כל הסיפור של ירושלים בחצר של אישה אחת
יום אחד גילתה רחל הישועית קברים מוסלמים בחצר ביתה. מאז מתחוללת שם מלחמת חורמה בין נוצרים, מוסלמים, יהודים ויהודים-משיחיים
הפועלים המשיכו בעבודתם, כאילו לא קרה דבר, מול מצלמות הווידיאו של חבריהם שתיעדו בדקדקנות כל שנייה. שוטרים שהוזעקו למקום העיפו מבט, רשמו משהו ומיהרו להסתלק. בעיריית ירושלים לא עובדים בשבת, והפקחים לא הגיעו.
סיבוני מיהרה לצאת החוצה ונעמדה על המדרגות מגנה על שער הברזל המסוגנן. לפני שלוש שנים החליטה להשקיע עשרות אלפי שקלים מכספה כדי לנקות את השטח הציבורי המוזנח בפתח הבית ולהפוך אותו לפארק יפה. שני קברים מוסלמיים עתיקים שנחשפו במקום הפכו את היוזמה הפרטית שנקטה לסיוט מתמשך.
זה חודשים ארוכים מתנהלת אצלה בחצר מלחמת עולמות דתית ופוליטית. המוסלמים לא רוצים שהיא תחצה את השטח ותעבור לביתה, ולכן חסמו את כל הפתחים. לסיבוני אין ברירה. "אני לא ישנה בלילות", היא מספרת. "עוברות לי בראש תמונות אימה. כל הוואקף המוסלמי היה כאן. כל הר הבית. אמרו שיקברו גם אותי. פחד אלוהים".
הסיבוב האחרון בשבת לפני שבועיים בין שני הצדדים עבר יחסית בשלום. הפועלים השאירו במקום את חומרי הבניין, לוחות השיש וכלי העבודה וימשיכו בעבודתם בהזדמנות הראשונה, כנראה מחר. העימותים הקודמים היו אלימים יותר. באחת ההזדמנויות החלו הפועלים לחפור מתחת לגרם המדרגות שמטפס לבית, וסיבוני נשכבה מתחת לטוריות
בפעם אחרת, היא מספרת, איימו עליה הנשים שלא תעז לצאת מהבית, כי לא תחזור אליו בחיים, ואפילו שברו כדים גדולים שהניחה במקום. בינתיים בתי המשפט החלו לדשדש בין תביעות הדדיות שהגישו הצדדים זה נגד זו. לפי שעה אין תוצאות.
השכנים של סיבוני מביטים בהמולה בשלוות נפש מוזרה. אפילו בשמחה לאיד. סיבוני משוכנעת שהם אלה שהזעיקו למקום את המוסלמים כדי שימררו את חייה, עד שתסתלק משכונתם. סיבוני היא יהודייה משיחית, שמשתייכת לקהילה גדולה של מאמינים בישו. ביתה המדהים, שעוד נתעכב עליו בהמשך, הפך למרכז תפילה והטפה. מבחינת חלק מהתושבים השמרנים בעין כרם, היא נחשבת גונבת נשמות שנואה במיוחד.
לתוך התפר הגס הזה נכנסו אנשי הוואקף שמצאו הזדמנות פז לתקוע יתד במערב העיר ולהשתלט על שטח בלב שכונה יהודית. עכשיו הם מציעים לסיבוני למכור להם את הבית, "כי ממילא את לא יכולה להיכנס אליו", כך אמרו לה. "אנחנו הולכים לגמור את השיפוץ, נשים חומה, נבנה מעקה ברזל. יש לנו תקציב גדול", מתחייב אבו ליל מוחמד, מזכיר ועדת בית הקברות המוסלמי של הוואקף.
סיבוני לא מוצאת מנוח לכף רגלה. "אחרי שסגרו לי את הפתח לבית הייתי צריכה לטפס על הגדר של השכנה כדי לדלג פנימה", היא מספרת.
