פרקי אבות: הומואים, דתיים - ואימצו ילדים אפרו-אמריקאים
מאוהבים בתורה, אבל גם אחד בשני. מחנכים את שלושת ילדיהם המאומצים לחשיבה עצמאית, אבל מקפידים שבתם תחבוש כיפה. עייפים ממבטים משתאים, אבל גאים לככב בעונה החדשה של "אמא מחליפה". דניאל ואיאן צ'סיר-טרן לא רק ניפצו כל סטריאוטיפ אפשרי - הם גם עזבו את החממה בניו ג'רזי ועברו לירושלים. סיפורה של משפחה שחוברה לה יחדיו
יונה בן החמש עומד במרכז הבריכה, מתנער כמו פינגווין רטוב. החיוך שלו כל כך לבן וגדול, שהוא מאפיל על שמש הצהריים. דניאל, האבא המדובר, מנפנף לו מרחוק ומחייך, מנסה להתחמק מתשובה. הוא בדיוק התיישב לקרוא עיתון והשתוקק, כמו כל הורה מיוזע בחופש הגדול, לגנוב דקות נדירות ומתוקות של מנוחה.
"אבא, תיכנס איתי!". הפעם זה קולה הדקיק של תמר בת השלוש וחצי. היא עומדת בצד השני של הבריכה, בגד ים מעוטר נקודות צבעוניות מתוח על עורה השוקולדי וכפותיה משפריצות מים לכל עבר כמו ממטרה אנושית זעירה. היא דווקא לא פונה לדניאל אלא לבן זוגו איאן, שבדיוק חוזר מהשירותים. "עוד מעט", הוא מבטיח, וקורס על כיסא נוח.
"נו, אבא, תיכנס כבר!". זה כבר הבכור, אליעזר בן השמונה, שחליפת הגלישה האפורה והשיקית שלו מושכת מבטי קנאה משאר הבנים בבריכה. ולמרות שלא ממש ברור למי מהם הוא פונה, בהחלט ברור לשניהם שהפעם אין יותר דרכי מילוט. מישהו פה הולך להיכנס לבריכה עכשיו. הם נאנחים בשקט, שותקים, מתבוננים זה בזה, שני הורים מותשים, שמנהלים משא ומתן אילם בסוגיה מי ישכשך במדמנת הכלור והשתן ויוותר על מנוחה נחשקת.
"אני אכנס", אומר איאן, משחרר בנדיבות את דניאל מהמשימה. הם נעמדים ופוצחים בהכנות: איאן מסיר את החולצה, ואחר כך את הציציות. דניאל, במקביל, מחלץ מהתיק שקיק ניילון קטן עם סוגר, מקפל את הציציות ומאחסן אותן בזהירות. עכשיו הוא מגיש לדניאל את הכיפה, שמאוחסנת מיד בשקיק נוסף, בו מקופלות הכיפות של כל בני המשפחה. ואז, כשכל האקססוריז משוכנים בבטחה, דניאל מורח בקפידה קרם הגנה על גבו של איאן ומשגר אותו למים.
זאת שעת צהריים כבדה והבילה בקאנטרי של רמת רחל בירושלים, ובבריכת הילדים יש יותר ילדים ממים. לצדה שרועים, מעולפים, ההורים - רובן אמהות דתיות בשביס ובגדים ארוכים, חלקן הקטן יותר אמהות חילוניות בביקיני או תיירות מתוקתקות ודקיקות גזרה. אני לא מקנאה באף אחת מהנשים האלה, ולא בגלל החום האכזרי או תחזוקת הילדים התובענית, אלא כי הן מתמודדות כבר שעה וחצי עם חתיכת סודוקו מסובך שאין להן שום סיכוי לפענח - סודוקו בשם משפחת צ'סיר-טרן.
מילא שהילדים שחורים והאבא לבן, אפשר לשמוע את המוח שלהן מתפורר מרוב שאלות, אבל מי בדיוק פה האבא? הרי העיתונאית הזאת שיושבת לידם, אין סיכוי שהיא האמא, אז האם זה אומר שאין אישה בתמונה? ובכלל, איך זה שהם דתיים? ומה פתאום גם הילדה הקטנה חובשת כיפה? ואם הם דתיים, איך יכול להיות שאחד מהם מורח קרם הגנה על הגב של השני בצורה כל כך אינטימית?
נשים עדינות הן, הירושלמיות. המבטים שלהן נשלחים נגד רצונן, אבל לרוב הן מצליחות לכבוש אותם. רק ילדיהן בוהים מדי פעם בסקרנות במשפחה האקזוטית, שנחתה להם פתאום באמצע הבריכה, כמו פלמינגו ורוד שפסע לתוך חדר המתנה של קופת חולים בברכת "מרחבא" עליזה.
המבטים הסקרניים האלה הם חלק מהשגרה של דניאל צ'סיר ואיאן טרן, 39 ו-38 בהתאמה, לא פחות מצחצוח השיניים בבוקר. מיום שאימצו את אליעזר - שרץ עכשיו אל המזנון ומודיע שהוא "רוצה לשבת בשמש ולתפוס שיזוף" - ואחריו את יונה ותמר, הם לא חשבו לרגע שזה יהיה אחרת. ובכל מקרה, החל מיום שני הקרוב, אז ישודר הראשון מבין שני פרקי הריאליטי "אמא מחליפה" בכיכובם (ערוץ 2, קשת ), ברור להם שיהיו רק יותר ויותר מבטים כאלה.
