מטפלות בעצמן: כך התגבשה התאגדות העובדות הסיעודיות הזרות
לקשמי גירי נולדה בכפר נידח בנפאל, הפכה לפעילה מאואיסטית שהתחבאה מפני השלטונות ולבסוף הגיעה לארץ הקודש כדי לשמש כעובדת סיעודית. אופיר טובול התחנך בבני עקיבא ולאחר השירות הצבאי יצא לפרויקט התנדבותי בנפאל, שם הדריך בני נוער משכונות עוני. שניהם עומדים מאחורי ההתאגדות הראשונה של עובדים זרים בישראל, שכנס היסוד שלה ייערך בשבת
למרגלות הבמה עומדות מטפלות סיעודיות - מנפאל, מהודו, מהפיליפינים, מסרי לנקה. לצדן עובדים זרים מענפים אחרים, שבמקרה היו בגן או ששמעו על הכינוס ורצו לדעת במה מדובר, וקבוצה גדולה של ישראלים, שבאה להביע תמיכה. לקשמי מביטה בכולם ומתרגשת. על הבמה הזאת היא לא רק עובדת זרה שמטפלת בקשיש בן 93, אלא מנהיגת עובדים - המנהיגה של איגוד המטפלות הסיעודיות הזרות, שהחל לקרום עור וגידים בשבועות האחרונים מתחת לאף של החברה הישראלית. כולם מחכים למוצא פיה. היא מתקרבת למיקרופון ומתחילה לנאום -בהתחלה באנגלית, אחר כך בנפאלית.
"חברות כוח האדם מביאות אותנו לפה, אבל אז מפסיקות לדאוג לנו", היא אומרת לעמיתותיה בקול עדין אך תקיף, "בסוף השבוע אנחנו מקבלות 24 שעות חופשה, במקום 36 שמגיעות לנו על פי חוק. לפעמים אנחנו עובדות יותר מ-12 שעות ביום ומתעוררות באמצע הלילה כדי לטפל בקשיש, ובסוף החודש אנחנו מקבלות שכר מינימום ולפעמים גם פחות מזה. מגיע לנו יותר. עד עכשיו פנינו בצורה פרטית ל'קו לעובד' או למשטרה, אבל זה לא מספיק. את תנאי ההעסקה שלנו נוכל לשפר רק אם נקים איגוד, רק אם נהפוך מיחידים לקבוצה. כשרצו לגרש את הילדים של העובדים הזרים, הרבה אנשים הפגינו ובזכות זה הוקפאה ההחלטה. כשאנשים פועלים יחד זה יכול להביא לשינוי".
קולו של משה, הקשיש אותו היא סועדת, קוטע את החלומות בהקיץ. הוא מבקש שהיא תעזור לו להעביר ערוץ בטלוויזיה. על הציר הזה מתנהלים החיים שלה בתקופה האחרונה. מצד אחד, הדאגה לקשיש; מצד שני הדאגה ליותר מ-10,000 עובדות נפאליות שמועסקות בישראל כמעט בלי שום גוף שיגן עליהן. מצד אחד מאכילה, רוחצת וסועדת; מצד שני, ישיבות והתרוצצויות בין דירות של עובדים זרים ומחשבות בלתי פוסקות על כנס היסוד של האיגוד, שייערך בשבת בשש בערב.
הניגודיות שהיא חווה מספרת בצורה הטובה ביותר את הסיפור של ההתאגדות הזאת. גיבורות הסיפור הן החוליה החלשה ביותר בחברה הישראלית: נשים המגיעות ממדינות עולם שלישי, רחוקות מהבית, שקופות לאנשים שסביבן, רובן אינן מבינות את השפה, עובדות מסביב לשעון, חיות בפחד מתמיד מגירוש - ועומדות מול כל הקשיים כמעט לבדן. עם זאת, לא מדובר בסיפור של מסכנות אלא בדוגמה חיה ללקיחת אחריות ולאמונה אמיתית ביכולת האדם לשנות את המציאות שסביבו, עגומה ככל שתהיה.
