מחוץ לתקן: על בית הספר לקידום נוער בעמיר
"המטרה הסופית של המקום זה שאנחנו ניסגר. בשורה התחתונה זה מפעל עם מנגנון להשמדה עצמית", אומר יואב יעקובי, מחנך בלתי שגרתי של בית הספר לקידום נוער בעמיר. בעולם אידיאלי הוא היה רוצה שכולם ילמדו בבית הספר הרגיל. אבל זה לא קורה, ולכן נוצרה בגליל העליון מסגרת חינוכית אחרת, שמיועדת לבני נוער שנושרים מבית הספר הרגיל. עשר שנים מלאו לתופעה הייחודית הזאת, וגם: מה עונים לתלמידים שאומרים על המורה שלהם: "אני עם הבת זונה הזאת לא לומד"
זה קרה לפני כמה שנים. עכשיו, שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, רכן אותו ילד, היום כבר חייל, בקצה השני של המסדרון וצעק ליעקובי: "יקח לי עוד קצת זמן עם הצבע". "זה בסדר", צעק לו יעקובי מהצד השני של המסדרון, וזיכרון אותו יום עלה בו. "התקשרתי אליו, אמרתי לו: 'שמעתי שיש לך רגילה, אני צריך קצת עזרה כאן לקראת פתיחת השנה'. 'אין בעיה', הוא אמר, והתייצב".
היחידה לקידום נוער במועצה אזורית גליל עליון תחגוג בתחילת שנת הלימודים עשר שנים להקמתה במסגרת הייחודית שיואב יעקובי בנה דרכה. היא החלה לפעול כבר לפני 14 שנה, אך במתכונת מצומצמת וללא מבנה קבוע. את הסיבה להקמתה מייחס יעקובי, איך לא, לתחילת התפוררותה של המערכת הקיבוצית.
"פעם, כשהילדים בקיבוצים היו נושרים, לא הייתה
רבים מבני הנוער באזור לא מכירים את המושג "קידום נוער". היחידה לקידום נוער בעמיר מכונה בפיהם "האקסטרני", אף כי מי שבקיא קצת במונחים, מבין מיד שההגדרה הזו לא תואמת את אופי המקום.
"זו תקלה שלי", מחייך יעקובי במבוכה כשנשאל לפשר השם, "'קידום נוער' מזוהה הרבה פעמים עם נוער במצוקה. כשבאתי לקרוא למקום הזה בשם אמרתי, שכששומעים 'קידום נוער', לא באים. חשבתי שכדאי לחפש שם סקסי שיביא אותם כי מה אכפת לי איך קוראים למקום, אקסטרני שמקסטרני, מלפפון, עגבנייה. שורה תחתונה אני רוצה שהם יגיעו, שלא יתביישו. והם לא מתביישים".
לדברי יעקובי, העיקרון שעליו מבוססת העבודה במועצה הוא "הביחד". "נבנתה פה מערכת של נשירה בשליטה. עוד לפני שהילד נושר, קידום נוער וקס"ב (קצין ביקור סדיר) מתערבים ונכנסים לתמונה. התפיסה היא, שצריך לעשות הכול לפני שמביאים אותו הנה. אין מצב של 'דנה יושבת כבר חצי שנה בבית, אף אחד לא יודע עליה'".
כשהוקמה היחידה, למדו בה בעיקר בני נוער מקיבוצי המועצה. לא עבר זמן רב, וגם בני נוער מיישובים במועצות אחרות ביקשו להצטרף לשורותיה. "כשהיו אחד או שניים כאלה זה היה בסדר, אבל פתאום נהיה מצב של כמעט חצי חצי. לא ייתכן שמועצה אזורית גליל עליון - והתרגלו פה באזור לכך, שהמועצה מרימה משהו באיזשהו תחום, כולם קופצים על העגלה - תיקח אחריות על ילדים מעוד שלוש מועצות ללא תמורה מינימלית. אמרתי לאחת המועצות, 'אני מטפל לכם בעשרה ילדים, בואו תנו לי איזה מחשב ככה'. אמרו, 'לא, אין לנו כסף', אמרתי 'אוקי, גם לי אין כסף'. בואו נעשה סדר. הבנו שצריך להיות תשלום כלשהו לכל תלמיד. גליל עליון שמה פי שניים על כל ילד. היא גם לוקחת את האחריות. אם המקום מתרסק, מבואות חרמון לא יעזרו לנו, זה אחריות שלנו ואנחנו גם רוצים אותה. אלה הילדים שלנו".