אין דעה קדומה אחת שמשפחת צ'סיר-טרן לא מאתגרת. דת, גזע, מין - תזרקו אבן, תפגעו בול. כמו בצק גמיש, היא מותחת ולשה את גבולות הסובלנות, מגרה את בלוטות הגזענות השקטות שמתחבאות גם בנפשם של הנאורים ביותר. לפעמים זה נראה כאילו מישהו ישב שם עם הלקסיקון השלם של הסטריאוטיפים ויצר רשימת חיסול ממוקדת: אנחנו לא רק נהיה זוג גייז נשוי, אלא גם דתיים קונסרבטיבים. אנחנו לא רק נהיה קונסרבטיבים, אלא גם נאמץ שלושה ילדים. ולא רק נאמץ, אלא גם שלושה ילדים אפרו-אמריקאים. ואז, לקינוח, אחד מאיתנו ילמד רבנות, ואם זה לא מספיק, אז במסגרת לימודיו נגיע לארץ לשנה ולא נשתכן בתל אביב, חלילה, אלא בירושלים - עיר שכידוע מאוד סובלנית לגייז, ולבני אדם בכלל.
"זה לא שאנחנו מסמלים לעצמנו סטריאוטיפ ואומרים: אוקיי, בואו נסתער עליו", מנמק דניאל, "אתה בוחר את הקרבות שלך. אבל אני כן חושב שאחרי שאתה יוצא מהארון נטבעת בך איזושהי עין ביקורתית נצחית, שמתרגלת לשאול: האם המוסכמה
הנה לכם, לדוגמה, חתיכת קריאת תיגר. היא די נמוכה, וכשנפגשנו לראשונה היא לבשה שמלה ורודה, נעלה קרוקס וחבשה כיפה. לפי פרשנות האמונה של הזרם הקונסרבטיבי, כל האנשים נולדו שווים בפני אלוהים, ולכן גם נשים עולות לתורה, משמשות כחזניות ורבניות וחובשות כיפה - כולל תמר הקטנה.
"את לא מאמינה איזה אישיו יש סביב הכיפה הזאת", אומר איאן, "אנחנו כל הזמן מקבלים תגובות על זה. אפילו חילונים מגיבים לזה נורא חזק. הם חושבים שהיא בן, בגלל שיש לה שיער קצר, וכשהם מבינים שהיא בת, הם לא מבינים למה היא עם כיפה".
דניאל: "לפני יומיים הייתי בגן משחקים ופגשתי שם ילד חילוני שאמר לי: "אבל אומרים בתורה שכיפה זה לבנים ולא לבנות!". וממש לא אומרים שום דבר כזה בתורה".
איאן : לי פשוט כל הזמן אומרים: אבל אסור! אסור!".
זו רק דוגמה קטנה שממחישה לכם את הגישה השמרנית השלטת כאן בכל הנוגע לדת.
דניאל: "ומצד שני, חמש דקות מאיפה שאנחנו גרים יש בית כנסת קונסרבטיבי שבו יש שוויון בין גברים ונשים, ואנחנו מקווים להפוך לחלק ממנו. הקונסרבטיביות היא תנועה צעירה, אבל אני חושב שהיא גדלה".
ועדיין, ישראל רחוקה מלהיות אמריקה.
איאן: "נכון, וזה קשה. מטריף אותי שנשים לא יכולות להתפלל יחד איתנו בכותל, ואני לא חושב שאני אוכל להתפלל שם כשאני יודע שנשים לא יכולות להיות שם גם כן".
דניאל: "אני יודע שרבים מקהילת הגייז והלסביות בישראל הם אנטי דתיים, בין השאר כי אנשי הדת והפוליטיקאים הדתיים מתנגדים מאוד לקהילה ולגייז בכלל".
איאן: "מבחינתי, זאת אחת המחויבויות שלנו לקהילה: להראות להם שאפשר לחזור לדת, שהיא לא שייכת רק לאנשים האלה".
מטרה נעלה, זה ברור, אבל כשמדובר בישראל, שבה הקשר בין גייז ליהדות קלוש כמו הסיכוי שבניזרי ואוחובסקי יתיישבו לארוחת שרימפס משותפת - קשה לא להיות סקפטיים. משפחת צ'סיר-טרן, בואו נשים את זה על השולחן, היא קודם כל תוצר של האגפים היותר ליברליים בתרבות האמריקאית. למשל העובדה שנישואים בין גייז מוכרים בכמה מהמדינות המשפיעות; או החלטת ראשי הקהילה הקונסרבטיבית באמריקה לאפשר לגייז וללסביות להפוך לרבנים ורבניות. משפחת צ'סיר-טרן, אם כך, משקפת את תפיסות הזרם הפרוגרסיבי באמריקה, שמפותחות הרבה יותר מאלו של הישראלים שטועים לחשוב שאנחנו מה זה מתקדמים - כי מה, שלחנו את דנה אינטרנשיונל לאירוויזיון, לא?
מצד שני, עם כל הכבוד לפתיחות האמריקאית, זה עדיין לא אומר שדרכם של איאן ודניאל אל המנוחה והנחלה היתה מרופדת בדגלי הקשת. קודם כל, אף אחד מהם לא צמח בבית קונסרבטיבי. דניאל גדל במשפחה אורתודוקסית ואיאן הוא בן להורים חילונים, שלמרות זאת שלחו אותו לישיבה - דוגמה קלאסית לסלט שלא מעט יהודים אמריקאים עושים מהדת שלהם: הם רוצים קשר מסוים לשורשים, אבל מעדיפים שזה יקרה בדרך שנוחה להם.