לקשמי גירי נולדה ב-1977 בכפר אולייסי שבמחוז קוטנד, לא רחוק מהאוורסט, 8,848 מטר מעל פני הים. הכפר אולייסי נמצא בגובה צנוע יותר בממדים נפאליים - כ-3,500 מטר מעל פני הים. בתיו עשויים מאבן ואדמה והוא אינו מחובר לחשמל. בשל גובהו של הכפר, לא נסללו אליו כבישים עד לשנים האחרונות, והגישה אליו התבצעה במטוס או במסוק - וכמובן ברגל. רוב תושבי הכפר עסקו בחקלאות, שמספקת פרנסה ל-80 אחוז מאוכלוסיית המדינה ומהווה 41 אחוז מהתמ"ג. בניגוד לרוב תושבי הכפר, הוריה של גירי דווקא עסקו בהוראה, ועקב כך משפחתה נחשבה מבוססת יחסית.
כשלקשמי סיימה תיכון בגיל 18, עברה עם הוריה ושלושת אחיה הצעירים לבירה קטמנדו, והחלה ללמוד כלכלה וסוציולוגיה באוניברסיטה המקומית. באותה תקופה החלה להתעצב התודעה הפוליטית שלה, כשחזתה לראשונה בפערים המעמדיים החריפים המאפיינים את המדינה. פערים אלו התחדדו ביתר שאת באוניברסיטה עצמה, ובאו לידי ביטוי במאבקים חריפים ואלימים בין הסטודנטים העירוניים לאלו שהגיעו מהכפרים, בין העשירים לעניים. קבוצת העירוניים, שלרוב גם היו העשירים, שלטה באוניברסיטה באמצעות קונגרס הסטודנטים, שקיבל גיבוי מהשלטון הנפאלי. קבוצת הכפריים סבלה מדיכוי מתמיד. כמו כפריים רבים באותה תקופה, גם לקשמי החליטה להצטרף לתנועה המאואיסטית.
המאואיזם, שמבוסס על גישתו של המנהיג הסיני מאו טסה טונג, אומץ במאה הקודמת על ידי תנועות מהפכניות רבות ברחבי העולם השלישי ובעיקר באסיה. להבדיל מהמרקסיזם האירופי, המאואיזם ביסס את מהפכת המעמדות על מרי שיגיע מכיוון האיכרים ולאו דווקא מפועלי התעשייה, ולכן הוא התבסס בעיקר במדינות פחות מפותחות, שעיקר כלכלתן
מאז אמצע שנות התשעים ועד לחתימת הסכם בין המאואיסטים לשאר המפלגות הגדולות ב-2006, מתו בקרבות בנפאל קרוב ל-14 אלף איש. בעקבות חתימת ההסכם התפרקו המורדים מנשקם. בבחירות הדמוקרטיות החופשיות הראשונות שנערכו בנפאל, באפריל 2008, זכתה המפלגה המאואיסטית. כחודש לאחר מכן בוטל שלטון המלוכה במדינה.
כשלקשמי הצטרפה למפלגה המאואיסטית, ב-1999, אנשיה עוד היו במחתרת, התחבאו ביערות והגיחו כדי לנהל קרבות עקובים מדם נגד המשטרה ומאוחר יותר גם נגד הצבא. בקטמנדו ניסה הממשל להשליט סדר ולדכא תוכניות למרי בכל אמצעי שעמד לרשותו: בשעות הערב הוטל עוצר על העיר, ופעילים מאואיסטים נעצרו לעתים ללא סיבה, חלקם אף נרצחו. לקשמי ראתה כיצד חברים רבים שלה מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח, והחלה להרגיש שהסכנה מרחפת מעל ראשה. בעקבות זאת גזרה על עצמה עוצר מרצון ומיעטה לצאת מדירתה.
לקראת סוף יולי 2004 נתקלה לקשמי בפרסומת בעיתון, שהזמינה נשים נפאליות לבוא לעבוד בישראל. עד אז ידעה מעט מאוד על ישראל. דוד, שהיתה לו חברת כוח אדם, סיפר לה שזה מקום יפה ובטוח. היא התקשרה לטלפון שהופיע בפרסומת וזומנה לראיון בחברת כוח האדם. היא שילמה 6,000 דולר דמי תיווך, ותוך 15 ימים - שבמהלכם עברה קורס מזורז ללימוד עברית ותרבות ישראלית - היתה לה ויזת עבודה לארץ הקודש. כעבור יומיים, וללא כל ניסיון או ידע בסיעוד, היא כבר היתה על המטוס לישראל, בדרכה לעבוד כמטפלת של קשישים ובעלי מוגבלויות. להתראות קטמנדו, שלום תל אביב.