"ביקשתי ממנה רשות לעבור. היא אמרה 'טפו, טפו, תמותי, תעופי מכאן. את זבל. את מיסיונרית', ואחר כך ירקה על הרצפה ורדפה אחריי עם קרש. אמרתי לה 'אוקיי, אל תתייחסי אליי בתור יהודייה, אבל תתחשבי בי, כאילו הייתי כלב שצריך לעבור ממקום למקום'. הסברתי לה שירושלים חרבה בגלל שנאת חינם. לא עזר לי כלום".
את יכולה להבין את השכנים שחוששים מפנייך?
"בוודאי. הם אנשים דתיים ומבחינתם אני מומרת. בכל בוקר, צהריים וערב הם מתפללים תפילת שמונה עשרה ושם כתוב 'למינים ולמלשינים אל תהי תקווה, וכל הזדים כרגע יאבדו'. אני חושבת שאני פקחתי את העיניים וגיליתי עולם אחר, והם עוד לא".
לסיבוני , בת 58, נראה הכל כמו גזירת גורל. חייה המרתקים זימנו לה מאבקי הישרדות קשים פי כמה ותהפוכות אישיות על גבול הדמיון. היא נולדה בשכונת תלפיות להורים קשי יום. אביה שלמה היה צבע ולא תמיד מצא עבודה. האם פיבי הייתה עקרת בית. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים, נוסף על שני ילדיה של פיבי מנישואים קודמים. האבטלה הוליכה את המשפחה ליפו, שם קיווה האב למצוא עבודה מסודרת יותר, אבל שום דבר לא השתנה. סיבוני הפסיקה ללמוד. בגיל תשע יצאה לעבוד במפעל קרמבו ליד אצטדיון בלומפילד, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
בגיל 16 וחצי נישאה לאיש קבע. בני הזוג עברו לירושלים וגרו במחנה אלנבי בעיר. "רציתי רק לברוח מהבית וקפצתי על ההזדמנות. היינו משפחה מרוקאית לחוצה. חיפשתי רק לצאת". היא מספרת. בגיל 17 כבר הפכה לאמא. ארבע שנים מאוחר יותר נולד בנה השני. מיד לאחר מכן התגרשה. יש לה כמה סיפורי זוועה על אודות החיים ומערכת היחסים בין שתי המשפחות מרובות הילדים שלה ושל בעלה.
רצוי לחסוך אותם מהקורא. גם על חייו של אחד מאחיה אפשר לכתוב דרמה סוחטת דמעות. בגלל הנסיבות המיוחדות מבקשים היום רוב בני המשפחה לשמור על אלמוניותם. הם לא רוצים צרות.
סיבוני נותרה עם שני ילדים והתפרנסה מעבודות ניקיון. חברה הציעה לה לעבוד במשטרה והיא התקבלה אחרי שהצליחה להערים על המראיינים במטה הארצי וסיפרה שיש לה כמה שנות לימוד.
עשר שנים עבדה שם, עד שעזבה. בינתיים גם פינו אותה מהבית במחנה אלנבי. "החלטתי אז שאני קונה דירה ויהי מה", היא מספרת. "לקחתי שתי מזוודות, נסעתי למפעל ביפו, מילאתי אותן במצעים והתחלתי למכור מדלת לדלת. הלכתי גם לוועדי עובדים. ברשות שדות התעופה נתנו לי מקלט ופתחתי מעין חנות מפעל. בעל הבית השתגע. הוא קנה לי במתנה פולקסווגן דאבל-קבינה. לקחתי את הכסף, קיבלתי משכנתה וקניתי בית במעלה אדומים".
אבל מאבקי הקיום לא נגמרו. רק החריפו. בשלב מסוים החליטה לשלוח את ילדיה לקיבוץ בדרום. "לא רציתי שהם יחיו את כל הסבל שאני עוברת", היא מספרת. "אמרו לי שאני עושה טעות, אבל זו הייתה הטעות הכי נכונה שעשיתי בחיים שלי. הצלתי אותם מהידרדרות".
סיבוני החליטה לנסות את מזלה באיטליה. היא נסעה לאחיה שלמד רפואה במילאנו, והשניים החליטו לפתוח שם מסעדה ישראלית. ההצלחה הייתה גדולה. סוף סוף היא ראתה כסף. "לקחתי את שני הילדים שלי ועשינו טיול בכל אירופה עם הרווחים מהמסעדה. זה היה הפיצוי על כל שנות המצוקה שהייתה להם". במקביל למדה סיבוני במילאנו עיצוב אופנה.
