4 שנים להתנתקות: "היה לי קשה לתלות דגל ביום העצמאות"

לפני ארבע שנים קלמן ליבסקינד ליווה את אילת אורלינסקי בעת העקירה מגוש קטיף. הוא ראה איך האלמנה ושבעת ילדיה התפללו בדבקות עד הרגע האחרון. בית קבע עוד אין. אולי יהיה עוד שנתיים. בינתיים ישנים במכולה. כתבה ראשונה בסדרה

קלמן ליבסקינד | 14/8/2009 2:51

קבלת הפנים שהכינה אילת אורלינסקי לקציני צה"ל שבאו לגרש אותה ואת ילדיה מביתם בנצרים לא היתה קלה. "כאן גרים שבעה יתומים מאב, שאיבדו סבא, דודה ושלושה בני דודים בפיגועי טרור, רק בגלל היותם יהודים", נכתב על השלט שתלתה יום קודם על דלת הבית. "זו היתה הצעקה הקטנה שלי, כאמא של משפחה שעברה כל כך הרבה סבל", היא מסבירה ממרחק של ארבע שנים.

אילת אורלינסקי קלמן ליבסקינד

יום לפני שהגיעו החיילים, נפגשתי איתה בסלון ביתה. מסביב עסקו הילדים במרץ באריזה. אילת עמדה על כך שאוכל קודם צהריים. "לפני זה", איימה ,"לא אדבר איתך מילה". אחר כך סיפרה על הקשיים, על חותנה שנדקר למוות בידי מחבל, על אחותה ושלושת ילדיה שנרצחו באיתמר, על בעלה יוסי שנפטר עשרה חודשים קודם לכן ממחלה. אישה נעימה שהאופטימיות הבלתי נתפסת שלה והאמונה שלה בטוב הצליחו להדוף הצדה את הצרות, כמעט כלא היו. למחרת בבוקר, כשהרמקולים בישרו על הגעה קרובה של כוחות צה"ל, מיהרתי שוב אל בית המשפחה. את החוויה שעברתי שם בשעות הבאות לא אשכח לעולם.

אילת הושיבה סביב השולחן את שבעת ילדיה, הגדול אז בן 15, הקטנה בת חמש, התיישבה איתם כשגבה לדלת-לא רציתי לראות את מי שנכנס", הסבירה לי השבוע-והחלה לשיר. הבן והבנות, בתפילה, בניגון נעים, בהרמוניה נפלאה. זה התחיל בשירה חרישית והתגבר מרגע לרגע עד שנראה היה שעוד מעט תיבקע התקרה.

"רחם נא השם אלוקינו על ישראל עמך", שרו האלמנה והיתומים בדבקות, ואחר כך "השם שמע תפילתי" ו"רחל מבכה על בניה", מרחפים מעל, בהתנתקות אמיתית מכל מה שמתרחש סביב. "יש אנשים שתכננו מה לעשות באותו יום, אני לא", נזכרה אילת השבוע, "ידעתי שכל מה שנשאר זה להתפלל לקב"ה. הוא יודע מה טוב בשבילנו. זה היה משהו עוצמתי. מהלב".

הילדים נעו בכיסאותיהם כמתפללים, מחבקים זה את זה. ככל שנקפו הדקות הלכה השירה והתעצמה. במרכז נחנקה האם, אבל התעקשה להמשיך. כתבים שסבבו את השולחן נלחמו בדמעות. צלמת שעמדה לצדי פרשה לאחד החדרים ופרצה בבכי.

כשנפתחה הדלת וסרן צעיר נכנס הביתה הילדים עצמו עיניים, הניחו יד זה על זה והגבירו את השירה. "תהא השעה הזאת שעת רחמים", ביקשו , והקצין הנבוך יצא את הבית. בינתיים, הלך הבית והתמלא. שכנים, חבריהם של הילדים, נכנסו, התיישבו על הרצפה, חלקם ממררים בבכי, והצטרפו אל השירה. רבע שעה עברה לפני שנכנסו אל הבית מפקד החטיבה ומפקד גדוד שמשון. הקצינים הבכירים הביטו ימינה ושמאלה נבוכים, כאילו מבקשים עזרה, ואז יצאו גם הם החוצה.

כעבור זמן קצר, אחרי ששלח פנימה מתווך, זכה המח"ט, אל"מ אבי לוי, לשתי דקות מול האלמנה. "שלוש פעמים ישבתי שבעה, ואני מרגישה כאילו שאני צריכה לשבת בפעם הרביעית", אמרה לו בשקט. "בכל התקופה הזו סמכנו עליכם שאתם עושים הכל לשמור עלינו וזאת ההזדמנות לומר לך תודה, אבל גם לשאול אותך למה?".

אל"מ לוי מילמל משהו על הצורך להסתכל אל העתיד ומיהר להסתלק. אם היה יכול, היה בוחר להילחם לבד מול מאה מחבלי חמאס ובלבד שתיחסך ממנו ההתמודדות הבלתי אפשרית הזו עם האלמנה.

למעלה משעתיים, ללא הפסקה, שרה המשפחה מוכת השכול הזו תפילה. שיר אחר שיר. פרק אחר פרק. ניגון אחר ניגון. בכאב, בדבקות, באמונה. כמעט ארבעים שנה אני מסתובב בין בתי כנסת, ותפילה נקייה, טהורה, קורעת לב שכזו לא שמעתי מימיי. רגע לפני הסוף, אחרי שגם החיילים ואחרוני העיתונאים יצאו החוצה, ביקשה אילת מילדיה שייצאו גם הם ויותירו אותה לבד, בפנים, לכמה דקות אחרונות. "רציתי להיות האחרונה בבית", היא משחזרת השבוע והדמעות שוב זולגות, ממש כמו אז. "פרידה אישית".