"בעיני המשפחה של איאן אנחנו דתיים קיצוניים ובעיני המשפחה שלי, אנחנו חילונים מדי", מגחך דניאל, "כלומר, ההורים שלי כן מוכנים לאכול אצלנו בבית, כי אנחנו אוכלים כשר ושומרים מצוות, אבל הם לא מוכנים לבוא לבית הכנסת שלנו".
שניהם שינו את יחסם לדת במקביל ליציאתם מהארון. "תמיד הייתי דתי ושמח עם זה, אבל במקביל ידעתי מגיל מאוד צעיר שאני גיי. אני זוכר שכשהייתי בישיבת הסדר בארץ (שלהבים, שממוקמת ליד לטרון), למדתי עוד ועוד, וניסיתי להגיע לרמה רוחנית כמה שיותר גבוהה, אבל ככל שהרגשתי שאני מגיע לרמה כזו - הרגשתי במקביל שיותר ויותר קשה לי להישאר בארון, ושיש לי יותר ויותר צורך לחקור את המיניות שלי.
"זאת היתה תקופה מטורפת של היי ולואו. מצד אחד הייתי הכי מאוהב בתורה, ומצד שני הייתי מתגנב מהישיבה החוצה, נפגש עם בנים ומרגיש הכי אשם לגבי מי שאני. באיזשהו שלב אפילו החלטתי שאני צריך להישאר בישיבה שנה שנייה, כי ככה אני אחזק את הקשר שלי ליהדות, אדכא את היצר ההומואי הזה ואמצא לי אישה נחמדה להתחתן איתה. היה לי ברור שלקבל את העובדה שאני גיי, זה בעצם לוותר על הקהילה הדתית, שהיתה הדבר היחיד שהכרתי, השייכות היחידה שלי. היה לי ברור שברגע שהם יידעו שאני גיי, הם יתנכרו לי וידחו אותי לחלוטין ולא יכולתי לחיות עם זה".
מה גרם לשינוי, בסופו של דבר?
"הגעתי למסקנה שאלוהים, כמו שאני תופס אותו, לא יכול להיות כזה מעוות שהוא ייצור אותך בצורה מסוימת ואז יגיד לך: אתה תקוע, ואתה לא יכול להיות מי שאתה. זה פשוט לא הסתדר לי בראש. לכן חייבת להיות בעיה באופן שבו כולם מפרשים את ההלכה, שמדובר בעצם בהומופוביה חברתית שחלחלה פנימה וזיהמה את היהדות, וזו לא יהדות טהורה. התחלתי לקלוט שאני מי שאני ונוצרתי בצלם אלוהים כמו כל אחד אחר".
והתגובות אכן היו חריפות כמו שצפית?
"את יודעת, בדיעבד זה מצחיק: כשיצאתי מהארון בפני ההורים שלי בסופו של דבר, התוודיתי על שני דברים: שאני לא שומר מצוות, ושאני גיי. וההורים שלי התמקדו בעיקר בעובדה שאני לא שומר מצוות. הם לא רצו בכלל להתמקד בעובדה שאני גיי. הם אמרו: 'אנחנו אוהבים אותך, אנחנו לא נתנכר אליך, אבל זה לא איך שגידלנו אותך'. הם כן ניסו לשמור על קשר ולהיות חמים ומקבלים, אבל כשאיאן נכנס לתמונה זה נהיה יותר מורכב".
כי?
"לא הורשינו לישון ביחד בבית שלהם. לפני שהתחתנו זה היה בסדר. הגענו אליהם לשבת וישנו בחדרים נפרדים, בדיוק כמו שאחותי עשתה כשהיא הביאה את הארוס שלה לשבת. אבל ברגע שהתחתנו, זה כבר לא היה מקובל יותר, אז פשוט הודענו שאנחנו לא נשארים לשבת. וברגע שהיו לנו ילדים, הודענו שזה לא עובד יותר ככה. כי או שאנחנו באים לשבת כמשפחה או שאין ביננו קשר. אני לא הולך להסביר לילדים שלי למה בני הדודים שלהם מבלים את השבת עם סבא וסבתא והם לא. זה לקח חודשיים שבמהלכם לא דיברנו עם ההורים שלי, ואז קיבלנו הזמנה לשבת. והם באמת עשו מאמץ אמיתי לקבל אותנו, ומאז זה בסדר. אנחנו לא מדברים הרבה על נושאים של גייז או מנהלים ויכוחים הלכתיים בעניין הזה".
איאן, מצדו, התנתק מהדת בגיל 16, כשסיים את הישיבה. "זה התחיל כשקיבלתי מכתב מהרבי של הישיבה בה למדתי, שיועד לכל הבוגרים, לפני שהם הולכים לקולג". במכתב הוא עודד אנשים לשמור על קשר עם היהדות והמשפחה, ולפני סיום הוא כתב: "אני יודע שחלק מכם גייז. אני אוהב אתכם, אבל תדעו שזה נגד ההלכה, ואתם צריכים להישאר לבד כל החיים".
הוא החליט שגזר הדין לא מקובל עליו ולפיכך נטש את הדת והלך לחיות את חייו כחילוני. למד משפטים בוושינגטון, יצא מהארון והיה מעורב בקהילת הגייז המקומית. כשסיים את לימודיו חזר לניו יורק ופגש, דרך חבר משותף, את דניאל.
"הוא אמר לי: יש לי נייס ג'ואיש בוי להכיר לך", איאן צוחק את צחוקו הסהרורי, "ודניאל החזיר אותי לבית הכנסת, והכניס אותי לקהילת הגייז והלסביות בניו ג'רזי ולקהילה הקונסרבטיבית. רק כשהכרתי את דניאל, התחלתי לעשות אינטגרציה בין שני העולמות ומצאתי את השביל שלי".