אופיר טובול, 24, עשה את הכיוון ההפוך. הוא גדל באשדוד במשפחה מסורתית ולמד בישיבת בני עקיבא בניר גלים. "תמיד הייתי השמאלני של בית הספר", הוא מספר. הפעם הראשונה בה התעצבן בגלל נושא חברתי היתה כששרי אריסון החליטה לפטר 900 מעובדי בנק הפועלים ב-2002, ואמו היתה אחת מהם, על אף שלבסוף לא פוטרה. לאחר שהשתחרר משירות צבאי בגדנ"ע והלך לעסוק בחינוך בקיבוץ חצרים, החל לחשוב על טיול של אחרי צבא. באותם ימים נתקל במודעה של ארגון "תבל בצדק", שסיפרה על תוכנית לימודים והתנדבות בנפאל, והחליט להצטרף למסע.
"הגענו לנפאל וזה היה ממש הלם תרבות", נזכר טובול, "הרגשתי כאילו אני בעולם אחר לגמרי. פערים חברתיים עצומים ועוני שמעולם לא הכרתי: ראיתי אנשים שחוצבים סלעים עם פטיש בידיים חשופות בשביל גרושים, פחות מדולר ביום. כמעט אין להם רשת ביטחון סוציאלית מטעם המדינה, ורוב ההגנה על האזרח מתבססת על עמותות". עם זאת, חשוב לו להדגיש שבנפאל יש גם הרבה דברים טובים: "זו מדינה מהממת, עם פסגות מושלגות ואנשים טובי לב שמייצרים איתך אינטימיות בתוך רגע. ילדי רחוב בלי אוכל מזמינים אותך לקולה על חשבונם. אתה יושב במונית שירות, ופתאום אישה זורקת עליך את התינוק שלה או שמישהו מתיישב עליך. בנפאל יש קרבה שבישראל אין".
את החודש הראשון במדינה הקדישו טובול וחבריו רק ללימודים, בעיקר על הכלכלה והתרבות המקומית, אבל גם החלו לרכוש את רזי השפה הנפאלית. עם תום הלימודים החלו בשלב ההתנדבות. חלק ניכר מהפעילות התרכז בשכונות העוני שעל נהר הבגמטי, שהתמלא בביוב כתוצאה מהיעדר טיהור שפכים וממעבר המוני ובלתי מתוכנן מהכפר לעיר. טובול פנה לעבוד עם שתי קבוצות נערים בבית ספר שמחציתו פליטים טיבטים. "פיתחתי שם תוכנית למודעות חברתית-סביבתית, דומה לזו שהעברתי בקיבוץ", הוא מספר. "בסוף התוכנית כל קבוצה היתה צריכה לעשות פרויקט: קבוצה אחת עשתה ציור קיר, והשנייה הפיקה הצגות על נערי רחוב עובדים ועל זכויות נשים".
השהות בנפאל המחישה לטובול היטב את משמעות הגלובליזציה: כיצד הוא יכול להשפיע על ילדים בארץ זרה, כיצד חלק גדול מאותם ילדים חולם לברוח לארץ אחרת, כיצד השכר הנמוך של העובדים האסייתים משפיע על עמיתיהם בצד השני של העולם וכיצד הבעיות הסביבתיות אצלם משפיעות על כדור הארץ של כולנו. ההתנדבות למען האחר הפכה לשותפות גורל וחברות. התחושה הזאת תלווה אותו גם כשישוב הביתה כעבור כמה חודשים. אותה חברות ושותפות גורל תחבר אותו מאוחר יותר ללקשמי וחברותיה - חיבור שיוביל להקמת איגוד המטפלות הסיעודיות. בינתיים, הגלובליזציה מכינה את הקרקע למפגש העתידי, והיא עושה את זה באופן אירוני משהו: אופיר עובד עם האוכלוסיות המוחלשות של החברה הנפאלית, בזמן שלקשמי עובדת עם האוכלוסיות המוחלשות של החברה הישראלית. בקרוב דרכיהם יצטלבו.