הפלסטינים מחללים את בית הכנסת בנצרים לאחר הנסיגה רויטרס

לפני כמה ימים ביקרתי שוב אצל משפחת אורלינסקי, הפעם בביתה באריאל. מילה גדולה, בית. אילת מתגוררת עם שבעת ילדיה ועם משה, שלו נישאה לפני שנתיים וחצי, בשני קרוואנים ומכולה שחוברו להם יחדיו.

"אני ישנה במכולה", היא מחייכת בחוסר נעימות, כאילו צריכה להתנצל בפני מישהו. אחרי ההתנתקות התגוררו במשך כמה חודשים בקרוואן של מעונות הסטודנטים באריאל. כשאלו חזרו מחופשת הסמסטר הועברה עם שכניה, אנשי נצרים, לקרני שומרון.

"התגוררנו שם במשך כחצי שנה בחדר אחד, כולנו. שמונה נפשות. לא היה מקום לזוז. לא יכולתי אפילו לבשל. במשך כל התקופה הזו לא יכולנו לשבת פעם אחת לערב משפחתי סביב שולחן. לא היה מקום".

בשלב הזה התפצל היישוב לשניים. קרוב ל-60 משפחות שבו ופנו דרומה כדי להקים מחדש את הקהילה במושב יבול. 15 אחרות בחרו להישאר באריאל. את אילת, שהתחבטה קשות לאן להמשיך, כבש המקום ממבט ראשון. "הגענו לפה בלילה אחרי שעברנו בכותל המערבי ואז עלו על האוטובוסים חבר'ה צעירים חילונים עם עגילים בכל מיני מקומות ושרו 'ברוכים הבאים' ו'הבאנו שלום עליכם', וראינו שהם כל כך צמאים למשהו אחר". החיבור עם תושבי המקום היה מיידי. "אתה צריך לראות כאן איך נראית תפילת ליל שבת, באים לפה הרבה אנשים מסביב".

פליטי נצרים הקימו באריאל כולל וישיבה-שבה משמשת אילת אורלינסקי כמזכירה-ומדרשה לסטודנטיות ומכון לימוד לכלות וחתנים ומסגרת הכנה לילדים לבר מצווה. הקהילה הקטנה הפכה חיש מהר אבן שואבת לכל מי שסביב. מנגד, נשמר כל העת הקשר הקרוב עם החלק האחר של היישוב שבנגב.

"כל השכנות והחברות הטובות שלי נשארו שם", מספרת אורלינסקי, "אנחנו מקפידים לבקר שם כל הזמן ולהיפגש ולשמור על הביחד.? במושב יבול כבר הולכים ונבנים בתי הקבע. אורלינסקי

מקווה שבעוד שנתיים, אולי קצת יותר, תוכל גם היא להיפרד סוף סוף מהמכולה.

בינתיים נכנסו הבנות למסגרות לימוד ברחבי השומרון. הבן הבכור, בן 18 וחצי, יתחיל בעוד כמה שבועות את לימודיו בישיבת ההסדר בשדרות. "הוא חוזר לאזור הבית", מחייכת אליו אורלינסקי. כשאנחנו יושבים סביב שולחן האוכל בסלון הקטנטן של הקרוואן, צמוד למטבח המיניאטורי הכולל פיסת שיש קצרה, אני מנסה לברר עם אילת עד כמה היא עדיין כועסת על המדינה בעקבות מה שעוללה לה ולילדיה. אילת חושבת לרגע לפני שהיא משיבה. "יש כעס על המדינה", היא מתחילה ומיד מתקנת, "בעצם על הממשלה".

כשאני מנסה להמשיך הלאה כדי לבדוק עד להיכן מגיעה האיבה, היא עוצרת אותי. "רוב האנשים פה הם אנשים שהאיבה מהם והלאה", היא מסבירה. היא מתפללת לשלום המדינה מדי שבת בבית הכנסת, אבל מודה שלפחות בהתחלה זה לא היה קל. "בהתחלה ישבתי בתפילה הזו ולא עמדתי. היה לי קשה לעמוד. ביום העצמאות תלינו דגל אבל לי אישית היה קשה. זה לא היה מובן מאליו. זה תהליך שעברנו. בסופו של דבר אנחנו מבינים שיש מישהו למעלה שאנחנו לא תמיד יודעים מה הוא מתכנן לנו". בכל שנה, היא מספרת, סביב יום השנה לגירוש מהבית, הזיכרונות עולים וצפים.

מהמקום של מי שעברה בחיים טראומות שאדם ממוצע לא עובר גם ב-500 שנה, לאילת ברור שלמי שנמצא במקום שלה יש רק שתי דרכים. "אתה יכול להיכנס לתוך הבועה של עצמך ולומר 'תעזבו אותי, עברתי מספיק', להיכנס לדיכאון ולהתעסק כל היום בכמה אני מסכנה וכמה קשה לי כי גירשו אותי מהבית. אבל המוטו שלי הוא לא להישבר. יש הרבה צער וכאב, השארנו אחרינו זיכרונות יפים ובית מקסים, אבל צריך להסתכל קדימה. הרצון לחיות טבוע בי עמוק ואני משתדלת להנחיל אותו גם לילדים שלי".