דניאל: "אתה יכול לתת לי קרדיט ולהגיד שבגללי החלטת להיות רב".
איאן: "בהחלט".
דניאל: "טוב נו, לא רק בגללי".
גם ההורים של איאן העניקו לך קבלת פנים קרירה?
איאן: "לאאאא, הם אוהבים אותו".
דניאל: "טוב, אהבה זו מילה חזקה".
איאן: "לא נכון. חותנים, את יודעת. זה לא היה שונה אם דניאל היה אישה".
דניאל: "בואי נגיד שאם החיים שלנו היו סיטקום, היו פה הרבה סצנות עם חותנים".
הם התחתנו בספטמבר 1997 בניו יורק, בטקס דתי מלא, שבוצע על ידי הרבנית שרון קליינבאום. היתה חופה, הוחלפו טבעות, הושמעו שבע ברכות, היה אפילו טיש. אחר כך התקיימה גם קבלת פנים עם ריקודים ומוזיקה. "עבור רוב האנשים במשפחה שלי זו היתה החתונה הכי דתית שהם היו בה", נזכר איאן.
והיה גם צד אקטיביסטי, כמובן: כל האורחים מילאו גלויות שנשלחו לנציגיהם בקונגרס, עם בקשה לקדם את אישור הנישואים בין בני אותו מין במדינה שלהם. בזמן שהשניים התחתנו, נישואיהם לא הוכרו בניו יורק. היום נישואים כאלו כבר מוכרים במדינה, אבל רק אם בוצעו במדינה אחרת בתוך ארצות הברית או מחוץ לה.
המשפחה של דניאל, אגב, קצת יותר התקשתה לקבל את החתונה. "הם לא נכחו בטקס הדתי ובחופה, כי הם דיברו עם הרב שלהם והוא אמר להם שהם לא יכולים להשתתף במה שהוא הגדיר כ"ברכה לבטלה", אבל הם כן הגיעו לקבלת הפנים לאחר מכן, ואחת התמונות החביבות עלינו מהחתונה היא כשאנחנו נכנסים לקבלת הפנים, לריקוד הראשון, ואמא של דניאל רצה לרקוד איתנו, ושתי האמהות - גם שלו וגם שלי - רוקדות איתנו".
תחשבו על האמא המחליפה הכי סיוטית שאפשר להגריל למשפחה כמו של דניאל ואיאן - ואז תכפילו את התוצאה פי 40. מה קיבלתם? את דינה ברדה, חילונית אדוקה מקיבוץ אורטל ברמת הגולן, שדניאל אמנם מגדיר בשפתו העדינה כ"מאתגרת", אבל רובכם תגלו שהיא קוקטייל קטלני במיוחד של הומופוביה וגזענות. אם המשפחה של איאן ודניאל מוכיחה שזהות היא עניין נזיל, שנתון למשא ומתן בלתי פוסק - כלומר, שאתה יכול להיות גם גיי, גם דתי וגם אפרו-אמריקאי - דינה מייצגת את הבחירה הנוקשה בזהות אחת קבועה, שמגיעה עם בעל, שלושה ילדים וסט ערכים תואם בצבעי פסטל. ובמילה נוקשה, הכוונה היא שיש אבני בזלת רכות יותר.
בזמן שאיאן טס לישראל ומתקבל בחום על ידי הבעל שלמה והילדים, דינה מגיעה לביתם של דניאל ואיאן בג'רזי ופשוט מסרבת להיכנס פנימה. קשה לצפות ברגע הזה, שבו דניאל - איש נעים, עדין ושובה לב, שבלתי אפשרי לא לחבב אותו - מפציר בדינה להישאר בביתו, בזמן שהיא מחייכת אליו בשיניים חשוקות אבל מתעקשת ללכת. בכלל, יש הרבה רגעים שבהם מתחשק לך פשוט לזנק מהכיסא ולטלטל את האישה הזאת, שמרבה לחלץ מפיה מכתמים מקסימים כמו "הייתי מחזירה את כל ההומואים לארון, וזורקת את המפתח".
"העובדה שהיא היתה כנה לגבי הרגשות שלה מההתחלה גרמה לי דווקא להעריך אותה", מבאר דניאל, "זה הרבה יותר טוב מאשר אם היא היתה מחייכת חיוך מזויף ואז אומרת למצלמה דברים איומים כשאני לא שם, כי זה לפחות איפשר לי לקיים איתה דיאלוג כן ואמיתי. נכון שזה היה קשה ומקומם אבל אם זה לא היה כן, זה לא היה שווה כלום".
ברור לך שיהיו הרבה גייז ולסביות שישנאו אותה אחרי הפרקים האלה.
"כשהיינו בהקרנת הבכורה של הפרק היו שם הרבה גייז צעירים, שנורא כעסו עליה. אחד מהם אמר לי: "?אני נוסע מפה לברלין, והידיעה שיש אנשים כמוה בישראל גורמת לי לא לרצות לחזור". אחר אפילו אמר שבגלל אנשים כמוה התרחש הרצח במרכז הנוער בתל אביב. היא ספגה הרבה מהזעם הזה, והיא עוד תספוג, אבל היא אישה חזקה והיא יכולה לעמוד בזה. העניין הוא, שבמובן מסוים זה לא הוגן כלפיה, כי אני כן חושב שהיא השתנתה".
אתם מאמינים לזה?