כשלקשמי הגיעה לישראל היא שובצה לעבוד אצל אישה נכה בת 40 מקריית אונו וכעבור ארבעה ימים נשברה מהעבודה הקשה כי המטופלת היתה כבדה מאוד ולקשמי התקשתה להרים אותה 12 פעמים ביום. הסוכן שהביא את לקשמי ארצה, נפאלי שחי 20 שנה בישראל עם אישה מקומית וילדים, סידר לה עבודה בנתיבות אצל אישה בת 40 שמשותקת באחת הרגליים ובאחת הידיים.
"הייתי צריכה לעשות לה פיזיותרפיה, מסז', מקלחת ולעזור לה להתלבש", מספרת לקשמי, "היה לה בעל ועוד שתי בנות, ועל אף שאני אמורה לטפל רק באישה, טיפלתי במקביל גם בבתה בת שמונת החודשים, שהיתה הולכת לישון איתי. עבדתי שם שמונה חודשים, ועל הנייר השכר שלי היה 500 דולר לחודש. קרה שבעלה היה שוכח לתת לי כסף, ואז אומר שהוא נתן. כל הזמן הוא היה רב איתי, ולכן החלטתי לעזוב".
מנתיבות חזרה לקשמי לתל אביב, והתגוררה בדירה ליד גן החשמל - סלון, מטבח ושני חדרי שינה - יחד עם עוד 15 חברות נפאליות. כל אחת שילמה שכר דירה של מאה שקל בחודש. כעבור שלושה חודשים נודע לה על עבודה טובה בהרצליה, שדורשת ידע טוב בעברית, כמטפלת של חולת אלצהיימר. תוך כדי עבודה היא שיפרה את העברית שלה וקיבלה 650 דולר לחודש על עשר שעות עבודה ביום, שישה ימים בשבוע. כעבור שמונה חודשים הועברה האישה לבית אבות, ולקשמי מצאה את עצמה מטפלת בקשיש בכפר סבא, שנפטר לאחר שלושה חודשים. מאז ינואר 2007 היא מטפלת במשה בן ה-93, שמתגורר בדירת שלושה חדרים סמוך לדרך הטייסים בתל אביב. "הוא עושה הכל לבד", היא מספרת עליו בחיבה, "ואני כמעט כל הזמן איתו, חוץ משבת בערב עד ראשון בערב, שאני ישנה בדירה של העובדות".
הסיפור של לקשמי דומה לסיפורן של עוד אלפי מטפלות נפאליות שעובדות בישראל, מלבד העובדה שבחרה גם לדאוג לזכויות של כל היתר - לפעמים מדובר בחברותיה, לפעמים בנשים שהיא כלל אינה מכירה. מדי יום בשנים האחרונות היא מקבלת טלפונים מעובדות שלא קיבלו את כל השכר שמגיע להן, שהוטרדו מינית או שאינן מקבלות יחס ראוי מחברת כוח האדם שהביאה אותן. הן יודעות שלקשמי תמיד יכולה לעזור וגם שמחה לעשות את זה.
מעמדה כמנהיגת העובדות הנפאליות בישראל התבסס לפני כשלוש שנים. "בסוף 2006 לקחנו קורס במסיל"ה (מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה שהוקם על ידי עיריית תל אביב, י"ט), שעסק בזכויות של עובדים זרים", היא מספרת, "ובעקבות כך הקמנו ארגון שנקרא Voice Women, ובעברית כונה 'הקואליציה הנפאלית'. דרך מסיל"ה הכרנו את כל הארגונים שפועלים בתחום - בין היתר 'קו לעובד' ו'אחותי'. כולם שמרו איתנו על קשר ורצו לעזור לנו. בהתחלה ארגנו מפגשים בגינת לוינסקי, ובסיוע של הארגונים היינו מסבירים לעובדות נפאליות מהן הזכויות שלהן".