הוא אמר לי שאלוהים שחרר אותו מהכיפה והתחיל לדבר איתי על ישו. אמרתי לו 'אוי ואבוי. יימח שמו וזכרו. אל תשכח שאני מצד אמי נינתו של הרב יעקב חיים אלקבץ, שאומרים עליו שכתב את הסידור. לא יכולתי לשמוע דברי מינות כאלה. הוא אמר לי 'מצטער, אלה נבואות בתנ"ך".
"אחרי כמה זמן נפגשנו", ממשיכה סיבוני בהתלהבות. "הוא הזמין אותי לקבלת שבת אצלו במוצא. הייתי בהלם. הוא חבש כיפה, ערך שולחן, נרות, יין. בירך על החלה. היה שם משהו מרגש כמו בבית הדתי שלנו בתלפיות. חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא את סיפורי התנ"ך. עדיין לא רציתי לשמוע מילה על ישו המשיח. לא מצאתי אותו בתנ"ך, אלא רק בנבואות השונות. החלטתי שאני הולכת לראות מה קורה בשטח".
בפעם הראשונה בחייה סיבוני הרגישה חיבוק חם. "הגעתי למרכז של היהודים המשיחיים במדרחוב בן יהודה. התחלתי לבכות. קיבלתי שם אהבה בלי תנאי. נתינה בלי תמורה. אהבתי את האנשים. בפורים 1994 היה לי יום הולדת. באו חברים מהטלוויזיה וגם מהמשטרה. הם ארגנו לי מסיבה. במקביל התקשרו החברים החדשים שלי והזמינו אותי למסיבת פורים משיחית בבית ידידיה בחיפה. השארתי את האנשים בירושלים שיחגגו את יום הולדתי בלעדיי".
"כל מה שהיה לי חסר בחיים קיבלתי שם", מודה סיבוני ומגלגלת עיניה כלפי מעלה. "לא מצאתי שם לא שנאה ולא קנאה. לא משאירים שם מישהו לבד. החלטתי שאני עוזבת הכל והולכת ללמוד במכללה המשיחית למקרא".
יש איזו תחושה שהם ניצלו את החולשה, את הקושי ואת הבדידות שלך.
"לא נכון. חיפשתי גם קודם לכן חיים רוחניים ולא מצאתי כלום. הייתי בסדנאות איי-אם. חיפשתי ערכים. ישו העניק לי אהבה וחסד".
עשית טבילה?
"כן, במעיין בסטף. מבחינתנו זו טבילה במקווה. אנחנו יהודים".
איך המשפחה שלך קיבלה את השינויים הללו?
"לא קיבלה, ולא קיבלה אותי. היה קשה. חשבו שהתנצרתי. הבן שלי אמר לי 'אם את רוצה ללכת עם אלוהים, תהיי דתייה'. הסברתי להם שאני הולכת לפי הנבואות בתנ"ך. במשך הזמן הם ראו שאני מתפללת בשבת וחוגגת את הפסח. הם היו בהלם. זה ריכך אותם. אני לא הולכת לכנסיות ולא למנזרים. אני שייכת ליהדות המוקדמת של ישו. היום אנחנו יושבים סביב השולחן, אני מודה לאבינו שבשמים והם עונים אמן".
במהלך התקופה שבה החליטה להמיר את האמונה שלה עשתה סיבוני מהלך משפחתי מפתיע. ד', בעלה לשעבר, הספיק בינתיים להתגרש מאשתו השנייה. אחד משני בניהם החליט לחבר מחדש את בני הזוג. סיבוני סירבה, אבל הבן התעקש ש"ישו סלח, אז גם את תסלחי". השניים אכן נישאו מחדש וד' הפך לאחד מאנשי הקהילה המשיחית. שנה וחצי לאחר מכן העסק התפרק שוב "בעיקר בגלל הלחצים שהפעילה המשפחה המרוקאית של בעלי", לדברי סיבוני.