איאן: "כן".
היססת לפני שענית.
"רק בגלל שלא פגשתי אותה לשיחה אמיתית עדיין. אבל אני אאמין לה אם היא תגיד שכן, כי היא אישה מספיק גלויה וישירה כדי להגיד אחרת".
דניאל: "בעיניי, אין בזה ספק. היא עברה ממצב שבו היא לא יכלה אפילו לתפוס ששני גברים יהיו משפחה, שבו היא לא הסכימה בכלל להיות בבית שלנו וטענה ש"אנחנו עושים נזק לילדים", למצב שבו היא ישנה אצלנו, מפגינה חום וחיבה ומודה ש'לילדים יש מזל גדול שיש להם אתכם'. היא היתה מאוד לא עקבית מולי, אבל זה בגלל שהיא גם היתה מאוד לא עקבית בתוך הראש שלה. יכולתי ממש להרגיש איך מה שהיא ראתה והרגישה התנגש עם הרעיונות והאמונות המוצקות שלה. וחוץ מזה, זה קשה להגיד משהו בצורה מאוד נחרצת, ואז להגיד: אוי, בעצם נורא טעיתי - וכל זה, בתוך שבוע צילומים. אבל אחרי שנה, אני כן חושב שמשהו חלחל אליה".
לזכותם של עורכת הסדרה נילי קלימובסקי ובמאי הפרקים דורון צברי ייאמר שהם נזהרו מלגלוש לסיטואציות טראשיות של ויכוחים צרחניים על מגדר, דת וגזע, כשהילדים בוכים באמצע - מלכודת שאפשר היה ליפול לתוכה בקלילות, וגם להרוויח עוד רייטינג על הדרך. ועדיין, גם בטיפול מעודן, נכללים בפרק לא מעט רגעים סוריאליסטיים.
אחד מהם הוא הרגע שבו דינה מבקשת לקחת את אליעזר, הבכור, לחנות צעצועים ולאפשר לו לבחור איזה צעצוע שירצה. אם יעשה כך, היא מאמינה, הוא יבחר ברובוטריקים או בצעצוע "גברי" אחר. אף על פי שהיא מתחייבת לא להשפיע על בחירתו בשום צורה, כשאליעזר מגיע לחנות ובוחר, לזוועתה, בערכת איפור, היא מנסה ללחוץ עליו לבחור במכונית צעצוע. הילד, שנלחץ בבירור מהסיטואציה ולא ממש מבין מה היא רוצה מחייו, מחליט בסופו של דבר לא לבחור בכלום.
מה שבאמת הטריף את דינה, כנראה, היא חיבתו הגלויה של אליעזר לבגדי נשים ולאיפור. הוא אוהב ללבוש שמלות וחצאיות ומי שלא שמע אותו מנהל שיחה ערנית עם דניאל על ההבדל בין גלוס לגליטר - לא שמע שיחה מקסימה יותר מימיו. ברור לי שבשלב הזה חלק מכם בטח קופצים מהכורסה וצורחים: "הגייז האלה הפכו את הילד לקוקסינל", אבל צר לי לבשר לכם שהעניין שאליעזר מפגין כלפי בגדי נשים ואיפור ניכר כבר מגיל שלוש, כשעמד על דעתו ויכול היה להביע את רצונותיו. ובכלל, מספיק שתבלו שעה אחת עם הילד, שמתגלה כחכם ביותר, דרמטי, עצמאי ובעל רצון ברור משלו, כדי להבין שאין טבעי מזה עבורו; שהוא מרגיש בבגדים האלה נוח בדיוק באותה מידה שהוא מרגיש בבית הכנסת. זהויות שונות מתגוררות בכפיפה אחת בתוך נשמתו, ומרכיבות פאזל עצמאי. אגב, אם זה מרגיע מישהו, אז יונה, לעומתו, חזק ברובוטריקים, מכוניות, לגו וכל צעצועי ההטרוסקסואלים המועדפים עליכם. ותמר? היא לוקחת קצת מזה וקצת מזה, לפי מה שמתחשק.
"ברור לי שאם אליעזר היה גדל במשפחה אחרת, יכול להיות שהחיים שלו היו הרבה יותר קשים", מודה דניאל, "ולכן אני שמח שאנחנו ההורים שלו, כי אני יודע שיש לנו את היכולת לתת לו תחושת גאווה במי שהוא, וגם תחושת שייכות וזהות עצמית ברורה. לוקח לו זמן עד שהוא מרגיש בנוח בסביבה שלו ומתחיל להתאפר וללבוש את הבגדים שהוא אוהב, אבל זה חלק ממי שהוא, מהייחודיות שלו".
איאן: "תמר התחילה להגיד לאחרונה משפטים כמו: 'אני ילדה, אני יכולה לשים מייק אפ ואתה לא', וזה עורר הרבה התקוממות מצדו. היינו צריכים להסביר שהעולם לא חייב לעבוד לפי החלוקה של מה מותר לבנים ולבנות, אלא שכל אחד יש דרכים לבטא את עצמו ואת הייחודיות שלו".
ההחלטה לאמץ שלושה ילדים אפרו?אמריקאים היתה מכוונת?
דניאל: "?עשינו את ההחלטה לפני שפגשנו אותם. היו הרבה סיבות, חלקן אנוכיות לחלוטין. זה היה מהיר וקל יותר וגם פחות יקר, וזאת אשמתה המלאה של אמריקה. פשוט היה תור ארוך שהמתין לאמץ תינוקות לבנים, והיו הרבה תינוקות שחורים שהיו זקוקים לבית ומעט מאוד משפחות שרצו אותם, שזה עצוב ומביך ובלתי נסבל".
