הלוחם היהודי בנאצים שאיש לא מכיר
שלמה אהרונסון בן ה-84, מהיהודים שלחמו בצבא פולין נגד הנאצים, זכה לכבוד רב בטקס לציון 70 שנה למלחמה ואילו בישראל לא שמעו עליו
בפולין זוכרים את העת ההיא כתקופת הכיבוש הסובייטי. שעה קלה לפני הטקס, הובילו "חיילי הצעצוע", כפי שכינו את עצמם, את החיילים האמיתיים של המלחמה ההיא אל כיסאותיהם בשורות הראשונות.
הווטרנים של צבא פולין, כולם בעשור התשיעי לחייהם, הלכו בראש זקוף, נתמכים בבניהם ובמקלות הליכה, לבושים מדים עטורי מדליות. שלמה אהרונסון, שהתיישב בשורה האחרונה, היה אולי היחיד שנכנס בכובע מצחייה ווסט פשוט.
"מה? זה?", הוא מצביע על הז'קט הצבאי הכחול המעוטר, המקופל ברישול. "זה רק צובר אבק במשך השנים. לפעמים אני משתמש בזה בתור פיג'מה. אין לי שימוש בו יותר. רק בטקסים האלה אני מוציא אותו מהבוידעם".
אהרונסון (84), יליד פולין ותושב תל אביב, הוא אחד מהיהודים הספורים בצבא הפולני שלחמו נגד הנאצים. מדי כמה שנים הוא מגיע לארץ הולדתו, שם הוא זוכה לכבוד מהמדינה על תפקידו ביחידת העלית של המחתרת הפולנית. בישראל, סיפורו כמעט אינו ידוע. במכון הפולני שמעו עליו, ופה זה נגמר.
אלף עיתונאים והרבה פחות מבקרים התגודדו בווסטרפלאצה תחת מטריות לבנות, בהמתינם לנאומים של מנהיגי העולם. בין הנואמים: ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. הם ישבו באותו מקום שבו לפני 70 שנה בדיוק, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, הפציצו הגרמנים במשך שבעה ימים את בסיס היחידה הפולנית.
הייתה זו יריית הפתיחה של מלחמת העולם השנייה. אהרונסון, שהגיע לטקס עם בנו
אחרי שהשר לענייני חיילים משוחררים בממשלת פולין מגיע ולוחש על אוזנו, מתיישב אהרונסון לצד חבריו. "זו אולי הפעם האחרונה שכולנו כאן יחד", הוא אומר. "מדי שנה מגיעים פחות אנשים. אני לא תמיד מכיר את כולם, אבל אני מיחידה שנחשבת לכל כך מפוארת, כך שאני מתחבר בקלות. הרבה רוצים לדבר איתי.
"יש עבודות מאוד עדינות שעשיתי במחתרת, אבל לא על הכל אני יכול לדבר. גם לא היום. יש קצת נוסטלגיה בקרב החיילים, אבל לא יותר מדי. אנחנו כבר מבוגרים מדי בשביל זה. זה לא משהו רומנטי שמתרפקים עליו. חוץ מזה, אני לא בן אדם רומנטי".
למעשה, זה המקום היחיד שבו הוא חש כי הוא זוכה לכבוד על הפעולות הנועזות במחתרת הפולנית, בייחוד בימי מרד ורשה ב-1944. על כמה מהן הוא זכה בעיטור הגבורה הגבוה ביותר בפולין. "בארץ לא נותנים כל כך כבוד", הוא אומר, "לא מבינים איך זה יכול להיות שיהודי לחם עם פולנים.
"בכלל, אני חושב, בישראל קצת מחרימים אותי. אני, לא אכפת לי מכל הסיפור הזה. אני יודע שאני הורג להם את התפיסה שלהם. זה הורג להם את הפרינציפים. כועסים עליי ושואלים למה נלחמתי בתור פולני ולא בתור יהודי. כועסים על זה שלא כל היהודים נלחמו יחד.
"זה ממש טמטום. הייתה מלחמה. היה צריך להילחם. הם לא יודעים על מה הם מדברים. הם לא היו שם. אני בארץ לא סיפרתי את הסיפור שלי כמעט לאיש. לא הוזמנתי לטקסים, לא דיברתי עם תלמידים. אני כבר מכיר את התגובות כשאני אומר שנלחמתי עם הפולנים. לא תגובות טובות.
"כל מה שיודעים בישראל זה שבפולין הייתה שואה ושהפולנים היו משתפי פעולה וזהו זה. שטויות ממדרגה ראשונה. לא חשוב לי מה הם חושבים, לא חשוב לי אם אני מוצא חן בעיניהם או לא". לאחר עשרות שנים של שתיקה, שבהן לא שיתף אפילו את אשתו וילדיו, הוא התיישב לכתוב ספר זיכרונות, שעליו עמל עם עיתונאית פולנייה.
הספר יצא כבר לפני שנה. רק בפולין. מתרגם לעברית טרם נמצא. אפילו בנו מתי לא קרא אותו. "שלחתי את הספר לאנשים בישראל, זה לא עניין אותם".
אהרונסון זוכר היטב היכן היה ביום ההוא, 1 בספטמבר 1939. "הייתי בבית שלנו בלודז'. נער בן 14. אני זוכר שירדתי למטה וראיתי גדודי אנשים מתאספים ליד הרדיו. שאלתי את כולם מה קורה. אמרו לי פרצה מלחמה. משם הכל היסטוריה".