יעקובי לא אוהב שמציגים את המקום כ"בית ספר". "זה הבית לקידום נוער", הוא מדגיש ומתקן. "הבית לקידום נוער" מסוגל לקלוט כ-60 תלמידים. למרות זאת, את שנת הלימודים הבאה יפתחו רק 40. "אני לא דואג", הוא אומר בחיוך.
"אחד ההבדלים שממחישים את השוני בין מסגרת של בית ספר לבין המסגרת הזו הוא העובדה שהמערכת הזו היא דינמית", אומרת מנהלת אגף החינוך במועצה, אילה כפיר. "אי אפשר לחזות מתי ילד ינשור, ולכן כדאי שנהיה ערוכים לקליטת תלמידים לאורך השנה. המטרה של המקום הזה היא להוציא את בני הנוער אזרחים טובים יותר, בוגרים שמתפקדים היטב בחיים. כמו כן, כאן רוכשים בני הנוער מיומנויות בתחומים שמעניינים אותם".
25 מורים וחמישה אנשי צוות ילוו את התלמידים במהלך השנה. בצמוד ליעקובי עובדות גם שירה ויינברגר, מרכזת השכלה שאחראית על בניית תוכניות אישיות לכל נער, גילת רוכמן, מדריכה אחראית על קשר עם הצבא ועל פעילויות חברתיות, עדית קליין, מדריכה אחראית על חוגי העשרה ועל ההתנדבות והתרומה לקהילה ואבי הלר שיהיה מדריך שיפתח את נושא היזמות האישית לנוער. כל איש צוות הוא גם חונך של קבוצת נערים. הוא מהווה דמות משמעותית לאורך כל השנה ובכל תחומי החיים הסובבים את הנערים והנערות.
באחרונה, החליט יעקובי לצרף לצוות שני מורים צעירים, המסייעים לילדים. המיוחד הוא שהם עצמם למדו בקידום נוער במסגרת שהוקמה בעמיר. "הכרתי את יואב לפני עשר שנים", מספרת אלה רימון מכפר בלום. "עברתי בין בתי ספר שונים תקופה ארוכה. בכיתה י"א, עזבתי את בית הספר והתחלתי לעבוד בבקרים ולהתנדב אחרי הצהריים. בשלב מסוים הגעתי לאקסטרני, ואמרתי ליואב שאני רוצה ללמוד גרמנית. בהסתכלות לאחור, אין לי מושג מה נכנס לי אז לראש, אבל איכשהו יואב סידר לי מורה ולמדתי גרמנית. לפני כשנתיים, אחרי הרבה מאוד טיולים בעולם, חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד ביולוגיה, בדגש על לימודי שדה באוניברסיטה הפתוחה. דיברתי עם יואב ואמרתי לו, שאני חושבת ללמד משהו באקסטרני. הוא זרק משהו על פינת החי וחשבתי 'למה לא?'".
העובדה שלמדת כאן משפיעה על היכולת שלך לגעת בבני הנוער?
אני מרגישה הזדהות מאוד גדולה איתם, והחיבור טוב. אין לי כל כך הרבה ניסיון בחינוך, והעבודה שלי כאן מבוססת על אינטואיציה. החניכה הראשונה שעבדתי איתה פה הביאה יום אחד את אחת החברות שלה. החברה אמרה "איכס, אני שונאת תרנגולים". אז היא אמרה לה: "פעם גם אני לא אהבתי חיות". אני מקווה שזה אומר שאני מצליחה. הטיפול בחיות מאפשר ליצור קשר שהוא לא רק סביב מילים, וזה עוזר לבנות אמון".
מספר התלמידים בשיעור נע בין אחד לשמונה. הרקע שממנו מגיעים התלמידים אינו אחיד. יש חבר'ה שמגיעים ממשפחות קשות יותר וחבר'ה שמגיעים ממשפחות נורמטיביות. . "איפה זה מתחיל? אולי מלקויות למידה", מסביר יעקובי, "מה קורה לילד לקוי למידה? הוא יושב בכיתה. הוא רק סיים לכתוב את המשפט הראשון, והמורה כבר כתבה שבעה-שמונה משפטים חדשים. זה במקרה שהוא דיסלקט או דיסגרף. הייתה לי ילדה שסבלה מבעיות של קשב וריכוז, חמש דקות היא לא ישבה על כיסא. היתה הופכת את כל השולחנות. ילדה גאונה. המקום הזה נותן להם קודם כול מסגרת קטנה ואווירה של בית, שמאפשרות להם לבחור ולעשות דברים שהם אוהבים".
