נפיחה שכזו: גם באפלה סמיכה יש אחרית ותקווה
אני חי בסוג של דיסוננס. מחד, זה שלוש שנים וחצי עם כיפה על ראשי, דוס מחמד לתפארת. מאידך, נכנסתי, אל עולם הכתיבה לא דרך טרקלין ממורק אלא זחלתי דרך מפתח הביוב, מטונף כחזיר ביום היוולדו
כבר בראשית ימיי ככתבן נחתה עליי הארה. עם כל הבלוגים, הטוקבקים והגרפומניות השולטת, מיצתה הפובליציסטיקה את כוחותיה הדלים. טבעה בקיא של עצמה. בעמודי הדעות מתחוללת אורגיה דביקה של מילים המכירות את עצמן עוד מהטירונות, עת אכלו מאותו מסטינג והפליצו באותו אוהל סיירים. משפטים מכוסי זיעה חמוצה ועבשה מתכרבלים בחיק רעיונות נפוחים המשמיעים קול תרועה בעת כיווץ היציאה ונמוגים בדממה סרוחה כעבור דקה. כתבו כבר הכל, אמרו כבר הכל. מה יש להוסיף? אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובכישרוני המוגבל, להציע לכם כאן לשטוף את הידיים בחרדל.
חברים, בנקודה זו, דומני שהגענו לסעיף חדש באמנת הכתיבה של המדור. והפעם שפה, או ליתר דיוק-שפה נקייה. תשאלו מה פתאום אני שוב שובר את הקיר הרביעי ומשתף אתכם בהתחבטויות כתיבה? אז זהו שמותר לי. בכל זאת, כמו שציינו, זהו טור אישי פוליטי, אינטר סקסואלי, מגה-רבולוציוני, פוסט קונסטרוקציאלי. לצערי ולשמחתי אני חי בסוג של דיסוננס בין דרך החיים שבחרתי לבין משלח ידי. מחד, זה שלוש שנים וחצי כיפה על ראשי, חוזר בתשובה על פי ההגדרה פשטנית, דוס מחמד לתפארת. מאידך, לא נכחד, נכנסתי אל עולם הכתיבה לא דרך טרקלין ממורק ולא מהדלת ראשית אלא זחלתי מפתח הביוב, מטונף כחזיר ביום היוולדו.
הקוראים ודאי השגיחו בקונפליקט, אחדים אף העירו לי על כך. השפה הבוטה, לעתים גסה, צרמה בעיקר לדתיים שבהם, גם אם במהלך השנים התעדנה. וכמו אלו המתקשים לקבל את הסיפורים הקצרים שלי בשל השפה והדימויים, יש אחרים המתעבים את טוריי הפוליטיים. לדוגמה, טוקבק מס' 219 שנכתב בשבוע שעבר, בתגובה למאמר על בוגי יעלון והווירוס: "הפטריוט המסומם חזר. אולי תכתוב על הזונות של ניו יורק? בזה אתה יותר טוב". לכאורה הייתי אמור להיעלב אלא שאייל, טוקבקיסט שנון, הגן על כבודי-"התגעגענו מאוד לסגל, שמוכיח כישרון כתיבה החל מהזונות של ניו יורק ועד אלו שלנו פה בישראל". אהבתי .
כאמור, חלק מהקוראים הדתיים נרתעים לעתים מהשפה במדור. כיוון שאתם יקרים לי, ארצה להסביר את הרציונל מאחוריה באמצעות אגדתא הלקוחה ממסכת עבודה זרה (יז ע"ב) בתלמוד הבבלי. זהו המעשה בר' אלעזר בן דורדיא והזונה מכרכי הים שמתאים במיוחד לחודש אלול. הגמרא מספרת על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הותיר זונה אחת בעולם שלא בא עליה. שמע על אחת בכרכי הים, חצה שבעה נהרות כדי לבוא אצלה. וכאן חל האירוע המחולל בעלילה תרתי משמע. "בשעת הרגל דבר הפיחה", כותבת הגמרא, "אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא-אין מקבלין אותו בתשובה".