בשלב זה הפכה סיבוני לאחת ממדריכות הקהילה המשיחית החדשה שלה, אבל גם למטרה ניידת של ארגונים חרדים ואחרים, בעיקר ארגון "יד לאחים", שראו בה מיסיונרית מסוכנת ולא מפסיקים לרדוף אותה. התחנה הראשונה הייתה המרכז הישועי שפתחה בדרך בית לחם תחת השם "גאולת ישראל". "היה מדהים לראות איך ישראלים שאף פעם לא הכירו את ההיסטוריה היהודית של ישו מגיעים אלינו לעשות קבלת שבת", היא מספרת.
גם החרדים הגיעו במהירות למרכז החדש, הדביקו פוסטרים וקיללו את העובדים במקום. הם ביקרו בביתה בארמון הנציב. "שמו לי עציצים גדולים ליד הכניסה, כדי שלא אצליח לצאת", היא מתלוננת. "כבר שם למדתי לדלג מעל המחסומים. לרועה הקהילה שלנו הם הורידו ארבעה גלגלים מהאוטו. הם הגיעו לכל מקום. שכרתי בית בימין משה, הם דיברו עם בעל הבית עד שסולקתי. עברתי לבית בעין כרם וסילקו אותי גם משם. הם טענו שאני עושה עבודה מיסיונרית".
הם צודקים?
"זה נכון. אני עושה בישור. אני מבשרת את היהדות של ישו. אנחנו לא נוצרים, תבינו. אנחנו יהודים שמאמינים בתנ"ך וב-438 הנבואות בתנ"ך שמצביעות רק על המשיח שהוא ישו. אנחנו לא חוגגים את הסילבסטר ולא את הכריסטמס. יום המנוחה שלנו הוא שבת ולא ראשון. ישו חגג את החגים היהודיים על פי ספר ויקרא, פרק כ"ג".
סיבוני פתוחה מאוד, חשופה ונחשפת לכל דבר. היא תזזיתית, לא נחה לרגע, קופצת בין הקומות בבית, מדברת במהירות רבה בקול צרוד ומשלבת פסוקים מהמקורות בכל משפט. אנחנו יושבים במרפסת בקומה השנייה, סביב שולחן מוזאיקה עגול, מתחת לעץ שקדים ענק שמכסה את הפרגולה.
מראה הגן בביתה מדהים מכל זווית. עצי לימון, זית, תאנים ורימונים, וכרם ענבים שגדל סביב בריכה קטנה במרכז הגן. בחצר גם טאבון גדול לאפיית לחם. בימי חמישי בערב מתקיימים סיורים ליליים בעין כרם. הבית של סיבוני הוא האטרקציה המרכזית, ללא קשר למאבק על בית הקברות, שרק מוסיף למקום עניין היסטורי.
סיפור הבית מדהים כסיפור קורות הבעלים. סיבוני התגלגלה למקום לפני שלוש שנים והתגוררה בקומה השנייה בחדר אחד שצמוד לו מטבח. מצבו המוזנח של הבית הבטיח לה שכר דירה נמוך במיוחד. פעם אחת היא הציצה לתוך המחסן בקומה הראשונה וגילתה קשתות קמורות.
היא ניגשה לבעל הבית והציעה לו לשפץ את המקום על חשבונה, בתנאי שלא יסלק אותה. הוא הסכים. במשך חודשים חפרה סיבוני במו ידיה מתחת לבית ולאט לאט התגלה לעיניה מחזה מרהיב. שני חדרים עתיקים מהמאה ה-13, שבהם גרו כנראה צלבנים שחיו בכפר העתיק.
סיבוני שיפצה את שני החדרים, הניחה רצפת שיש, ושמה דרגשים קטנים. השרידים העתיקים מימי הביניים, חלונות קטנים וחישוקי ברזל זעירים עדיין שם. היא קוראת למקום "המערה" ומקיימת שם שיעורי תנ"ך והברית החדשה בכל יום ראשון. "המקום הזכיר לי את התקופה של ישו. מה שאנחנו עושים כאן זה מה שישו עשה עם תלמידיו בתקופה היהודית. ישו היה רב. הוא קרא את פרשת השבוע. הוא עשה ברית מילה. אני רואה את הכמרים שמסתובבים בעין כרם עם הגלימות החומות והצלבים הענקיים. אין שום דבר ביניהם ובין ישו".
