ראשי » חדשות » חברה

מבחינת הקול: על אסופת המאמרים "באות משתיקה"

קולן של הנשים בקיבוץ הושתק כל השנים, וגם היום קולן אינו מושמע, אך חלקן של הנשים בהתפוררותו של הקיבוץ הישן אינו מוטל בספק. הנשים פוררו את הקיבוץ הישן מבפנים, והכוח המפרק שלהן אינו נופל מגורמים שהשיח הגברי מרבה לעסוק בהם כמחוללי ההפרטה. דיון בהחמצה של ספר, העוסק בנשים ובשינויים בקיבוץ

השבוע עברתי על פני חצר הגן בקיבוצי, ולאכזבתי הגדולה ראיתי חצר, שהיא רק הד חלש ועגום לחצר הגרוטאות המפוארת - מרובת בדי סחבות, תנורים ישנים, מיטות חלודות ומבנים מטונפים - שהזכירה אתר אשפה הזוי, ובכל זאת הייתה אחת היצירות היפות של הקיבוץ, מקור וכור גרעיני לייצור חופש ויצירתיות, שאין להם אח ורע במסגרות החינוך המוכרות בארץ ובעולם. החצר, המצאתה של מלכה האס משדה אליהו, השפיעה על מאות מחנכות של הגיל הרך בקיבוצים, הייתה חלק מהגנים שלנו בשנות השמונים והתשעים.

ייתכן שרק הקיבוץ הישן והאפשרויות הנרחבות שהעניק לצמיחה חופשית, כמו גם הקשר הבלתי אמצעי לטבע, אפשרו את הדבר, ומילים אלה לטובת הקיבוץ הישן, שאני כותבת כאן, מכוונות מראש לסייג את דברי הזעם והאברה שאני מתעתדת להטיח במהלך המאמר הזה, שנושאו הוא מבט רוגן אל עבר הספר "באות משתיקה".

הספר, שיצא בסדרת מגדרים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, מכיל מאמרים טובים, כל אחד ואחד בפני עצמו, המתמקדים במצב הנשים בקיבוץ בעת תהליכי השינויים, וזועקים את קשייה של האישה בקיבוץ. עם זאת, כותבת בהקדמה עורכת הספר, סילביה פוגל-ביזאוי: "ניתוח מגדרי של השינויים מלמד אותנו בבירור, כי תהליך זה מיטיב עם הגברים יותר מאשר עם הנשים".

האומנם? אני אינני סוברת כך. רבות מחברותיי - אם הן נשים שהצטרפו לקיבוץ דרך נישואין או אם הן בנות קיבוץ שצמחו בו בחינוך המשותף, בפיקוח הצפוף של כוורת רוחשת נשים מחנכות, שלא קיבלו כבוד כמחנכות, כפי שאני רוצה לציין בעלבון צורב, בשם כל אחיותיי ואמהותינו, אלא כיבדו בתואר הזה גברים דווקא - אף הן אינן סבורות כך. הן אוהבות את הקיבוץ המתחדש. למעשה, חלקן של הנשים בהתפוררותו של הקיבוץ הישן אינו מוטל בספק; הנשים פוררו את הקיבוץ הישן מבפנים, והכוח המפרק שלהן אינו נופל מהכוח של אותם אינטרסנטים, שהשיח הגברי כה מרבה לדון בהם: אנשים שאפשר שהרוויחו מגובה משכורותיהם לאחר השינוי. חלקן של הנשים בפירוק הקיבוץ אינו מתוחקר, כי הוא מואפל על ידי כלים שמבינים את התפרקות הקיבוץ, בעיקר במונחים כלכליים-פוליטיים.

הנשים שפוררו את הקיבוץ השיתופי ההרמטי הן אלה שבחרו להישאר ולדבוק בו, אף על פי שהרע עם חייהן הרבה יותר משהרע עם חיי הגברים, ורובן נהנות מהשינויים, כיוון שהם מאפשרים לנשיותן לפרוח. החיווי "מיטיב עם הגברים" הוא בעייתי. המילה "מיטיב" מתייחסת למערך חלקי של מדדים מתוך מכלול החיים. יתר על כן, החיווי הזה שייך לשיח, שסותר את התכנים הבולטים מתוך המאמרים בספר הזה עצמו; לא הרבה נשים מסוגלות, בתוך האקדמיה, להצמיח שיח נשי אמיתי.