עד כאן זה פחות או יותר תיאור של בית ספר דמוקרטי. למה שלא ילמדו בעינות ירדן? זו מסגרת מאוד מאפשרת, והרבה חבר'ה יגידו שזה סוג של בית בשבילם.
"זה שונה. אין פה לשבת בחוץ. זה לא דמוקרטיה פה. זה דיקטטורה. ילד מגיע, יש לו הזדמנות לבחור מה הוא אוהב. אבל אחרי שהוא בוחר, הוא חייב לעשות את זה. פה, בניגוד לבית ספר, כל האחריות על הילד. הוא לא יכול לספר לי סיפורים ש'אימא שלי ככה והמורה הזה שונא אותי, והמורה הזאת מטומטמת'. זה לא תופס פה".
הם לא מספרים?
"שיספרו לקיר, הקיר מקשיב. זה לא מעניין אותי. שיקרת פעם, פעמיים שלוש. 'אני כאן כדי לעזור, ואתה משקר לי? אתה לא יכול לשקר ולעבוד עליי'. הכול עובד על אמון. יקרה משהו, לשוטר הוא ישקר? זה בסדר. לי הוא לא יכול לשקר. הוא רוצה שאני אעזור לו; הוא חייב לספר לי את האמת, וזה קורה. היריונות, בעיות בבית. גם ההורים מתייחסים אליי ככה.
"היה מקרה, אחת עשרה וחצי בלילה, חורף, גשם מבול. מתקשר אליי אבא באמצע הלילה. 'יואבי, תקשיב, זרקתי אותו מהבית'. אני אומר לו: 'לאן זרקת אותו?', הוא אומר 'לא מעניין אותי'. חושך, גשם, הבחור גר בהר. אני אומר לו 'נו, אז מה?', אז הוא אומר לי 'לא מעניין אותי, רק שתדע'. אני יוצא לחפש אותו. ומוצא אותו. גם לילדים בצבא אנחנו עוזרים. היה ילד שעשה בעיות בטירונות של הנח"ל. נסעתי עד לערד, עד לבא"ח, ישבתי כמו טירון מסריח לחכות למג"ד, כדי שלא יכניס אותו לכלא, ולא הכניסו אותו".
בשלב מסוים בשיחה ידית הדלת נמשכת מטה. "רגע", צועק יעקובי. הדלת נפתחת, נערה כבת 18 עומדת בפתח. הם מתחבקים. "לא ראיתי אותך הרבה זמן", הוא אומר לה. "כן, אני עובדת", היא מסבירה בגאווה. הם מחליפים מספר מילים, ויעקובי מגלה שהנערה החלה ללמוד נהיגה קודם שעברה את מבחן התיאוריה. "זה לא בסדר", הוא נוזף בה. היא מספרת לו שהיא עובדת בשתי עבודות, אחת מהן בבר באזור. היא מנסה להסביר לו איפה נמצא המקום, והוא מנסה לעקוב. "מה עם השירות הלאומי?" הוא מחליף נושא. "התחלנו לעבוד עכשיו עם מישהי שיכולה לעזור", הוא ממשיך ."אבל לאותו מקום?" היא שואלת בחשש. "נו, כן. הם חוזרים לנהיגה. "אני מתחיל לעזור לך עם שיעורי הנהיגה רק אחרי שתעברי את התיאוריה, כן? עד 500 שקל אני נותן לך מתנה. גם אם עברת בפעם החמישית, לא קרה כלום. את בדרך לעבודה?" "לשיעור נהיגה", היא עונה וקמה לבסוף, ניגשת באטיות לדלת. הם מתחבקים שוב, הדלת נסגרת.
"היא סיימה י"ב", הוא מסביר. "בעצם לא סיימה י"ב. היא דוגמה לילדה שבכלל לא למדה פה. שמו אותה בפנימיות וזה לא הצליח. מאמצע י"ב אנחנו עוזרים לה. היא לא פרופר שלנו, אנחנו מלווים אותה בלעשות שירות לאומי במקום צבא. אין לה גם כסף, אז יש לנו קרן קטנה".