את התנופה הגדולה קיבלה הקואליציה הנפאלית בינואר האחרון, כשנתיים לאחר שהוקמה. לאירוע לרגל השנה החדשה הגיעו גם פעילי "תבל בצדק", שחלקם בדיוק חזרו מהשליחות ונותרו קשורים בנפש לתרבות הנפאלית, לאוכל ולשפה. "רצינו להיות מחוברים לקהילה הנפאלית בישראל", מספר טובול. "התחלנו ללכת לדירות שלהן, לשבת איתן, לאכול וגם סתם לפטפט - ותוך כדי גם החלו לצוץ הבעיות. מצאנו את עצמנו עוזרים להן בהמון דברים. חלקם דברים שלישראלי המצוי הם מאוד פשוטים, אבל לעובדת זרה שלא יודעת את השפה הם עלולים להפוך לבלתי אפשריים. הדוגמה הכי טובה לכך היא בענייני בריאות. אחת הנפאליות כמעט מתה אחרי שהביטוח לא הסכים לאשר לה ניתוח להוצאת אבנים מכיס המרה. היה לה מזל שאחד מפעילי 'תבל בצדק' בא יחד עם נציגי רופאים לזכויות אדם, ודאג ללחוץ במקומות הנכונים".
לאחר מספר חודשים של פעילות משותפת, הרגישו העובדות הנפאליות ומתנדבי 'תבל בצדק' שהגיע הזמן למסד את החברות ביניהם. שני הפרויקטים המרכזיים שקידמו יחד היו גינה קהילתית בשכונת שפירא בתל אביב וטיולים משותפים. במקביל, סייעו הישראלים לנפאליות בבעיות עם תנאי ההעסקה שלהן. "בשלב מסוים הבנו שצריך להתקדם הלאה עם ההתארגנות", מספר טובול. "החלטנו שנמאס לטפל בבעיות פרטניות, ושהגיע הזמן להשפיע על מצבן של העובדות הזרות כקבוצה. דרך הנפאליות התוודענו לשאר עובדות הסיעוד והחלטנו שצריך לארגן אותן בצורה רצינית כדי שיצברו כוח וייאבקו על תנאי העסקתן".
ערן בן ימיני, יו"ר התנועה הירוקה וחבר ב"תבל בצדק" וב"כוח לעובדים", הפגיש את טובול והעובדות עם ליאת יקיר-טמנג. יקיר-טמנג, ממובילות "כוח לעובדים", נשואה לנפאלי שפגשה שם במהלך טיול ולכן מכירה היטב את הקהילה הנפאלית בישראל ואת הבעיות עימן העובדות מתמודדות. בפגישה הציעה יקיר-טמנג לעובדות להקים איגוד תחת המטרייה הארגונית של "כוח לעובדים", והן התלהבו מהרעיון.
"הרעיון הוא שהן מובילות את ההתאגדות, והישראלים רק עוזרים להן בלוגיסטיקה מסביב", מדגיש טובול, "הן עשו שיחה ביניהן, עם נציגות של כל המדינות, והחליטו ללכת על המהלך. עם זאת, חשוב לזכור שאולי ביום ראשון בצהריים הן יכולות להיות בישיבה ולתכנן את המהלך הבא בהתארגנות, אבל בעשר בערב הן כבר בבית של הקשיש, עוזרות לו להתקלח, מחליפות לו מצעים ומטפלות בו - כך שישה ימים בשבוע. אם נשלח אותן לבית דפוס להכין עלונים זה עלול לקחת להן שעות, ואילו לישראלי זה ייקח רק חצי שעה. אז אנחנו מנסים להוריד את זה מהן".
מוצאי שבת, תשע בערב, בניין משרדים בדרום תל אביב. טובול מסדר על השולחן צלחות עם כעכים ועוגיות, ומניח לידן ארבעה בקבוקי משקה מוגז. אט אט מתחילים לזרום אנשים לחדר. בהתחלה ישראלים צעירים, וכעבור כמה דקות גם העובדות הזרות - חלקן עטופות בסארי מסורתי, אחרות בג'ינס וטי-שירט. ניתן לחוש את ההתרגשות באוויר. התאגדות חדשה באה לעולם, וזה המפגש הראשון והמכונן שלה, שיקבע איך היא תיראה מעתה ואילך.
טובול מנהל את הדיון. הוא מתחיל באנגלית עם מבטא ישראלי כבד, ומדי פעם מתבל בעברית. עובד נפאלי שהגיע למפגש ניסה להקשות בשאלות. לטענתו, אין צורך באיגוד, והדבר רק עלול לסבך את מי שיהיה מעורב בכך. עצם היותו גבר, אך גם לבושו המוקפד ושני הטלפונים הניידים שלו - אחד מהם מכשיר בלאקברי יוקרתי - מעידים עליו שהוא אינו מהגר עבודה מהשורה. אחרי שהוא הולך מסבירה אחת הפעילות כי מדובר בנפאלי שמשמש כאחראי על המטפלות ומקבל עמלות שמנות בכל פעם שהוא משבץ אחת מהן אצל קשיש חדש. מבחינתו, התאגדות שכזו היא הרת אסון: העובדות יאבדו את התלות בו והוא יאבד תרנגולת שמטילה ביצי זהב.