איאן: "מצד שני, יש גם משהו יפה בכך שיונה ותמר נולדו עשר דקות מהבית שבו אנחנו גרים היום, וזה גם מה שאנחנו מספרים להם".
דניאל: "הכרנו הרבה אנשים שבחרו באימוץ בינלאומי, כי יש על זה הרבה יותר שליטה. אתה יודע מה מקומך ברשימת ההמתנה, וברגע שיש אישור - אתה מקבל את התינוק. אבל זה גם מאוד יקר, ויותר מהכל זה הרגיש לנו נורא מוזר לבזבז כל כך הרבה זמן וכסף על זה, כשעשר דקות מאיתנו יש בית חולים שיש בו תינוקות שזקוקים לבית, ולמה? כי הם כביכול פחות מושכים חברתית?".
ועדיין , זו החלטה מורכבת, שיש לה השלכות לא פשוטות על חיי הילדים. הם גם אפרו-אמריקאים, גם יהודים, גם גדלים במשפחת גייז. אלה זהויות נפיצות מבחינה חברתית.
דניאל: "זה ברור לנו, אנחנו לא תמימים לגבי העובדה הזו לרגע. היתה בנו הרבה דאגה מהצעד הזה, ובדקנו וחקרנו אותו הרבה זמן לפני שהחלטנו לעשות אותו. אבל בסופו של דבר הבנו שדווקא כמשפחת גייז, אנחנו יותר מתאימים לגדל ילדים ששונים מאיתנו במובנים עמוקים ולהתמודד עם הסוגיות שמתעוררות כתוצאה מזה. הרי גם אנחנו גדלנו במשפחות שבהן היינו מאוד שונים, כך שאנחנו יכולים להיות מאוד רגישים לגבי האפליה שהם עתידים להתמודד איתה. אבל בניגוד לאיך שאנחנו גדלנו, לנו יש יכולת להעניק להם את הגאווה במי שהם".
מה אתם עושים כשאליעזר שואל שאלות?
איאן: "התשובות מאוד ישירות וברורות. כשנרשמנו לסוכנות האימוץ ביקשו מאיתנו ליצור מעין פרופיל על עצמנו: ספרון קטן עם תמונות, מידע והשקפת העולם שלנו, שלפיו האם הביולוגית בוחרת את המשפחה המאמצת. אז אנחנו אומרים לו שהיא אהבה ודאגה לו עד כדי כך, שכשהיא הבינה שהיא לא תוכל לגדל אותו בעצמה, היא נקטה יוזמה, התקשרה לסוכנות האימוץ ובחרה בנו".
אתם תמיד מוכנים עם תשובה?
דניאל: "ממש לא, אבל אנחנו מרגישים נוח עם זה שלא תמיד יש לנו תשובה".
איזה יכולת יש לכם להבין את השונות של ילד כהה עור?
דניאל: "אין לנו, ואני מכיר בזה וגם מאוד ער לזה. היתה תקופה שאלי היה עצוב מאוד בגלל שבישיבה שלו בג'רזי יש מעט מאוד ילדים כהי עור, וזה לא פשוט. כי גם אין פה תשובות נכונות. שלחנו אותו לישיבה קונסרבטיבית, אבל רוב היהודים הקונסרבטיבית הם לבנים. היתה אפשרות שנשלח אותו גם לבית ספר ציבורי, ושם יהיו הרבה יותר ילדים כהי עור, אבל להגיד לך ששם יהיו לו בהכרח חיים יותר קלים, בהתחשב במי שהוא ובמשפחה שלו? ממש לא. בגלל זה, אגב, אני ממש שמח שבבית ספר בישראל ייצא לו לפגוש ילדים אתיופים. זאת חוויה שהוא מאוד זקוק לה".
מה היחסים שיש לכם, אם בכלל, עם הקהילה האפרו-אמריקאית? נתקלתם בכאלה שלא חיבבו את העובדה שאימצתם ילדים כהי עור?
דניאל: "היו גם תגובות כאלה, אני לא אכחיש. יש ארגון שנקרא 'עובדות סוציאליות אפרו-אמריקאיות', שפרסם בעבר מאמר שטען שהבחירה הראשונה לתינוקות אפרו-אמריקאים צריכה להיות הורים שחורים, כי אחרת הם עשויים לאבד את הקשר לתרבות שלהם. עזבי שבעיניי זה לא נכון, ושהמאמר הזה עורר ויכוח סוער וחילוקי דעות קשים. מעל הכל, המציאות היתה שיונה ישב בבית חולים במשך חודש ואף אחד לא רצה לתת לו בית. אז עם כל הכבוד, לבוא ולהגיד: אוי, לא ניתן לו בית כי באיזושהי דרך זה עלול לפגוע בתרבות שלו - זה קשקוש".
איאן: "נכון שהיו עובדות סוציאליות שלא הגיבו בהתלהבות למשפחה שלנו, אבל רובן היו הכי נרגשות בעולם וישר החליפו איתנו טיפים על ראסטות".
ראסטות?
"לאליעזר היו ראסטות עד לפני כמה חודשים, ובסדרה הוא גם מצולם ככה. הבעיה היא שכשיש ראסטות, כל חודש צריך להכניס לתוכן את השיער החדש שצומח וזה כואב לו. קצת אחרי שהצילומים נגמרו, הוא הפסיק לתת לי לעשות את זה. אז אמרתי לו: 'או שתיתן לי לסדר את זה, או שתסתפר'. בהתחלה הוא היסס, ובסוף הוא החליט להסתפר. עכשיו השיער שוב מאריך וצריך לסרק אותו, וגם זה כואב לו, אז נראה לי ששוב יהיה בלגן".