פוגל-ביזאוי, סוציולוגית פוליטית בעלת תארים מרובי כבוד באקדמיה ומרכזת המיזם מגדר וקיבוץ ביד טבנקין, חוטאת בהקדמה שלה פעמיים. פעם אחת באי הדיוק הצורם לגבי מצב הנשים לאחר השינויים, ופעם שנייה בשימוש בהבנת מצב הנשים דרך השיח הגברי ולא דרך השיח הנשי.

על דבר אחד הכול מסכימים, ואין כל חדש בעניין: הנשים בקיבוץ השיתופי לא זכו לשוויון, למרות הדעה הרווחת כי בקיבוץ יש שוויון - מסר רשמי ששידרו הכול, גברים ונשים כאחד.

מאמרן המצוין, והיפה כל כך, של גבי אסם ורחל הרץ-לזרוביץ, המתאר את עבודתה ואת אישיותה של מלכה האס, היוצרת האגדתית של חצר הגרוטאות שהזכרתי לעיל, מדבר על האי שוויון הזה. "אבל בכל זאת את אומרת שהיה אותו קול, היה אותו קול (לנשים ולגברים א.פ.) בהצבעה", טוענות מולה השתיים, ותשובתה של האס חד משמעית: "מבחינת הקול, אבל לא מבחינת טובת ההחלטה".

זאת דוגמה אחת. כל המאמרים חוזרים בנוסחים שונים על אותה טענה בעניין האי השוויון כלפי הנשים. ועתה נשאלת השאלה: אם יש הסכמה כה גדולה ונרחבת לגבי האי שוויון כלפי נשים בחברה הקיבוצית הישנה - בכל רובד, גם אינטואיטיבי וגם מחקרי - מדוע הפסקת האי שוויון הזה אינה זוכה להכרה ולהערכה חיובית אצל החותרים לשוויון עצמם? נפלא הדבר מבינתי.

האי שוויון לא הסתיים בהדרה מכבוד אקדמי, (כפי שנעשה להאס) ומתפקידי ניהול; הוא צמצם את תחומי הפעולה של הנשים, הוא נטל מצד אחד את האינטימיות של המשפחה מתחום האישה (האישה "מסרה" את ילדיה לחינוך הציבורי), אבל לא שחרר את האישה מהתחומים המסורתיים, אלא הפך אותם לקשים יותר: טיפול בכלל הילדים, הכנת אוכל לכלל החברים וכיבוס הכביסה של כל הציבור. כאשר הגברים קיבלו את כל הבמה לדבר גבוהה גבוהה, היו אלה הנשים שטיפלו בכביסה המלוכלכת. באופן ממשי ומטאפורי.

האם חברה, שחורתת על דגלה שוויון לכול, יכולה להתייחס רק אל שוויון כספי וכלכלי כאל שוויון? השיח הפוליטי-כלכלי הוא שיח גברי טהור, המתעלם מצדדים רבים שבהם הנשים פורחות, ולאו דווקא כתוצאה ישירה של ההיבט הכלכלי והכספי, אלא של איזה מרחב אחר "נשי" החומק מהגדרה. האם אין לברך על כך, שהחופש של הנשים השתנה ללא הכר? שמרחב העשייה שלהן גדל, שמרחב הפרטיות והאינטימיות שלהן צמח, שיש פחות דריסת רגל לתכתיבים ציבוריים דורסניים, לשיפוט הקיבוצי האטום, לחדירה לתוך האוטונומיה והאחריות האישית? האם שינוי בפרמטרים הללו אינו מיטיב עם הנשים?

יערה בראון כתבה לפני כמה שנים מאמר מאלף על כישלון החתירה נגד המיתוס של המשפחה הגרעינית, באמצעות מקרה הבוחן של הלינה הקיבוצית המשותפת, בספר "על אהבת אם ועל מורא אב, מבט אחר על המשפחה". האנרגיות, החותרות להחזיר את המשפחה על כנה, הן אלה שפירקו את הקיבוץ מבפנים, טענה בראון. אכן, הרצון והכיסופים של הנשים ושל הגברים לתא המשפחה הבורגנית, כמו גם המיתוס על האושר שהמודל הזה אמור להביא, מודל שהחברה הקיבוצית בראשיתה שאפה לבטל אותו, גבו את המחיר הכבד שלו מן הנשים. יהיה כזבו של המיתוס הזה אשר יהיה, אי אפשר לזלזל באותן אנרגיות ששאפו להחזיר את התא המשפחתי אל עצמו, והן אלה שהפכו את הנשים, מודה גם פרופסור פוגל-ביזאוי, למובילות במאבק להחזיר את הלינה המשפחתית לקיבוץ.