בן דורדיא מתאפס בשל נפיחת זונה. הוא מבין שעליו לחזור בתשובה. בתחילה הוא מבקש שההרים יבקשו עליו רחמים והם מסרבים לו. אחר כך הוא מבקש מהשמים שיתאמצו עליו ומסורב. גם לא החמה והלבנה ואף לא הכוכבים והמזלות מוכנים להתערב בגורלו. לבסוף מבין בן דורדיא שהדברים תלויים רק בו, הוא מניח ראשו בין ברכיו, בתנוחת עובר, גועה בבכי עד שיוצאת נשמתו. ואז יוצאת בת קול מהשמים ומבהירה "ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. . . בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת".
במהלך השנים הובא הסיפור לא פעם כמטרה ללעגם של משכילים לחוכמת חז"ל. אלא שהם פספסו את העיקר עבור הביזאר. מעבר לתובנה-שמהות התשובה מקורה פנימי, והיא לא מבוססת על החוץ-יש בעיניי מטרה נוספת לסיפור. הגמרא, בניגוד לטקסטים דתיים מאוחרים, לא מצנזרת ולא מייפה את המציאות. חז"ל רצו שנדע על אותו רב הכרוך אחר זונות ומשרך דרכיו. ואם לא די בזאת, התעוררות התשובה באה בעקבות נפיחה. ואם תרשו להיות בוטה. פלוץ, לעזאזל. האיש מתחיל את תשובתו מתחתית התחתיות, מהמיץ של הזבל, מפליטת גז מתאן שבעקבותיה מעירה הזונה על גורלו החתום של בן דורדיא. משם אנו למדים כי גם באפלה סמיכה יש אחרית ותקווה. אפילו בביבים מצחינים. ואני מקווה שהבנתם את הנמשל גם לגבי הח"מ.
נסיים גם אם באיחור, בדודו טופז ז"ל. חייו ומותו של טופז הם מסע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אך גם ביוגרפיה הצופנת אלגוריה על חיינו כאן. על תרבות ערוץ 2, על שלטון הנעורים ותאוות הבצע, על עבודת אלילים מודרנית. עיון לאחור בביוגרפיה של טופז כמו מבשר את סופו. אבל את זה רק בדיעבד אפשר לדעת. לא חוכמה. עתה, הערוצים השונים מנהלים תחרות מי ישדר ראשון סרט על הפרשה. כמה אירוני. הירידה מהפריים טיים היתה הסיבה לטירופו של טופז ולבסוף למותו. והנה, אלו שלא רצו בו, ממהרים לנצל את מותו כדי למכור פרסומות. כמו מבשרים את האסון הבא מבלי דעת.
רבים חיברו את הסוף הנורא של טופז עם טרגדיה יוונית. אני נזכרתי דווקא באגדה ערבית נושנה: סוחר עשיר שלח את המשרת שלו לקנות עבורו בשוק של בגדד. המשרת חוזר כעבור זמן קצר, כולו חיוור. מבועת עד עמקי נשמתו. הוא מספר לאדונו שבשוק התנגש באישה. כשסובב פניו לראות מיהי, גילה שהיא המוות. "היא הביטה בי ועשתה לעברי תנועה מאיימת", גמגם המשרת וביקש מהאדון להשאיל את סוסו, "אני אדהר לסמארה, שם המוות לא ימצא אותי". הסוחר עושה כבקשתו ומאוחר יותר הולך לשוק ופוגש את גברת מוות. הוא שואל אותה מדוע הבהילה את משרתו בתנועה מאיימת. "לא איימתי", השיבה המוות, "הופתעתי. התפלאתי לראות אותו בבגדד. יש לי פגישה איתו הלילה בסמארה".
נא להמתין לטעינת התגובות