הנה זהות נוספת שאיאן ודניאל יכולים להוסיף לרשימה המתארכת שלהם: ישראלים. נכון שהם יגורו כאן במשך שנה בלבד, אבל את הזובור שעובר כל עולה חדש הם חוטפים עכשיו בלי שום הנחה, וגם בלי סל קליטה. בביתם היפה ורחב הידיים, שעדיין ריק מרהיטים, איאן מתייבש כבר 45 דקות על קו הטלפון עם נציגת חברת "בסט ביי" בניסיון להבין מדוע השליח שהביא את מכונת הכביסה לא טרח גם לחבר אותה לצנרת. "באמריקה הם תמיד עושים את זה, איך זה שאצלכם לא?", הוא תוהה.
אצלנו יש ביטוי ישן שאומר: חיבור לצנרת זה אצל פופטיץ.
"מי?".
אבל אל דאגה: כחלק מההתלמדות הישראלית המואצת, גם הצמד מבין די מהר את החוק הישראלי הבסיסי - עדיף למות מלצאת פראיירים. שלושה ימים ו-40 טלפונים אחר כך, מגיע טכנאי נזוף ומחבר את מכונת הכביסה-וגם את המדיח, על הדרך - כמו שצריך. עכשיו כל מה שנשאר זה לחכות לרהיטים, להחליט לאיזה בתי ספר וגן לרשום את הילדים, להחליף את המכונית הקטנה מדי במיני-ואן משפחתי נורמלי, להבין למה הג'י-פי-אס מכוון אותם הביתה בדרך אחרת בכל פעם מחדש ולמצוא בייביסיטר. פיס אוף קייק.
כל הסידורים האלה הם, בסופו של דבר, ג'ז די ממוצע שמלווה כל משפחה. וזו, בשורה התחתונה, הנקודה: זה באמת לא משנה מהי אמונתם, גזעם או מינם, משפחת צ'יסר-טרן היא פשוט משפחה רגילה לחלוטין - יצרנית פעילה של כלים מלוכלכים, כביסה, רעש ואהבה. במבט מהצד, הצמד הזה נראה לפעמים ממש כמו זוג גייז חביב עד כדי שעמום מגבעתיים, כזה שמחליף עם האמהות בגינה מתכונים לקיש כרשה.
אחת הטענות הנפוצות בקהילה היא שכשהומואים עושים ילדים הם בעצם משחזרים את המודל ההטרוסקסואלי של משפחה.
דניאל: "?אני לא חושב שההחלטה שיהיו לנו ילדים נוגדת באיזושהי דרך את העובדה שאנחנו גייז או משחזרת איזשהו מודל. היא פשוט דרך להעמיק את הקשר ואת המנעד הרגשי של עצמך. אף אחד מאיתנו לא לוקח את התפקיד המסורתי של גבר או אישה בתוך המשפחה. אנחנו מגדירים את התפקידים שלנו תוך כדי תנועה. שנינו עושים ויתורים קרייריסטיים ושנינו לוקחים חלק פעיל בגידול הילדים, וזה נעשה בצורה מאוד מודעת, וזה גם לא תמיד חינני. להפך. זה מאוד כואב לפעמים. המאבק המוכר הזה על מי יישאר עם הילדים, שקורה גם במשפחות הטרוסקסואליות - רק ששם יש הנחה מוקדמת שנשים יעשו את זה כי הן נשים. כאן אין הנחה מוקדמת כזו".
איאן: "בכלל, יש תחושה שיש בארצות הברית ממש גל ילודה של משפחות גייז ולסביות, קוראים לזה "גייביבום". השכונה שאנחנו גרים בה בג'רזי היא קהילה מאוד ייחודית של גייז ולסביות יהודים, וכמעט לכולם יש ילדים. בבית הספר של יונה, לחצי מהילדים יש שני אבות או שתי אמהות, וגם בבית הכנסת שלנו יש היום 12 משפחות. כשהגענו לשם, היינו היחידים. זה השתנה".
גייז עם ילדים זוכים ליחס אחר?
דניאל: "לגמרי. כשאנחנו מראים לאנשים את התמונות של הילדים, אנחנו מקבלים סוג של לגיטימציה, כאילו אנחנו 'הסוג הנכון' של גייז, לעומת הסוג 'הלא נכון'. בכל זאת, קשה לשנוא ילדים, הם מתוקים ויפים, ואז קל יותר להגיד - טוב, אתם בסדר, זה השאר שלא בסדר. אני מתאר לעצמי שמכאן גם צמחו המתנגדים למשפחות הגייז, שמרגישים שהם נשארו בחוץ. ואני מבין אותם. אני מתנגד להבדלה הזאת בדיוק כמוהם".
אם כבר השוואה לזוגיות של סטרייטים, אחרי 12 שנה ביחד - גם איאן ודניאל נאבקים בשחיקה הזוגית. רק שבמקום להפוך את הקשר לזוגיות פתוחה או לקפוץ לסאונה הקרובה למקום מגוריהם, כמו שחלק מזוגות הגייז היו עשויים לעשות, הם החליטו להתמודד עם זה קצת אחרת.
במפתיע, דווקא דינה היתה זו שזיהתה את ההזנחה הזוגית של שניהם והורתה להם לצאת לדייט זוגי מדי שבוע ו"תתפלאי", מודיע איאן, "אבל אנחנו עומדים בזה עד היום, כולל דייט אחד שיצאנו אליו אחרי שנחתנו בישראל".
