שלום לאורחת דגולה
מנהיגי ישראל מכירים בערכן הסמלי של הופעותיה של מדונה בארץ. היא אמנם לא פילוסופית מרכזית, אך באקלים התקשורתי של ראשית המאה ה – 21 יש לה תפקיד מרכזי בעיצוב דעת הקהל במערב
הזוג הזוהר הגיע במטוס אלעל לאחר ביקור בן שבועיים בקהיר. בשדה התעופה בלוד המתינו להם נרגשים המשוררים לאה גולדברג ואברהם שלונסקי, יו"ר הכנסת קדיש לוז, שר השיכון מרדכי בנטוב, וחברי כנסת כמאיר יערי ואורי אבנרי. פרופסור גרשון שלום ייצג במעמד זה את הקהילה האקדמית. סארטר שהה בישראל כשבועיים, ובמהלכם ביקר בקיבוצים, בעיירות פיתוח ובכפרים ערביים. הוא שוחח עם פועלים וסטודנטים, הרצה באוניברסיטאות, לגם קפה עם אנשי רוח ונועד עם פוליטיקאים. בכל מקום השתרך אחריו שובל של מלווים וסקרנים, שהשתדלו "להשיג למזכרת נצח חוט מאדרתו", לפי תיאורה הסרקסטי של דליה רביקוביץ' ב"הארץ" (23.3.1967).
מטרת הביקור הצדיקה את ההתרגשות. סארטר עמד לערוך גליון מיוחד ועב כרס של כתב העת המוביל "זמנים מודרניים" שעסק בסכסוך במזרח התיכון. לשם כך, התגייסו השורות על מנת להציג בפני האורח הדגול ישראל רעננה, חיובית וצודקת. במיוחד קיוו לקבל מילה טובה מנהיגי השמאל הישראלי, ובראשם התנועה הקיבוצית. רבים פקפקו באפשרות שפילוסוף צרפתי ינקוט בעמדה חד משמעית לטובת ישראל, אולם הסיכוי להענקת לגיטימציה מצד הוגה דעות כה חשוב הניעה מבצע הסברתי מדוקדק. האם יקבל סופסוף המפעל הציוני הכשר מצד הפילוסוף רב-ההשפעה?
היו מי שראו בהכנות הנרגשות ובכיסוי התקשורתי הצמוד סוג של התבטלות עצמית. חיים גורי קבע במאמר חריף כי מי שמבקש להבין את ישראל והציונות ראוי שיגיע אליה מאושוויץ, ולא ממצרים. מאמר אירוני ב"דבר" תיאר את הליווי הצמוד של סארטר כ"אירוח קטלני שנועד לגרום לאורח נירוואנה פרו-ישראלית", וקבע כי "יש כאן תשלובת עריצה של תום ילדותי ורגש נחיתות. שניהם כאחד אינם מעוררים כבוד" (24.3.1967).
על פניו, השוואה בין ביקורו של הפילוסוף הדגול וכוכבת הפופ מדונה היא כמעט חילול הקודש. אולם כדאי לשים לב לערך הסמלי של ביקורה, ובפרט להקשרו ההיסטורי.
כמו אז, גם כיום מגיעה האורחת החשובה על רקע מאמצים אינטנסיביים לקעקוע הלגיטימציה של מדינת ישראל. במחצית שנות הששים, החלה להרים באירופה התעמולה הערבית את ראשה, והיו מי שניסו לשכנע את סארטר ודה-בובואר שלא לבקר בישראל, שכבר אז נידונה בחוגי השמאל בצרפת כ"תופעה קולוניאלית". כך, עצם ביקורו של סארטר בארץ התקבל בחשדנות על ידי מספר אינטלקטואלים צרפתיים כהענקת גושפנקא מוסרית לקיומה של מדינת ישראל.
גם ביקורה של מדונה בארץ נערך באוירה דומה. אמנם, לא רבים מרהיבים עוז להפגין כנגד מדונה בארצות הברית, אולם לפחות עצומה אחת הפצירה בה שלא להופיע בארץ. מאמצי הסברה נוספים למנוע את ביקורם של אמנים וזמרים אחרים נושאים פירות, ולו במישור ההסברתי. ליאונרד כהן, למשל, נתון בחודשים האחרונים תחת מתקפה קשה מצד אנשי רוח, חלקם ישראלים, המפצירים בו לבטל את ביקורו בארץ כמחאה על המשך הכיבוש. כהן אמנם לא ביטל את הופעתו, אולם אחרים, כמו במאי הקולנוע הצרפתי ז'אן-לוק גודאר, נכנעו ללחצים ומחקו את ישראל מלו"ז הנסיעות שלהם. באווירה השוררת כיום בחוגי
אז, כמו היום, הרימו פה ושם גבה למשמע דבר פגישותיהם של בכירי השלטון עם הפילוסוף והסופר, וראו בכך התרפסות מיותרת. ארוחת הערב עם המשותפת של מדונה עם מנהיגת האופוזיציה, ח"כ ציפי לבני, התקבלה בהבנה יחסית, אולם פה ושם נשמעים קולות המסתייגים מפגישתה המתוכננת של מדונה עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
אולם כפי שהבינו אז את משמעותו הסמלית של ביקור הפילוסוף, כך מכירים מנהיגי ישראל כיום בערכן הסמלי של הופעותיה של מדונה בארץ. היא אמנם לא פילוסופית מרכזית, אולם באקלים התקשורתי והתרבותי של ראשית המאה ה – 21, לא ניתן להתכחש להשפעתה המכרעת בעיצוב דעת הקהל במערב. היא מגיעה לארץ חרף מחאות, ואף מביאה לכאן את ילדיה ואת ידידיה. גם אם לא תאמר זאת מפורשות, ביקורה בארץ נושא מסר חשוב ביותר, המהווה סטירת לחי מצלצלת למפעל החרם התרבותי שרבים מבקשים להטיל על ישראל. טוב עושים מנהיגי ישראל בהכירם לה תודה, ומברכים אותה בבואה בברכת שלום לאורחת דגולה.
הכותב, איתן אורקיבי, הוא דוקטורנט בחוג לצרפתית באוניברסיטת תל-אביב, המתמחה ברטוריקה פוליטית וחברתית.
נא להמתין לטעינת התגובות
