ההתחסדות בפרשת האתיופים בפתח תקווה
מי שיצא נגד האינטגרציה במערכת החינוך, שלא יתחסד כשבתי הספר הדתיים בפתח תקווה בסך הכל מיישמים את אותה סגרגציה
כמובן יש סיכוי רב שגם בתי ספר אלו והקהילות שסביבם לוקים בגזענות כלפי העדה האתיופית ומיעוטים אחרים בישראל. סביר שהם - כמו חלקים רבים בחברה הישראלית - עדיין נגועים בגזענות, התנשאות ושנאת הזר. אלא שהסערה סביב אי קבלתם של התלמידים האתיופים מחקה חלקים אחרים חשובים לא פחות, ומהותיים יותר גם עבור ילדי העדה האתיופית. בהודעות השונות של בתי הספר ניכר היה שהם אינם מבינים מה רוצים מהם. הם הרי לא מקבלים ילדים רבים, כל שנה. כל מהותם היא הסינון וההפרדה בלי קשר לצבע העור של הילדים. בבתי ספר אלו הסיבה המרכזית תהיה רמת התורניות, בתי ספר אחרים יבחנו עד כמה הם דמוקרטיים, טבעיים אומנותיים או פתוחים.
רובם המוחלט של בתי הספר האלו מבוסס על תשלומי הורים גבוהים והורים עם השכלה אקדמית, שממנה נגזרות היכולת לשלם את שכ'ל והמודעות המביאה אותם לשלוח את ילדיהם למוסד זה.
כל זה מאפיין תהליכים בעשורים האחרונים במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית - הכל בחסות ובמימון משרד החינוך ובגיבוי חקיקה מתאימה ופסקי בג"צ המכשירים את השרץ. גדעון סער, שהכריז מלחמה על כיוון זה, שותף למגמה שהוביל בזמנו יוסי שריד. ימים יגידו מה כוחו של שר חינוך לעמוד מול הכוחות החברתיים והכלכליים המניעים מהלכים אלו.
המשבר הנוכחי פרץ מול אוכלוסייה, שצבעה והעובדה שהיא עדיין חלק ממאמץ הקליטה הנמצא במרכז האתוס הציוני - חשפו את האופן בו חותר מהלך זה נגד המרכיבים הבסיסיים ביותר של הציונות והחברה הישראלית. לפתע התברר שבמערכת החינוך הממלכתית דתית בפתח תקווה, ובכלל, אין מי שיקלוט את ילדי העדה האתיופית.
לפתע מתחוור שמהלך ההתחזקות התורנית במערכת החינוך הממלכתית-דתית מותיר אחריו אוכלוסיות שלמות ללא מענה חינוכי הולם. קל לזעוק על זכויותיהם של ילדי העדה האתיופית, אך מה עם ילדים שהוריהם עלו לפני שלושים וארבעים שנה לארץ ומערכת החינוך המתפוררת והסגרגטיבית מנציחה דור שלישי להדרה ומצוקה. מצבם מבשר לילדי העדה את המקום הצפוי להם בעוד דור או שניים, כשצבע עורם ומעמדם כעולים כבר לא יעמוד להם כזכות כדי לקבל את הזכות של כל ילד לחינוך ראוי.
ונזעקו כל חסידי הזכויות הליברלים החילונים, שעד אתמול חרפו את האינטגרציה וכל סימן לניהול משותף ואחראי של מערכת החינוך בארץ, וקמו נגד אותם בתי ספר גזעניים דתייים חשוכים,
אם חינוך הוא אכן עניין לכל קהילה וקהילה על פי דרכה, אם אכן אין פה מקום למעשה משותף ואחראי של חברה הרוצה לכונן את עצמה לאור מערכת ערכית ולוקחת אחריות משותפת על חינוכם של כל הילדים - אז מה הבסיס לטענה? אם זכותם של אותם בתי ספר לבדל את עצמם בפני תלמידים אחרים, על רקע כזה או אחר, מדוע הם אינם יכולים לבדל את עצמם מתלמידים אלו? תלמידים שאם צבע עורם היה טיפה יותר בהיר, כמו אחיהם מעבר למפרץ סוף, בתימן, הייתה אפלייתם מתקבלת כדבר מובן מאליו. ועומדת השאלה מהי מחויבותם של בתי ספר אלו לתלמידים שאינם מתקבלים אליהם, שאינם מבקשים להתקבל אליהם? מהי מידת מחויבותם ובמה היא מתבטאת מלבד מילים יפות וגלגול עיניים לשמיים, כשהמערכת המפורקת אינה יכולה לתת מענה למשימות שהאתוס הציוני לפחות עדיין מחוייב להן.
נא להמתין לטעינת התגובות