שאלת השאלות היא האם תהליך ההפרטה בקיבוץ הוא מיקרו קוסמוס, המתקיים בהתאמה מלאה ומוחלטת לשינויי המקרו, שיוצרת המגמה הניאו-ליברלית השוטפת את כלל החברה הישראלית? פוגל-ביזאוי גוזרת גזירה ברורה וחד משמעית, ורואה את ההפרטה כאן כהמשך ישיר של ההפרטה הכללית. היא לא היחידה כמובן. אופן החשיבה הזה שכיח ומשכנע מאוד. אולם הגזירה השווה בין הפרטת הקיבוץ ובין הניאו-ליברליזם המדיני מתעלמת מהדקויות הרבות, האינסופיות, המרכיבות את העולם הרגשי והחברתי של הפרט בחברה.

השיתוף ההרמטי חדר עמוק מדי אל גבולות האוטונומיה האישית, והנפגעים העיקריים הם החלשים בחברה, ומכאן שקבוצת הסובלות הייתה גדולה מקבוצת הסובלים, כפי שהוכיחו המחקרים בספר. הדור השלישי מחה נגד השיתוף הזה ברגליו, ונעלם מהקיבוץ באופן מוחלט. זהו הדור, שזכה לחינוך הנפלא, שוחר החופש והיצירתיות שהעניקה לו חצר הגרוטאות. הדור הזה לא רצה את השיתוף ההרמטי שבתוכו נכח היחס הרע כלפי נשים, ובתוכו רק הנשים החזקות באמת יכלו לצמוח צמיחה אמיתית ולהגיע לחופש אישי ולאוטונומיה נפשית מלאה.

פוגל-ביזאוי - כמו גם, לשם דוגמה, כל החוקרים השותפים למגה-מחקר על ההפרטה בישראל של המרכז לצדק חברתי על שם חזן, במכון ון-ליר, שלו הקדיש "הדף הירוק" אשתקד גיליון שלם - אינם חיים בקיבוץ. כולם עירוניים, ואין הדבר מפריע להם לדגול בהכרה מלאה וברמת משוכנעות עצומה באחריות של המדינה על אנשיה. הם סוברים, כי מגמת ההפרטה הכללית היא לרעת ישראל.

אך הצורך האנושי בפרטי הוא קיומי וקמאי. קשה לדעת היכן עוברים גבולותיו. השינויים בקיבוץ הם דוגמה חיה לשרטוטם של אותם גבולות, ואלה לא נבדקו בספר הזה ברמת האמפתיה הנדרשת.

יש מקום להניח, שבקבוצה הכפרית האינטימית יש צורך בסדר חיים גמיש בעל הרמוניה ייחודית, המאפשרת פרטיות והפרטה כלכלית בלי להגיע לדרכים המנוולות, שהניאו-ליברליזם המדיני מכתיב. סדר שמאפשר מכלול חיים אחר, שאיננו עונה בהכרח על אידיאולוגיה חמורה של שוויון כלכלי ושל שותפות הרמטית. "השינויים", שבהם דן הספר הזה, כלומר הקיבוץ המופרט, המתחדש - יהא שמו אשר יהא - מאפשרים חיים מלאים ושלמים יותר לחבריו בכלל, ולנשים בפרט. והספר הזה, חרף המאמרים המצוינים הכלולים בו, מחמיץ את העובדה הזאת ובגדול. צר לי על כך מאוד.

הקיבוץ המופרט הוא יצור חברתי אורגני, שלא צמח מאידיאולוגיה אלא פרץ מכמיהות קמאיות שהניבה המציאות. גינוי גורף של הכמיהות הללו הוא הסתכלות עיוורת ומוגבלת. בקיבוץ המתחדש, שלנשים יש חלק דומיננטי ביצירתו, חיים אנשים רבים השוחרים לטוב, והאליטה האינטלקטואלית הקיבוצית והסוציאליסטית מחמיצה את הפוטנציאל החברתי הגלום בו ואת ההזדמנות להצמיח תודעה חדשה של קואופרטיב ישראלי אותנטי ובר קיימא.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...