להבדיל ממנו, שאר העובדות משוכנעות בצורך לקדם את המהלך ומתחילות לבנות תוכנית ולפרוט אותה למשימות קטנות. בשלב זה עדיין רבות השאלות מהתשובות, אך דבר אחד ברור: זה לא הולך להיות פשוט. אם הקמת ועד עובדים במפעל נתקלת בקשיים שמערים הממסד, הרי במקרה של המטפלות הסיעודיות המלאכה תהיה קשה שבעתיים: הן מפוזרות ברחבי הארץ, עובדות כמעט לאורך כל היום וכל השבוע, מדברות בשפות שונות, לא מודעות לזכויותיהן, נמצאות בסכנת גירוש מתמדת ולכל אחת מהן מעסיק שונה.
שאלת המעסיק היא מרכזית בכל הקשור למאבק על זכויותיהן. אצל רובן המעסיקים הם הקשישים שבהם הן מטפלות, אבל לפי טובול "הכוונה אינה להפנות אצבע מאשימה דווקא אליהם. הם בעצמם אוכלוסייה מוחלשת". מנגד, יש את המדינה, שלמעשה מממנת באמצעות הביטוח הלאומי את שכרן של חלק גדול מאותן מטפלות, אך מעוניינת להתנער מיחסי עובד-מעביד ולכן משתמשת בשירותי התיווך של חברות כוח האדם. למטפלות ברור שכדי לשנות את המצב לא יספיקו כמה מאות אנשים. היעד: אלפי אנשים. המבחן הראשון: כנס היסוד של ההתאגדות, שייערך בשבת בגינת לוינסקי. האמצעים: חלוקת הזמנות ברחוב, מעבר מדירה לדירה ותליית מודעות במקומות אסטרטגיים.
שבת, שתיים בצהריים, גינת לוינסקי. שבועיים עברו מאז הפגישה הראשונה, שבועיים נותרו עד לכנס היסוד. טובול יושב על ספסל אבן, ועל הדשא שלמרגלותיו יושבות כעשר מטפלות. "התחלנו לחלק עלונים והתגובות היו מעולות", מספרת אחת מהן, והיתר מהנהנות בראשן. "איפה לקשמי?", שואלת אחרת. "היא היתה צריכה להישאר עם הקשיש שלה ותגיע בחמש לגינה הקהילתית", עונה לה טובול ונעמד לקראת יציאה. הוא מזרז את העובדות הישובות, שנעמדות גם ומסמנות לו שבעוד דקותיים יצטרפו אליו. עשר דקות חולפות, אך המטפלות עדיין בשלהן, מדברות עם חברות שבדיוק עברו על פניהן. טובול מביט בשעונו ומחייך: "זה מה שנקרא זמן נפאל", הוא מסביר, "הנפאלים חיים בקצב משלהם. צריך ללמוד לקחת את זה ברוגע, ואז הכל בסדר".
כעבור 20 דקות בזמן ישראלי הן מוכנות לתזוזה. החבורה מתחלקת לשני צוותים - בכל צוות שני ישראלים ושתי עובדות נפאליות - ויוצאת לדרך. הצוות של טובול נכנס למדרחוב נווה שאנן. מאחת המסעדות בוקעת מוזיקה צוענית, ואחת הבנות מנסה להיזכר היכן במדרחוב יש דירה של מטפלות סיעודיות. לפתע היא נעלמת לתוך החצר של אחד הבניינים, אבל חוזרת בלי למצוא את הדירה שחיפשה. החבורה ממשיכה הלאה, כשברקע מתנגנת מוזיקה אפריקאית שבוקעת מתוך בית הקפה האריתראי ובאוויר מתפשט ריח חזק של נקניק חריף.
