העיתונאי השבדי: אני מקבל איומים על חיי
דונאלד בוסטרום, העיתונאי שכתבתו גרמה לסערה, מספר בראיון ל"מעריב" כי הוא מקבל איומים לפיהם "יהפוך לקורבן הבא של סחר האיברים"
"מהצד השני", הוא אומר, "מובאת כלשונה תגובתו של דובר צה"ל לטענות. בשום מקום בכתבה לא ננקטת עמדה או האשמה ברורה אך הייתי מקווה שישראל תיקח ברצינות את הנושא ותנסה להבין מה בדיוק קרה שם".
לדבריו, "שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, הצהירו הצהרות מנוגדות ואני מדווח על שתיהן בצורה עובדתית. זוהי עבודה עיתונאית בסיסית ואני חושב שההבדל בגרסאות מצדיק את חקירת האירוע בשביל להבין מה בדיוק קרה שם. כל עיתונאי, לא היה שם במקומי, היה שואל את אותו השאלות בדיוק".
בוסטרום מוסיף כי "אף אחד, לא אני ואף לא הפלסטינים האשים את הצבא עצמו ב'קצירת אברים'. המשפחות מאמינות שאברי ילדיהן נלקחו, אך הן לא חושבות כי הצבא עשה זאת". בוסטרום מצדיק גם את חיבור הידיעה על רשת סחר האברים בניו ג'רזי בה היו מעורבים יהודים לפרשה.
"ברור שמדובר בחיבור שנועד ליצור קונוטציה, הרי השאלה רלוונטית. רוזנבאום (הרב המואשם בפרשה) הרי הודה שהוא קנה איברים בישראל. בכתבה הבאתי עובדות לכך שבישראל מעלימים עין מסחר איברים, כולל ראשי מחלקות בבתי חולים".
לדברי בוסטרום, "זה מידע שדווח כבר בעיתונות השבדית ואף הישראלית. לבסוף, הבאתי את עדות הראיה שלי ואת טענות המשפחות הפלסטיניות שבניהן
בוסטרום טוען כי מעטים בישראל קראו את המאמר בצורה מלאה ולמעשה הפכו שאלה לגיטימית להאשמה חסרת בסיס. "אומרים בישראל כי אני מאשים את צה"ל בגניבת איברים מילדים פלסטינים. זו טענה מגוחכת ואיני טוען זאת. איני טוען שאף אחד גנב שום דבר אלא פשוט דיווחתי את מה שראיתי בזמן שהותי בגדה המערבית ואת תגובת דובר צה"ל".
מבחינתו, השאלה העולה מהמאמר – מדוע נותחו גופות 52 הצעירים בשנת 1992, היא שאלה לגיטימית. "זו זכותן של האמהות לדעת", הוא אומר. "הייתי שם בזמן שירו וחטפו את הצעיר, דיברתי לאחר מכן עם עשרים משפחות וכולן אמרו את אותו הדבר – שבניהן הוחזרו מנותחים ועם איברים חסרים.
עוד הוא מוסיף כי "ישראל צריכה לחקור את העניין לעומק ולא להתעלם משאלה לגיטימית. לו היה מדובר ב-20 משפחות ישראליות שטוענות כי טרוריסטים פלסטינים חטפו את ביניהן וקצרו את אבריהם ודורשים חקירה של העניין, לא היו מתייחסים לעניין ברצינות?"
לגבי חשיפת מעריב אתמול כי משרד החוץ הוא אחד מאלו שזכו לתודה על פרסום הספר "אינשאללה", בו פורסמו לראשונה ההאשמות, טוען בוסטרום כי "הוא לא ממש יודע למה מופיע שמו של משרד החוץ השבדי". לדבריו, "ארגונים שבדיים שונים תמכו כלכלית, בסכומים קטנים, בכתיבת הספר. ארגונים אלו עצמם נתמכים על ידי הממשל השבדי בחלקם ולכן, אולי, נכלל גם שמו של משרד החוץ".
לגבי הספר עצמו, מספר בוסטרום כי אמנם הוא חתום על הספר, אך מכיוון שלא היה בר ניסיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני באותה תקופה, הוא ביקש וקיבל עזרה מכ-12 עיתונאים שבדים, חלקם יהודים.
כמו כן, סיפר בוסטרום כי רובם ככולם כתבים ועורכים של כלי תקשורת שבדיים מרכזיים המסקרים את ישראל והפלסטינים, שעזרו לכתוב את החומר לספר. לדוגמא, נתן שחר, כתבו של היומון השבדי דאגנס ניהטר המסקר את ישראל והפלסטינים כבר שנים ארוכות ויאן גוליו, אחד מהסופרים המפורסמים בשבדיה.
"לאחר פרסום הספר קיבלה אנה לינד (שרת החוץ השבדית דאז) מכתב מפורט בן ארבעה עמודים שקבל על הטענות בספר", אומר בוסטרום. "היא ענתה בקצרה שלעניות דעתה הספר מאוזן ומקיף וכי הממשל השבדי בכל מקרה אינו מתערב בפרסומים לא ממשלתיים".
לטענת בוסטרום, דרך הטיפול של ישראל בכתבה שגוי לחלוטין. "לו היה יוצא שר ישראלי בהצהרה האומרת כי 'מדובר בהאשמות רציניות, אין לנו ספק כי דברים שכאלה לא קורים במדינת ישראל אבל נבדוק את הטענות כדי להיות בטוחים', אזי אף אחד, אף לא המשפחות הפלסטיניות שדיברתי איתן, לא היה מתלונן".
בוסטרום מספר כי מאז התפוצצות הפרשה ביום שלישי האחרון, הוא קיבל מכתבים ושיחות טלפון רבים, כאשר ברבים מהם מובעים איומים עקיפים או מפורשים. "מספר אנשים אף איימו באופן מפורש על חיי, אמרו שאני אהיה הקורבן הבא של סחר האברים", הוא אומר. "זה מזכיר את האיומים על חייו של לארס ויקס" (הקריקטוריסט השבדי שפירסם ב-2006 קריקטורה של 'מוחמד ככלב בכיכר').
בוסטרום סיים את הראיון בבקשה להזכיר לציבור ולתקשורת בישראל כי "הסיפור החשוב כאן הוא הפן האנושי והאישי. אף אחד לא מאשים את ישראל בשום דבר, אבל האינטרס של כולם צריך להיות בדיקה מקיפה של הטענות הפלסטיניות בכדי לסגור את המקרה ולענות לאמהות על השאלה שלא נותנת להן מנוחה כבר 17 שנים – למה נותחו הבנים שלהן".
נא להמתין לטעינת התגובות