יעקובי גדל בחצור, ומתגורר היום בעמיר. היכולת שלו לדבר עם הנוער טבועה בו שנים, והשתכללה במשך עבודה רבת ותק עם נוער. פעם היו מדריכים כמוהו מובילים חבורות נוער. הוא מדבר אל הנוער בגובה העיניים, משהו באותנטיות שלו תופס אותם; הוא לא משחק משחקים, הוא לא מוכר קלישאות של חינוך שילדים לא מאמינים בהן. הילדים רואים אותו כמו שהוא. עם זאת, יש בו משהו לא לגמרי פתור. לפעמים, נדמה כאילו הוא פועל אינסטינקטיבית, מונע מן הרגש, חף משיקולים פוליטיים. לעתים, דרכי פעולה שהוא נוקט עלולות לעורר מחלוקת ותמיהה. לעומת זאת, הצלילה לתוך השיחה איתו מגלה, כי מנחה אותו גם החשיבה העמוקה על הדברים וגם הראייה התהליכית, שבה הילד נמצא תמיד בראש סדר העדיפויות. קשה לומר אילו מהצדדים דומיננטי יותר.
"לפני שפתחנו את המקום, היו לי שני ילדים חמודים שרצו ללמוד אנגלית. אז עוד היינו שולחים את המורים לילדים הביתה. הבאתי להם את המורה לאנגלית שהייתה להם ביסודי. אין לי מבחר אינסופי של אנשים. מה אני אעשה, אני אוסף את המורים מהאזור. הם אמרו לי: 'תקשיב חמוד, אנחנו עם הבת זונה הזאת לא לומדים: אמרתי להם 'אין בעיה. שני שיעורים ותחזרו אליי'. אמרו לי: 'יואבי, אתה יודע מה? בסדר. נלמד עם הבת זונה הזאת שני שיעורים. ככה, במילים האלה. 'ותזכור: אנחנו לא חוזרים אליה אחר כך'. הם למדו איתה שני שיעורים, ואז אמרו לי, 'שמע, יואבי, אנחנו איתה ממשיכים'.
מה אני רוצה להגיד? המורה בבית ספר זה אותו בן אדם בסך הכול, כן? אבל תנור האפייה בבית הספר לא מאפשר לו את מה שאני מאפשר. המורים פה צריכים להתאים את הצרכים של הילד ללמידה. כשכל מיני פלצנים באים ושואלים אותי מה המטרה של המקום, אני אומר להם: 'אנחנו גנרטור שמייצר שמחה. מה עושים בבית ספר כשילד מפריע? מעיפים אותו. פה, בסופו של דבר, אם אני אראה שהילדים לא מסתדרים עם המורה, המורה יעוף".
נראה כי יעקובי לא מפחד ללכת רחוק, לא חושש לתדמיתו, לא מנסה למצוא חן. "בתחילת כל שנה תמיד יש בעיות, חבר'ה חדשים. בשנה שעברה בחודש הראשון היו פה כמה מקרי אלימות רציניים - אף פעם לא קרה פה דבר כזה, סגרנו את זה במקום. אמרנו לילדים תלכו הביתה, אין יותר קידום נוער. 'אבל מה? וזה', 'כלום. ככה, אין יותר. אני דיקטטור, סגרתי את העסק'".
וההורים?
"באופן כללי הם מאוד מעורבים. עם הסיפור של ההחלטה לסגור את המקום? לא שואל אותם בכלל. אף אחד אני לא שואל. עבר שבוע, הבינו שאנחנו רציניים. עשינו תהליך של הרשמה מחדש. אין מצב שבו מקרה של אלימות יעבור במוצי פוצי. סגרנו את העסק".
כולם חזרו?
"כולם חזרו".
בבית ספר רגיל אי אפשר לעשות החלטה כזאת, וקידום נוער גם הוא גוף שעובד תחת משרד החינוך.
"נכון, אבל לי מותר לעשות מה שאני רוצה. זה היתרון. קידום נוער זה כמו טבח בצבא. יש טבח בגולני, טבח בחיל האוויר, טבח בחיל הים. תלוי בטבח. הוא מקבל תפוחי אדמה, עוף, תבלינים ומייצר תבשיל מסוים. זה רוצה לשים פס ככה, זה רוצה לעשות חריף, אנחנו שמנו את התבשיל הזה פה איך שאנחנו רוצים".