הבעיה השנייה שדינה זיהתה היתה החלוקה הבלתי שוויונית שהתקיימה בין השניים באותה תקופה. איאן התחיל אז את לימודי הרבנות והיה שקוע בהם עד צוואר, בזמן שדניאל כרע תחת העול הבלתי אפשרי של גידול שלושה זאטוטים, תחזוק הקריירה שלו כפסיכולוג ילדים וניהול הבית. "כשראיתי את זה מהצד, הבנתי עד כמה זה לא הוגן", אומר איאן, "אז הלו"ז שלי בשנה השנייה ללימודים נהיה מאוורר יותר, כך שאני נמצא יותר בבית ועוזר יותר עם הילדים".
דניאל: "בואי נגיד שהובהר לו שהוא הולך לאוורר את הלו"ז שלו".
בחלוקה בין שניהם, דניאל הוא הרך והרגוע יותר - אם כי ממש לא מומלץ להרגיז אותו - ואילו איאן הוא יותר תזזיתי וחסר מנוחה, חולמני וקוטר חסר תקנה. כמו משפחה אמריקאית טובה, הם שומרים על שפה תקינה ומשתדלים למעט במילה "קשה" ולהשתמש במקומה במילה "מאתגר", אבל כשמקלפים מהם את הזיגוג האמריקאי הדביק, מתגלים אנשים מצחיקים וכנים.
לפעמים נדמה שיש בכם צד שאוהב להתעמת, שקופץ על קונפליקטים חברתיים.
דניאל: "זה לא תמיד נכון. דווקא היינו שמחים שיהיה יותר קל".
איאן: "במיוחד כי זה מאוד מעייף. יש את הרגע הזה, כשאתה בסביבה דתית או חרדית, שהבן אדם מולך מבין שאתה גיי - בין אם זה בגלל שהוא שואל איפה אשתך ואתה אומר לו שיש לך בן זוג, או בכל דרך אחרת. ואז יש את רגע האמת, שבו אתה מחכה לראות איך האיש הזה יגיב: האם הוא יפסיק לדבר איתך? האם הוא יהפוך לנבזי ומרושע? האם הוא יהיה מקבל ומקסים? הרגע הזה, הוא נהיה מאוד מעייף עבורי, הצורך להתמודד איתו בכל פעם מחדש מול כל אדם שאני פוגש. אני רוצה להיות מסוגל ללכת לאיזה מקום ולא להיאלץ לחוות את הרגע הזה יותר".
דניאל: "זאת הסיבה שכשנבחר בית כנסת בירושלים, פחות נתעקש על אם זה בית כנסת שמתאים אחד לאחד להשקפה שלנו, ויותר נחפש מקום שפשוט יקבלו אותנו בו בפתיחות ובנועם. אולי כשהיינו צעירים יותר, הייתי אומר: 'לא, בוא נילחם, בוא נמצא בית כנסת שהוא בול מה שאנחנו רוצים ונכריח אותם לקבל אותנו'. היום אנחנו כבר עייפים מזה. אנחנו יוצאים רק לקרבות ההכרחיים".
מישהו אמר פעם שחשיפה לא מתאימה לכל אחד, אבל כשהיא מתאימה - היא ממש מתאימה. למה לדעתכם היא כל כך מתאימה לכם?
איאן: "אני רוצה לשנות את העולם. בלי ציניות. אני רוצה שהוא יהיה מקום טוב יותר, בשבילי, בשבילי ובשביל דניאל ובשביל הילדים שלנו ודרך טובה לעשות את זה היא לספר את הסיפור שלנו, כי ברור לי שהוא ייחודי".
דניאל: "חשוב לנו להראות מודלים אחרים של משפחה ושל בני זוג, כי לנו לא היו כאלו. חשבנו שנמות לבד, שלא יהיו לנו ילדים, שיתנכרו לנו לנצח. ובלי קשר, יש גם משהו כייפי בחשיפה הזאת, בתשומת הלב, במיוחד אחרי שנים של הסתתרות. זה נחמד לראות את עצמך בטלוויזיה ולקבל מחמאות".
למה בעצם שלא תעשו עלייה? יש לכם משפחה כאן, חברים, "אמא מחליפה" עושה לכם סיפתח מצוין.
דניאל: "כי אני מרגיש שאנחנו בכל זאת זקוקים לתמיכה של קהילת הגייז בניו ג'רזי. תשמעי, גודלתי כציוני, יש בי המון אהבה למדינה הזו, ואני יודע שיש כאן קהילה גדולה וחמה, אבל אין הרבה גייז עם ילדים שהם גם קונסרבטיבים. רוב הגייז כאן הם מאוד חילונים, ויש בישראל הרבה מתח בין חילונים לדתיים, כך שאני לא בטוח שיש כאן מקום בשבילנו".
איאן: "ויש גם לא מעט בעיות טכניות. אנחנו לא בדיוק יכולים להיות פה לפני שאני מקבל הסמכה לרבנות מארצות הברית, כי מכון שכטר לא מכירים בי כסטודנט רשמי לרבנות בגלל שאני גיי. גם בנושא האימוץ והנישואים יש לא מעט בעיות. זה לא פשוט".
זה אי פעם יהיה פשוט, לדעתכם?
דניאל: "בשבילנו, כנראה שאף פעם לא. אבל מה שכן - אני יכול להבטיח לך שתמיד יהיה מעניין".
נא להמתין לטעינת התגובות