בימי העבודות החליטה סיבוני לרכוש את הבית. היא העמידה בפני בעל הבית הצעה כספית שלא יכול היה לסרב לה. את הכסף העביר לה ארגון נוצרי דתי אוהד ישראל בשם AMZY, היושב בשווייץ. מטרות הארגון על פי אתר הבית הן "לשרת את האחים והאחיות במזרח התיכון באמצעות תפילה או תמיכה כלכלית". ברוח זו הארגון מממן גם את כל פעילותה הדתית של סיבוני ואת הקרבות המשפטיים שהיא מנהלת, שעלו עד עתה מאות אלפי שקלים.
הראיון הזה מעלה חשש כבד אצל המקורבים. בניגוד ליהודים משיחיים רבים שנמצאים בארון או שמסתירים את פעילותם, סיבוני לא מחביאה את הבישור. הדבר נראה לחברים מסוכן מדי ומזמין התנכלויות נוספות. אנשי הקהילה באריאל, בערד ובבאר שבע סבלו בשנים האחרונות מטרור ומאלימות קשה.
יש גם מי שרוצה להחריף את הקרע בין סיבוני ובין המוסלמים. באחד הפורומים באינטרנט מופיעות תמונות מהמקום ששלח אלמוני. "חילול בית עלמין על ידי משיחיים", הוא כתב. "תראו איזה חורבן עשו. היהודים המשיחיים האלה חפרו, זרקו מצבות ועצמות".
בחצר הקטנה בעין כרם מתנהלת מלחמה גדולה בין נוצרים, מוסלמים, יהודים ויהודים-משיחיים והיא רק מתחילה. איש לא יכול כאן להיכנע. אתמול בצהריים היו אמורים להגיע אנשי הוואקף כדי להכין את השטח לעבודות בשבת.
"אנחנו פעילים בכל מקום כזה. יש לנו בוואקף ועד חדש שעוקב אחרי כל מה שקורה", אומר אבו ליל מוחמד. "יש לנו עוד מקום קדוש בעיר שאנחנו עובדים בו, בית הקברות ליד החומה. אם מישהו רוצה לעבור לבית ליד הקברים, ניתן לו אלטרנטיבה, אבל שלא ידרוך בפנים. זה אסור".
האלטרנטיבה שמציע הוואקף היא גשר עלי מהכביש לתוך הבית, אבל אין הרבה סיכויים שהעירייה הימנית של ניר ברקת תיתן לתוכנית הזו היתר בנייה. בינתיים כל צד מנסה להפיק את הרווחים שלו. הוואקף המוסלמי בהר הבית בשיתוף עם ראשי התנועה האיסלאמית מספחים שטחים באין מפריע ומוכיחים פעילות מול קהל המאמינים שלהם.
סיבוני מפיצה באמצעות הקונפליקט את תורת ישו. "אנשים באים לכאן, עוברים למטה. הם שואלים אותי 'למה סגרו לך את הבית? מה עשו לך כאן?' אני מזמינה אותם פנימה, וכך הם לומדים את תורת המשיח".
סיפור מסובך. ביום שני עמדה סיבוני על הגג בקומה השלישית בביתה, שמשקיף על הנופים והכנסיות המקסימים בעין כרם, פרשה ידיים לצדדים והודתה לאלוהים על כל הצרות. "ישו אמר 'באחרית הימים ירדפו אתכם'. אני כל החיים נרדפת. היום אני יודעת שאני בבית בטוח משלי. זה בית האלוהים. עוברים דרך בית הקברות, דרך המוות, כדי להגיע לחיים. אני הולכת אחרי אלוהים. גם אם המשפחה שלי תעזוב אותי, גם אם לא יהיה לי מה לאכול, וגם אם המוסלמים יצליחו לחסום לי את הבית. מי שמאמין - ינצח".
נא להמתין לטעינת התגובות
