישראל ייתן את שאלתך אשר שאלת מעמו" (שמואל א', א,י"ח).
לאחר שהיא עוברת דרך ארוכה של הריון, לידה ואמהות היא עומדת שוב מול עלי ומציגה את עצמה בפניו כמי שעמדה עמו בתפילה" ואומרת "אני האשה הניצבת עמכה בזה להתפלל אל ה'". ואז היא נושאת את שירתה ברמה "רמה קרני בה' רחב פי על אויבי".
חנה יצרה לעצמה את מקום התפילה יחד עם עלי הכהן, האישה האלמונית רואה את עצמה שוות ערך בתפילתה לעלי הכהן, מנהיג הדור, בהבנתה כי בעמידתנו לפני ה' כולנו שווים, כולנו נזקקים, כולנו מרי נפש וקשי רוח וכולנו שופכים את שיחנו לפניו ומקווים לטובו וחסדו.
אין לנו אלא להמשיך בדרכיהן של אותן נשים גדולות, ליצור עבור עצמנו את המקום הראוי לנו, לתבוע את זכויותינו, לקוות שבני השיח שלנו יוכלו לראות בתביעותינו אתגר ולא איום, שיהיו מסוגלים להקשיב לנו ולהידבר עמנו ולא רק לשבת ולדבר עם עצמם אודותינו, נמשיך ונחתור לכך שמתוך ראייה זו הם ייענו לאתגר ויחפשו ביושר ובאומץ את הפתרונות הראויים.
נא להמתין לטעינת התגובות
