פרשת טופז: שיקוף של חברה חולה
דודו טופז נענש. דודו טופז הלך. מה שיישאר הוא חברה שמתייחסת לאנשים כמו מוצר, חברה שזורקת אותם אחרי שעשתה בהם שימוש
במסגרת מלל בלתי פוסק זה הופנו אצבעות מאשימות כמעט לכל עבר: לשירות בתי הסוהר, למשטרה, לדובר של מגן דוד אדום שמיהר להוציא הודעה לפני שילדיו של טופז שמעו על מותו, לתקשורת שלא גילתה חמלה ואפילו לדודו טופז עצמו, שתאוות הפרסום שלו העבירה אותו על דעתו.
בתוך כל המלל הזה נפקדה משום מה תמונה אחת, אולי משום שלתקשורת לא נוח עם התמונה הזו, אבל לגבי דידי זוהי תמונת הפתיחה האמיתית של הסרט הנורא הזה, וחשוב להתמודד איתה שכן מי שבחר לא לעצום עיניים מולה ידע כבר אז את סצנת הסיום המזוויעה: אדם לא צעיר, שבעבר, לא ממש מזמן, היה ברומו של עולם, סמל הצלחה שאחר כך נכשל ונכשל עד שהועף מהבמה אל ירכתיה.
כישלונו לא מרפה את ידיו והוא לא מפסיק לנסות ולחזור ולטפס על הבמה. הוא מתקשר שוב ושוב לגורמים בתעשייה שרק אתמול הוא היה מיקיריה ואלה, לאחר שהם מתעייפים מנדנודיו הבלתי פוסקים, משתדלים ככל האפשר להתחמק ממנו. קל להבין אותם: האיש טורדן לא קטן ואילו הם נמצאים בשיא הקריירה. אין להם זמן להשחתה כך סתם על מי שכבר לא יניב להם פירות.
ועל אף שקל להבין אותם (ולמעשה רובנו חוטאים בחטאים דומים בתחומים שלנו), בעיניי, התמונה הזו של אדם שלא מפסיק לנסות ולהגיע אליהם היא עצובה לא רק בשבילו, אלא גם בשבילם ובעיקר בשביל כולנו, שכן היא משקפת את אובדן ערכי החמלה הבסיסית שפשה בנו. והיא קשה עוד יותר בעיניי שעה שהתברר שרבים מהם ידעו שטופז חולה ממש, ולמרות זאת בחרו להתרחק ממנו אחרי ששילמו את מנת הנימוס הנדרשת.
חיים בתרבות קפיטליסטית
כאמור, זו לא רק תעשיית התקשורת שחוטאת באי כיבוד "גיבורי העבר" שלה. רואים את זה בכל קיבוץ מופרט כלפי הקשישים שבנו אותו והיום נזקקים לחסדי שירותי הרווחה. רואים את זה בפוליטיקה, כששרים בכירים בעבר לא מתקבלים בלשכות מחליפיהם, ורואים את זה בדרך בה מפוטרים עובדים שהגירו את זיעתם עשרות שנים לטובת בעל המפעל שלהם וברגע אחד הופכים לחסרי כל ערך. היית "משהו", גמרת, עכשיו אין בך ערך. חבל על הזמן, במובן הכי עצוב של הביטוי.
הנפילה שכרוכה בהזדקנות אינה תופעה חדשה. זו דרכו של עולם. מה שחדש הוא היחס המזלזל שמלווה את הנופלים ואובדן הכבוד והאנושיות כלפיהם. הרי גם אנשים שעסוקים 24 שעות ביממה יכולים למצוא חצי שעה כדי ללטף מעט את אלה שכבר אין בהם תועלת.
התרבות הקפיטליסטית שאנו
חיים בה, ושטופז ושירה מרגלית ואבי ניר הם מכוכביה הראשיים, היא שהופכת אנשים בשר ודם למצרכים ובמסגרת מהפך זה מצמידה להם תאריך תפוגה ומונעת מהם כל חסד וליטוף אנושיים.
בתרבות מוקצנת שכזו, אם אתה מוצר אזי המעבר שלך מנכס לנטל לא מחייב שום התייחסות אנושית או רגע של חסד. רגע היית מוצר מבוקש על המדף המרכזי בחנות, מושא חלומות של צרכנים רבים, ובמשנהו אתה נזרק לפח בחצר האחורית.
ההתעלמות ממי שנזרק לפח כמו בובה מקולקלת אינה מצדיקה כמובן את המעשים הנפשעים שנעשו על ידי טופז, אולם חומרת המעשים האחרונים אינה מצדיקה התעלמות מהיחס לה הוא זכה בשנים האחרונות. וכשמסתכלים על הסרט ככה, מבינים שדודו טופז אינו החולה היחידי שמככב בה. זו התרבות של כולנו שחולה לא פחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
