דודו טופז מציג בפעם האחרונה: ההצגה שלי
אף אחד לא יגיד לדודו טופז מתי להגיד אקשן ומתי להגיד קאט. בטח לא במופע של חייו. הסיפור שדודו יכול לספר רק לגולו, לא להיסטוריה
מה יש לו להפסיד? לילות סיוט בתא מצחין, ספירות, סוהרים. עלבון קיומי. חשבונות. ישיבות בבית המשפט. עדים. עשית ככה, הזמנת ככה, תקפת ככה. איך יכולת. המפלצת מהטלוויזיה. כל עיתונאי מתחיל יעשה עליו סיבוב של צדקנות. קריינים חסודים יעטו פנים חמורות. בדרני מלון באילת ינודו לו ראש. שופטים, מבועתים מסופת האלימות ברחובות, ישמחו על ההזדמנות להציב דוגמה ומוכ פת, ויכלאו אותו לעשר שנים. יותר. גם את הכסף ייקחו לו. מה יישאר לילדים. הוא ימות, ולא ייתן להם את התענוג.
בעיני עצמו, דודו טופז מעולם לא היה פושע. הוא היה מלך המסך, נסיך האולמות, האלוף שבמשך 30 שנה הביס כל מתחרה. כל יום נוסף מאחורי הסורגים מוחק את ההיסטוריה הזאת, וצורב במקומה דמות אחרת. המכסח. ראש הכנופיה.
הקרב האמיתי של דודו טופז לא היה על החפות, ולא על הנסיבות המקלות. הוא יצא למערכה האחרונה, למלחמה על הזיכרון. כדי להציל את דודו שכולם רוצים למחוק, הוא חייב לעזוב את הכלא, את המשפט, את כל המהומה הזאת.
שופטים ושוטרים, בדיוק כמו אלוהים, שונאים עבריינים מתאבדים. אין דבר שמעצבן יותר את שומרי הנידונים למוות מאסיר שמצליח לבצע בעצמו את גזר הדין.
הרמן גרינג בלע גלולת רעל יום לפני מועד התלייה, וניצח את שופטי נירנברג. להבדיל, זה בדיוק מה שעשו ברזני ואפשטיין, שני לוחמי אצ"ל שפוצצו את עצמם בכלא עכו במקום לצעוד אל הגרדום בידיים קשורות וראש מכוסה. זה תמיד עובד. זה תמיד מצליח. זה יוצר מצב שבו המתאבד הופך לקורבן. דודו טופז חשב, אולי, שבדרך הזו הוא יהפוך למיתוס.
דודו טופז לא מת מהתקף של ייסורי מצפון על הכאב שגרם. יכול להיות שהתחרט על התכנון הלקוי ועל הבוגדנות של שליחיו, אבל לא הייתה שנייה אחת שבה חשב כי היה משהו פגום בהערכת המצב שלו. ננסים ערלי לב וצרי עין גירשו אותו מכס המלכות וסגרו בפניו את הדלת. מרד הגמדים. מה, לא מגיעה להם איזו סטירה?
הם חשבו שניצחו, אבל על האסלה ההיא הוא החליט להראות להם מאיפה משתינים. לפני כן הוא כבר הכין הכל. מכתבי התנצלות מתוחכמים נשלחו לקורבנות. סליחה מעומק הלב, אבל אני בכלל הזמנתי תעלול צופים של שפיכת מים. נשברה לך עצם? לי נשבר הלב, זה כואב יותר.
עכשיו כבר לא יהיה משפט. עכשיו הוא לעולם לא יורשע. מבחינה חוקית, הוא מת חף מכל פשע. אמן ענק שאולי התחרפן קצת. אולי. מי יכול לדעת.
מה, ראסל קרואו לא פוצץ אנשים במכות?
אבל זה סיפור שדודו יכול לספר רק לגולו, לא להיסטוריה. אולי גם לא לעצמו. האיש מהאורנג'?דה התקרב במוות שלו אתמול לשוטר אזולאי, לא לארנסט המינגווי.
שניהם, גם אזולאי וגם הזקן מהים, נשברו כאשר חשבו שאיבדו את מה שהפך אותם למה שהם. שייקה אופיר של קישון לא מסוגל לדמיין חיים בלי מדים, ופאפא המינגווי תקע לעצמו כדור כאשר כוחו כבר לא עמד לו. אבל יש הבדל עצום בין השניים. אזולאי נבנה ממבטי האנשים האחרים. המינגווי, כמו כל אמן, היה עשוי ממעיינות שנוצרו בתוכו. רק כשאלה יבשו, הוא איבד את הרצון לחיות.
דודו טופז חי ומת. זהו. המיתוס שקיווה ליצור לא יעלה כנף, ולא ימריא לשום מקום. המוות שלו לא סוגר חשבון עם איש מאויביו. חלקם, אגב, היו אמיתיים. אף אחד לא עובר בחיים האלה רק בתוך קהל של מעריצים מוחאי כף. הוא היה דון קישוט וסנשו פנשה בגוף אחד, שלפעמים זיהה את המכשולים האמיתיים, אבל לעתים, ובעיקר בזמן האחרון, ראה דרקון אימים בכל טחנת רוח סתמית.
סיפור חייו של דודו טופז, ובעיקר עלילות הפרקים האחרונים יכולים באמת לקסום לסופרים ויוצרים, אבל לא כמו שחשב או רצה. דודו טופז היה ילד שסירב להשלים עם המוות וניסה להשמיד את מבשריו. הוא ברח ממנו מאישה לאישה, מתוכנית לתוכנית, משבוע לשבוע, ממופע למופע.
הפעולות שלו, אלה שלעולם כבר לא יורשע בהן, רק נראות כנטולות תכלית מעשית. מה, למשל, יוצא לו מאיום על בדרן מצליח שאין לו שום קשר אליו? תלוי איך מסתכלים על זה.
דודו טופז, בעיני עצמו, היה הראשון בבידור, האלוף, מלך הלול, שאחרים, נחותים ממנו, חוגגים שם בהעדרו. כמו האמא החורגת של סינדרלה, מבוגרת בדור מבנותיה. הוא רצה לאיין את כל אלה שפתאום נחשבו ליפים ממנו, מושכי קהל יותר ממנו, צעירים ממנו. הוא היה בצמרת כל כך הרבה שנים, ולכן ידע, בעומק הלב, שהוא גולש במדרון הסופי שבקצהו חושך נצחי. דודו טופז לא השלים עם הגורל של כל בני האדם וניסה להרוג את השליחים. זה עצוב, זה ילדותי, זה אנושי.
שם, בשירותים שליד התא בבית הכלא, הוא היה חייב להיאבק ולנצח בכוח את אינסטינקט החיים. ברגע ההוא זה כבר לא היה חשבון עם מפיק כזה או אחר, עם ההשפלה, עם המצב. בנשימות האחרונות הוא יצא מול מלאך המוות. הוא לא רצה למות. הוא לא השלים. הוא סגר בעצמו את הלולאה על הצוואר, וחמק מהחרמש.
נא להמתין לטעינת התגובות