החבורה עוצרת שלוש נפאליות שפוסעות לאיטן במדרחוב ומתחילה לספר להן על ההתאגדות. "עכשיו אתן לבד", הן מסבירות, "אם מפטרים אתכן, אתן תקועות רק עם סוכנות כוח אדם. בגלל זה חשוב שנפעל יחד. זו זכותנו כקולקטיב". ההסבר משכנע את עוברות האורח, ובכל זאת הן חוששות: "אם יפטרו אותנו, נישאר כלי כסף לאוכל", הן מקשות. העובדות מצביעות על הישראלים שאיתן ומוסיפות "הם לצדנו, אין לכם מה לדאוג. בואו לכנס בשבת". העובדות מתרצות: "נבוא וגם נודיע לחברות שלנו", הן מבטיחות.
החבורה ממשיכה במסע הגיוס, והתחנה הבאה היא אינטרנט קפה גדול השייך לנפאלי שנשוי לישראלית. לחלק ניכר מבתי האב בישראל יש כבר גישה לאינטרנט, אך בקרב העובדים הזרים זה מצרך נדיר, ועל רקע המחסור מקומות כאלה פורחים והופכים גם למקום מפגש וגם לשער אל ארצות המוצא. בגלל שמדובר ביום שבת המקום מפוצץ באנשים. בימי אמצע השבוע לרוב הוא יהיה ריק, כי רוב העובדות מתגוררות אצל המעסיק.
המזגן מקל קצת מהחום והלחות של תל אביב, ברקע מתנגנת מוזיקה נפאלית מסורתית, שבוקעת מרמקולים קטנים המחוברים לקירות, ובאוויר יש ריח חזק של בצל, שמגיע מתבשיל בצלחת חד פעמית שאוכל אחד מבאי המקום. החבורה נהנית מהמזגן ומתחלקת לשתי חוליות. הבנים הישראלים מסתובבים בין עשרות המחשבים ומחלקים פלאיירים. רוב המחשבים משמשים לתקשורת עם המולדת. מסביב לכל מחשב יושבות לפחות שתי עובדות זרות ומנהלות שיחות וידיאו עם חברים ומשפחה בבית. כל כך קרובים, עם זאת כל כך רחוקים.
הבנות הנפאליות מתכנסות סביב חבורה של עובדות שיושבת בכניסה לחנות ומפטפטת. השיחה הקודמת למעשה חוזרת על עצמה. העובדות מתלהבות מהרעיון ומסכימות עם ההיגיון שעומד מאחוריו, אך בו בעת חוששות להיפגע. גם כעת הלהיטות שמשדרת החבורה משכנעת אותן, והן מבטיחות להגיע ולהעביר הלאה את הבשורה. "אני ממש מרגיש שיבואו המוני אנשים לכנס", אומר טובול כשהם יוצאים החוצה.
החבורה מגיעה לקצה המדרחוב ונעצרת ליד בית קפה רוסי. המוזיקה משתנה בהתאם. הם מביטים על הנשים שיושבות שם ומתלבטים אם לפנות אליהן. מצד אחד, יכול להיות שהן גם מטפלות סיעודיות. מצד שני, לעובדות הנפאליות שבחבורה יהיה קשה מאוד לתקשר איתן, מאחר שהאנגלית שלהן רעועה. הם מחליטים לוותר. "אנחנו באמת חלשים בקרב המטפלות הלא-אסיתיות", מודה טובול, "הן אמנם מיעוט, אבל נצטרך להיערך בהתאם עד הכנס. חשוב לנו שכולן יבואו".
מתחת לאחד הבניינים בשכונת נווה שאנן, כ-200 מטר מהתחנה המרכזית החדשה, הם פוגשים את אמביקה צ'טרי, אחת מהמובילות הבולטות של ההתארגנות. הנפאליות שבחבורה עובדות בישראל רק כמה חודשים ולכן עדיין אינן יודעות היכן ממוקמות הדירות של המטפלות הסיעודיות. אמביקה, לעומת זאת, מכירה את האזור כאת כף ידה ויודעת מי גר ואיפה. "בואו אחריי", היא אומרת להם, ומובילה אותם אל תוך חדר המדרגות של הבניין. החבורה מחכה במדרגות, ואמביקה דופקת על אחת הדלתות. "באנו לדבר איתכן על הזכויות שלכן", היא אומרת לבחורה שפותחת לה את הדלת, ואז פונה לשאר החבורה ומזמינה אותה פנימה.
