שברו של חלום היהודי החדש
מי בדיוק רוצה לחזור למציאות ההזויה והקשה של שנות העלייה השנייה? ביקורת על ההצגה "אחרון הפועלים" מאת יהושע סובול
ההצגה אחרון הפועלים, מאת יהושע סובול, בהשתתפות תלמידי בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים
צילום: סיון קמחי
סמינר הקיבוצים, ליל שבת. שלושים שנים לאחר בכורת "אחרון הפועלים", מאת יהושע סובול בתיאטרון בית לסין, שוב עולה המסך על המחזה. כעת המציגים הם בוגרי בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. נולה צ'לטון הוותיקה, שביימה גם את ההצגה המקורית, משתפת פעולה עם דניאלה מיכאלי בבימוי. השתיים יצרו עולם בימתי עשיר, משעשע ומדויק כאחת, הבנוי כזירה קברטית.
סובול כתב את המחזה בשנות השבעים, והשתמש בדמותו של א.ד. גורדון להמחשת הזעזוע החברתי לאחר המהפך הפוליטי ב-77' וירידת תנועת העבודה ממרכז הבמה הציבורית. בשעתו, עורר המחזה תהודה רועמת, ובפרספקטיבה של יותר משלושים שנה אחרי, ניתן להזדהות עם חלק גדול מהביקורת החברתית שסובול, בחושים חדים מאוד, זיהה את התפתחותה.
ההצגה אחרון הפועלים, מאת יהושע סובול, בהשתתפות תלמידי בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים צילום: סיון קמחי
אני מודה שבהתחלה נדרש לי קצת זמן להתגבר על הסלידה מקרקסים בכלל, ומליצנים בפרט, אבל לאחר מספר דקות זה קרה. ההצגה נפתחת במכת רעש, ומחייבת את הצופים להישאב פנימה. עלילת המחזה מתארת את מסעו של גורדון ארצה ואת פגישתו עם פישל, צעיר יהודי העובד כפועל פשוט. הדינמיקה בין שתי הדמויות הקוטביות האלה פורסת את השקפת עולמו של גורדון, וחושפת את הצופה לפער התהומי שבין החזון הציוני-סוציאליסטי האוטופי לחרחורי שקיעתו.
אהרון דוד גורדון נולד בשנת 1856 ועלה ארצה בגפו בגיל 47. הוא מת בשנת 1922, לאחר שבחר במודע ולמרות שבריריותו הפיזית, לעבוד בעבודת כפיים חקלאית. שמונה שנים עבד בפתח תקווה ובראשון לציון, ועשר שנים בגליל. בשנת 1919 התיישב בדגניה א', והפך לדמות מוערכת ומוערצת, ידיד רוח לצעירים רבים, שבאו לשוחח עמו ולגבש בתוך כך את השקפת עולמם. א.ד. גורדון הפך בחייו לסמל מופתי של תנועת התחייה הלאומית. הוא נתפס כמי שחולל במו חייו את המהפכה הציונית, כאשר הקדיש את ימיו לעבודת פרך גופנית, והשקיע את לילותיו לכתיבה רעיונית.
בהצגה מעתיקים הליצנים את תפיסת עולמו של גורדון ממושבות העלייה השנייה למגרש כבוד האדם וחירותו,
ובתוך כך מספרים את סיפור אכזבתו. זירת הקרקס שהורכבה על הבמה מהווה מסגרת אירונית וסרקסטית למציאות הישראלית, והופכת את הטקסטים הכבדים והרציניים לנגישים וצבעוניים. המחזה מצליח לשמור על רמה קצבית אחידה. ההצגה מלווה בביזאריות קלה, שלא פעם גורמת לצופה לשכוח מה הוא בעצם רואה, ובכל זאת לבלוע את המידע ואת המסר.
צוות השחקנים מרשים ברמת משחק משכנעת, והמחזה מלווה במוזיקה נפלאה (חנה הכהן). את ההצגה מלווים נגנים, היושבים על הגג ועוטפים את המחזה כולו בשמיכת קסם של צלילים. נוסף לתאורה (מאיר אלון) ולתפאורה המדויקת (פרידה שהם), אי אפשר שלא להתפעל מהתלבושות המדהימות (גילי כוכבי), שעזרו לשלל הדמויות לנסוק גבוה והעניקו תענוג חזותי לצופים.
מעבר לחוויה האמנותית, מעוררת ההצגה שאלות מהותיות מתחום הזהות העכשווית. התסכול הישן של סובול משברו של חלום היהודי החדש שתברא הציונות, נראה בחלוף השנים לא פחות מופרך ונאיבי מהחלום המקורי. האם נטישת עבודת הכפיים, שנראתה לפני שנות דור כחטא הקדמון של הציונות, היא זו שהמיטה עלינו את בעיותינו? ומלבד זה, מי בדיוק רוצה לחזור למציאות ההזויה והקשה של שנות העלייה השנייה?
אחרון הפועלים, מאת יהושע סובול. בימוי: נולה צ'לטון ודניאלה מיכאלי. בהשתתפות תלמידי בית הספר לאמנויות הבמה סמינר הקיבוצים, 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