"זו יחידה לקידום נוער, לא בית ספר", מבקשת כפיר לעמוד על ההבדלים. "משרד החינוך מעביר את הכספים, אבל היחידה היא של המועצה. נוער שנושר הוא בהגדרה נוער שמקבל פטור מחינוך חובה על ידי משרד החינוך. במקרים כאלה הטיפול בילד עובר מידיו של משרד החינוך לידיים של מנהל חברה ונוער, מערכת האמונה על החינוך הבלתי פורמלי.
כשחיפש יעקובי מקום להקים בו את בית הספר היו שתי אופציות על הפרק: עמיר וכפר בלום. "לא רצו שנהיה פה", הוא מספר, "כשאני התחלתי להקים את המקום, גם עינות וגם עמק החולה לא הסכימו ש'קידום נוער' יהיה קרוב אליהם. 'יבואו לי כל הישמעאלים פה מכל האזור, יקפצו לי על הגדרות, לא יתנו ללמוד'. הרבה זמן הסתובבתי, לא ידעתי מה לעשות. לקח לי זמן לשכנע את האנשים, אמרתי להם 'תנו שנה ניסיון, מה קרה? זה הילדים שלנו'. לא הסכימו. בסוף הצלחנו".
היחידה לקידום נוער מאפשרת לבני הנוער הלומדים בה ללמוד לבגרות מלאה או חלקית, במידה שהם בוחרים בכך. לצד המקצועות הנלמדים לבגרות, ניתנת לתלמידים האפשרות לבחור ללמוד או לעסוק במקצועות מכל תחום העולה על דעתם - יוגה, רכיבה על אופניים, צורפות, מוזיקה, צילום והיד עוד נטויה. הרושם שעלול להיווצר הוא, שעל אף המסגרת הדורשת והגבולות הברורים, התפיסה שנוצרת אצל הילדים היא תפיסה צרכנית, תפיסה של "מגיע לי".
"אחד העקרונות הכי חשובים שלנו זה, שכל ילד כאן חייב לתרום לקהילה", מסביר יעקובי. לדבריו, "כפי שנער צריך לרצות ללמוד כדי להצליח, הוא צריך גם לרצות לתרום לקהילה כדי שתרומתו תהיה אמיתית. יש לנו ילד שמשחק כדורסל, אז שלחנו אותו לקורס מאמנים עם מלווה צמודה. הוא עשה כל בחינה פעמיים, הגיע בקושי ל'עובר', אבל הצליח בסוף. הבאנו לו כמה כדורים, תלינו סל והוא אימן את הילדים בקיבוץ בכל יום חמישי בתשע.
"אחת התוכניות הגדולות הנערכות בבית הספר היא שיקום תחנת קמח בדרבשיה, כפר סורי הנמצא במרחק של כמה דקות מבית הספר. גייסנו תרומה של 60 אלף שקל, הבאתי לשם מערבל בטון ואיש מקצוע. אמרתי לו: 'תחשוב כמו סורי. יש לך פה שישה עבדים קטנים. מה שתגיד, הם יעשו'. בהתחלה הם אמרו לי: 'מה זה טבע? לא רוצים טבע'. עכשיו הם באים, עובדים, שותים תה, שוחים במים. מה רע להם? שיפצנו את אמת המים, את הארובה".
עם כל אהבתו והשקעתו במקום יודע יעקובי לומר, שבעולם אידיאלי מסגרת כזו לא צריכה להתקיים: "המטרה הסופית של המקום זה שאנחנו נמות, ניסגר. בשורה התחתונה זה מפעל עם מנגנון להשמדה עצמית".
בינתיים זה הולך בכיוון השני.
"נכון, זה מצער. ילד שבא לפה יודע קודם כל, שמצד אחד, אני לא רוצה שהוא יהיה פה. אני אומר לו: 'כמה שפחות ילדים, ככה המשכורת שלי לא נפגעת. יותר ילדים, יש לי יותר עבודה ואני עצלן. זו התפיסה. מצד שני, אם כבר החלטת, נעזור לך. אף פעם לא תשיג אותנו בריצה. תמיד נהיה לפניך, עם פנס גדול, נאיר את הדרך".
נא להמתין לטעינת התגובות