מדובר בדירת שלושה חדרים צפופה. בכל אחד משני חללי השינה ממוקמים שני מזרנים זוגיים, שממלאים כמעט את כל רצפת החדר. במבואה הקטנה שמחברת בין השירותים, המטבח ושאר החדרים פרוש מזרן יחיד ועליו ישן גבר כבן 40. הוא קם לכבוד המשלחת הבלתי צפויה ובחיוך רחב מזמין את חבריה להיכנס לסלון, שהוסב גם הוא לחדר שינה, עם שתי מיטות יחיד ומיטה זוגית אחת. את אחד הקירות ממלא ארון גדול, וברווח שבינו ובין התקרה מונחות מספר מזוודות. לצדו מונחת טלוויזיה קטנה ועליה טייפ דאבל קאסט ישן. על השולחן שבמרכז החדר מונחים שני בקבוקי מים ושקית של גרעיני חמנייה. הבחורות הצעירות שמנמנמות בסלון מתיישבות, ושאר הדיירים, רובן נשים, מצטרפים גם הם. כולם ממתינים למוצא פיה של אמביקה.
"לכולנו יש בעיות", היא פותחת את הנאום המאולתר, ונותנת מספר דוגמאות, שגורמות לעובדות האחרות להנהן בהסכמה. "כרגע אנחנו תלויות בסוכנויות ובמעסיקים, וזה לא הוכיח את עצמו", היא ממשיכה. "עכשיו יש לנו הרבה חברים ישראלים שעוזרים לנו, ואם נהיה גוף אחד גדול ומאוחד יהיה קשה מאוד לנצל אותנו". אופיר מחזק את דבריה ואומר: "כיום, אם אני כישראלי צעיר פונה למעסיק שלי עם תלונות, הוא יראה לי את הדלת ויגיד לי שאם לא טוב לי, אני מוזמן לעזוב. ההורים שלי, לעומת זאת, הם אמנם עובדים פשוטים, אבל מאוגדים, ולכן גם משיגים הישגים".
המטפלות מהנהנות. "גם בנפאל זה ככה", הן אומרות. טובול שואל אותן כמה זמן נמשכת החופשה השבועית שלהן, והן עונות שזה נע בין 24 ל-26 שעות. "החוק מחייב לתת 36 שעות", הוא אומר, "אם תהיו מאוגדות תוכלו לדרוש את זה". ואמביקה מסכמת: "אם אתן רוצות את הזכויות תצטרפו אלינו". העובדות משתכנעות ומבטיחות לבוא. החבורה יוצאת מעודדת מהדירה ועוברת לדירה הסמוכה.
תחושה של עשיית היסטוריה, מהולה בחששות רבים, מלווה את מובילות ההתאגדות לקראת הכינוס בסוף השבוע. במהלך שברצונן לקדם הן חותרות מתחת לכל ההיגיון שמאחורי העסקת מהגרי עבודה במשרות אלו. הניצול, השכר הנמוך וההתנערות מכל אחריות אינם כשל שוק אלא השיטה עצמה. לחברה הישראלית נוח לקבל כוח עבודה זול מאוד, של נשים שיסכימו לשהות שישה ימים בשבוע, כמעט 24 שעות ביממה, לצד אדם קשיש - להאכיל, לקלח ולסעוד אותו - כמעט בלי לנהל שום חיים אישיים משל עצמן. מבחינת רוב החברה הישראלית הן שקופות.
לפי כלכלת השוק, דברים מתנהלים על בסיס היצע וביקוש ופעולות של שחקנים רציונלים. על פי היגיון זה, הסכמתן לניצול מכשירה אותו מוסרית. אלא שזו היתה הסכמה שבשתיקה. הסכמה של קבוצה חלשה ומוחלשת, שאין ברשותה כלים להיאבק על זכויותיה על פי חוק. הן לא רוצות להישאר בארץ לתמיד וגם לא מתכוונות לדרוש מעל ומעבר, אלא רק רוצות לעשות סדר בענף הסיעוד, לקבל את מה שמגיע להן ולהפסיק להיות שקופות. בכנס בשבת הם יגידו לא עוד, וגם יעשו צעד משמעותי בכיוון.
נא להמתין לטעינת התגובות