ההיסטוריה של בני משפחת אהרונסון מלמדת כי הם ניסו לעשות הכל כדי להימנע מהגורל שציפה לשלושה וחצי מיליון יהודי פולין, אך ללא הצלחה. כשהמלחמה פרצה, ניסה אהרונסון לברוח עם הוריו ואחותו למזרח, אבל זה היה מאוחר מדי: רוסיה כבר כבשה את פולין וסגרה את הגבול המזרחי.
הם נעו ונדו בין מדינות אירופה, שסירבו לקבלם בזו אחר זו. לבסוף החליטו להצטרף לקרובי משפחה בגטו ורשה. למרות התנאים, אהרונסון זוכר תחושה אופטימית, כאילו המלחמה עומדת להיגמר בכל רגע.
בקיץ 1942, במהלך ניסיון חיסול ראשוני של הגטו על ידי הגרמנים, נעלמה אחותו ינקה בת ה-21. הוא והוריו ניסו להסתתר, אך שנה לאחר מכן כבר אי אפשר היה להתחבא. יחד עם אלפים אחרים מהגטו הם רוכזו בבית ספר ליד כיכר האומשפלגפלאץ הידועה לשמצה, שם הועלו היהודים לרכבות בדרך למחנות המוות.
"הופרדתי מההורים ולא ראיתי אותם יותר", הוא אומר בשקט. "העלו אותי לרכבת. לא שאלתי לאן אני נוסע. פשוט קפצתי בהזדמנות הראשונה. הצלחתי לחזור לוורשה, שם גרתי עם מי שהיו חברים של אחותי".
חודש לאחר מכן, המחתרת הפולנית יצרה עמו קשר, והוא התגייס לשורותיה. "היינו עושים פעולות נגד המשטרה הגרמנית ונגד משתפי הפעולה. היינו מפציצים את הרכבות. חיינו בדירות מסתור וכל הזמן החלפנו אותן. היו אנשים שידעו שאני יהודי, אבל הרבה חברים לא באמת ידעו מי אני עד הסוף. את האמת סיפרתי רק למפקדים".
אהרונסון שינה את זהותו. הוא הפך לריזיק זוקובסקי. מומחה לחבלה והתנקשויות. "הייתי טרוריסט במשרה מלאה", הוא אומר.
"שיבשנו את מסילות הרכבת עם חומרים כימיים, שתלנו פצצות תחת המכוניות של הגרמנים, פוצצנו קרונות רכבת. זה היה מסוכן, אבל אני הייתי עסוק בלשרוד. אני לא גיבור. את יודעת מי הגיבורים האמיתיים? כל הפולנים שהסתירו בבית שלהם יהודים".
הוויכוח השנוי במחלוקת בנושא העזרה שניתנה ליהודי גטו ורשה על ידי לוחמי המחתרת חי וקיים עד היום. הטענה שהפולנים הותירו את היהודים לבדם וסירבו לסייע להם במרד מכעיסה את אהרונסון. "מארגני מרד גטו ורשה, שידעו שאני יהודי, לא שיתפו אותי בסוד הפעולה. בכלל לא ידעתי מזה. חוץ מזה, לא הייתה לי דרך לעזור להם. אם היה משהו שהייתי יכול לעשות, הייתי עושה אותו".
בקרבות שהסתיימו בכניעת הפולנים ובהרס מוחלט של ורשה על ידי הנאצים, אהרונסון נפצע קשה, אך הצליח לשרוד. הוא חבר לחבריו מהסיירת בבית כפרי ליד קראקוב, ושם החלים מפציעתו. אבל אז הגיעה פלישת הסובייטים. והם הבינו שהסכנה לא נגמרה. שהיא רק התחילה.
לאחר שגילה כי ביתו בלודז' הפך למטה של הגסטאפו והוא המתין לקרוביו שמעולם לא שבו מהמחנות, החליט אהרונסון לעזוב את פולין ולהצטרף לקרובי משפחה בישראל. לאחר מסע ארוך עם תעודות מזויפות, דרך הונגריה, אוסטריה, פריז, רומא ומצרים, הוא הגיע לתל אביב.
בפלשתינה שלפני 48', מדינה שהייתה זרה לו לחלוטין, הוא מצא את עצמו במדים. הפעם כחייל בהגנה נגד הכיבוש הבריטי. "כשהתגייסתי להגנה סיפרתי על העבר שלי. אמרתי שהייתי בקומנדו, אבל אף אחד לא ידע על מה אני מדבר.
"הרגשתי שלא מאמינים לי. זה לא שינה את העובדה ששוב הייתי חייל. לא חיפשתי מלחמה. המלחמות תמיד מוצאות אותי".
הוא נלחם במלחמת השחרור ולאחר מכן השתתף בשאר מלחמות ישראל, חלקן במשך שנים כסגן אלוף במילואים בדובר צה"ל, עד שמלחמת לבנון הראשונה עוררה בו ספקות גדולים והוא חש כי הוא אינו מסוגל להיות חלק ממנה.
ביום שלישי האחרון, כשהוא חזר למקום שבו הכל התחיל, ניתן לראות בסוף הטקס כי הוא מוצף ברגשותיו. "בדרך כלל אני לא חושב על הדברים האלו יותר. מה שהיה, היה והלך. קשה לקלף את השכבות. יש הרבה דברים שאני מעדיף לא לזכור. גם אין לי כל כך עם מי להתחלק במחשבות, רק עם עצמי".
נא להמתין לטעינת התגובות
