החינוך הקיבוצי, מבט מאוזן
ה"רוב הדומם" של בני הקיבוצים חשים כבר זמן רב שלחינוך הקיבוצי נעשה עוול. בהתקרב יובל ה-100 לתנועה הקיבוצית מן הראוי לברר את העובדות ההיסטוריות בצורה מאוזנת
לינה משותפת צילום: לע''מ
ה"רוב הדומם" של בני הקיבוצים חשים כבר זמן רב שלחינוך הקיבוצי נעשה עוול. חינוך זה מוצג בשנים האחרונות כטעות גורפת וכעוול שנגרם לילדים בשם האידיאולוגיה הנוקשה - או אפילו האינטרסים האגואיסטיים - של הוריהם, מייסדי הקיבוצים. על הסצנה התקשורתית השתלט מיעוט שראה עצמו נפגע מן הלינה המשותפת. הסרט "אדמה משוגעת", התערוכה "לינה משפחתית" וביטויים אמנותיים דומים יצרו את הרושם כאילו כל הקיבוצניקים הם נכים רגשית, מוטרדים מינית או לפחות מתקשים להירדם בלילה עקב סיוטי העבר. התמונה היא כמובן שונה לחלוטין.
"במבחן התוצאה", אין ספק שבוגרי החינוך המשותף תרמו ותורמים תרומה עצומה בכל התחומים: בביטחון ובצבא, בכלכלה, בחברה, במדע, בחינוך. מדובר באנשים משימתיים ואיכותיים, שאין להם במה להתבייש. בני הקיבוץ לדורותיהם הוציאו מתוכם רמטכ"לים, אלופים, מפקדי סיירות, מנהלי חברות כלכליות, אמנים - וגם הרבה מאוד "אנשים רגילים" בעלי מוסר עבודה גבוה, שבדרך כלל תורמים לקהילות שלהם מעל ומעבר. (קוריוז קטן: לא מזמן התקשרתי בערב לבת כיתה. בעלה סיפר שהיא יצאה למשימה כלשהי ונאנח - "מה לעשות, התחתנתי עם בת משק").
צריך לזכור את הרקע שעליו צמחו בתי הילדים: בתקופה ההיא ההורים חיו בדלות ובתנאי צנע. להוריי למשל, עם שלושה ילדים, היתה "דירה" של חדר אחד ומרפסת, תא שירותים ומקלחת, בשטח כולל של כ-35 מ"ר כולל ארון קיר. הדירה ההיא חטפה פגז במלחמת ההתשה של שנות ה-60'. למזלנו, היינו במקלט ואף אחד לא היה בבית. הרצון לתת לילדים את התנאים הטובים ביותר - בייחוד
במה שקשור לאוכל ולביטחון - היה אחד הגורמים החשובים שהביאו ל"מוסד" בתי הילדים.
דור אימהות של אותן שנים נותר בלי סבתות, אחרי השואה. לא היה מי שיעביר את "ידע האימהות" מהדור הקודם. חלק מהאימהות נזקקו להדרכה ולניסיון של מטפלות שלמדו את המקצוע.
בחינוך בקיבוצים היה אכן גם יסוד נסיוני, שהרי הוטמעו בו התורות היותר חדשניות של החינוך המודרני בן הזמן: חינוך בקירבה לטבע ולנוף, המחנך כ"חבר בוגר" של הילדים, קבוצת הגיל כמסד למעשה החינוכי, "חינוך חופשי" המתחשב בקצב ההתקדמות של הילד, עבודה ועמלנות בענפי המשק כחלק מסדר היום ועוד. אלו רעיונות שהיום מוצאים חזרה את דרכם לבתי הספר המתקדמים ביותר. השיטה גם עזרה ואפילו הצילה ילדים ממשפחות הרוסות, או כאלה שבית ההורים לא היטיב עימם. למותר לציין שבכל חברה ומכל מערכת חינוכית יוצאים גם בוגרים פגועים שחוו את תקופת ילדותם כסבל.
נכון שהיו וישנם בני קיבוץ שרוצים להתרחק עד כמה שאפשר מהמקום שבו נולדו וגדלו, אך זה לאו דווקא בגלל החינוך המשותף. הסיבה יכולה להיות גם טראומות מבית ההורים, או שהשיטה והחברה הקיבוצית לא מתאימה להם והם מעדיפים מקום של פרטיות ואנונימיות.
דברים אלה אינם מתיימרים לסכם או לקבוע הלכה לגבי תוצאות החינוך המשותף. עובדה ניצחת היא שמי שחוו את הלינה המשותפת העדיפו לגדל את ילדיהם בלינה משפחתית, בבית. ליוצרים ולאמנים ולרבים אחרים ישנה האמת הפרטית שלהם, אבל בהתקרב יובל ה-100 לתנועה הקיבוצית מן הראוי לברר את העובדות ההיסטוריות בצורה מאוזנת, הקשובה לרוח התקופה.
הכותב הוא עיתונאי ואיש שיווק, בן וחבר קיבוץ מעגן
נא להמתין לטעינת התגובות
