מגדלור בגליל: פרויקט משותף ליהודים וערבים
טקס הנחת אבן הפינה לבית הספר היהודי-ערבי המשותף למבוגרים עם צרכים מיוחדים התקיים אתמול בקיבוץ כישור. יהונתן גפן היה שם והוא מקווה שזו תהיה האבן הראשונה שתיפול מהחומה המפרידה בינינו לבין שכנינו
הנשיא שמעון פרס עם תלמידי בית הספר כישורית צילום: נחום סגל
במקום הקשה הזה, בו הכוח והאלימות שורפים בנו כאש בשדה קוצים, ראיתי אור קטן אבל מסנוור ומרהיב ביופיו. בגליל, לא רחוק מתפן, נטמנה אבן הפינה לבית הספר הערבי לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, בקיבוץ כישור שבו כבר קיים בית ספר כזה.
בית הספר הדמוקרטי היהודי-ערבי נקרא "אלפנארה"- "מגדלור" בשפה הערבית - ובמגילת הקלף של אבן הפינה נכתב בין השאר: "אבני היסוד עליהן מושתת בית הספר הן כבוד האדם, עצמאות, אוטונומיה ושוויון. תוך מתן כבוד הדדי, פתיחות וסבלנות, נקיים על אדמת הגליל חיים של התחדשות, חיי עמל ושלום, בתפילה והוויה. אמן כן יהי רצון!".
יש עוד אנשים שמשתמשים ומאמינים במילים העתיקות האלה. כישורית נוסדה כחברה שלא למטרות רווח בקיבוץ כישור ב-1994, והיא פרי חזונם של שני אנשים - שהרי החזון נבע מאז ומעולם מדמיונם של אנשים בודדים, ולא מטעמם של קולקטיבים ומפלגות: יעל שילה, בת קיבוץ כפר סאלד, הביאה איתה את רוח הקיבוץ הדוגלת בשיתוף ובחיי קהילה ערים; שוקי לוינגר, עובד סוציאלי בהכשרתו, הביא איתו תפיסות עולם מקוריות וחדשניות, ובעיקר את הרעיון של שיקום ברוח ההומניזם, הדוגל בכבוד האדם ובזכותו לחיות חיים בעלי משמעות וערך.
רצתי בגבעות אחרי הנשיא שלנו שלפני שבועיים חגג שמונים ושש, וחשבתי שאיני יכול לאחל לשמעון פרס, הליאונרד כהן של הפוליטיקה שלנו, מתנה יקרה יותר מזאת: בשממה הסלעית של הגליל, שמעתי את התשובה השקטה והאנושית לבנייה האגרסיבית במעלה האדומים - קיבוץ שאיחד בין גורמים שלא יכולים היו להתאחד אלא בעת צרה, והם עושים את זה עם כל הלב ובנפש חפצה.
אני לא יודע מה זה בוגרים עם צרכים מיוחדים. אני חושב שלכל בוגר יש צרכים מיוחדים. אבל בכישור חיים בהרמוניה מושלמת הלוקים בנפשם לצד אלה שזמנית בריאים בנפשם. ערבים וישראלים אלו לצד אלו, מטופלים ומטפלים שאינם מתנשאים אלו על אלו.
פעם שמעתי את הסופרת הקיבוצניקית עונה על השאלה "לשם מה אנחנו זקוקים לתנועה הקיבוצית?". יונת ענתה בלי לחשוב פעמיים: "משום שיש לי הרגשה שיום אחד עוד נזדקק לדרך החיים הזאת". מפעל השיקום של קיבוץ כישור הגיע אתמול ליום שכזה, ושום חברה לא יכולה הייתה להקים את המפעל הזה מלבד החברה הקיבוצית.
בית הספר כישורים בקיבוץ כישור צילום: אלכס רוזקובסקי
"למה אנחנו יכולים לשתף פעולה רק כשאנחנו נזקקים או חולים?", שאלתי את כבוד הנשיא שחיבק טלה בדיר שבו עובדים הבוגרים עם הצרכים המיוחדים. "משום שכשאנחנו בריאים, אנחנו כנראה לא כל כך צריכים אחד את השני", אמר הנשיא. והוא צדק. הטבע האנושי מעולם לא היה משהו. הדתות והלאומנים תמיד ימצאו סיבה לסכסוכים ולמלחמות, אבל כשהבית נשרף - כל הדיירים מרגישים צורך לעזור ולהציל זה את זה.
בטקס הנחת אבן הפינה נשאו דברים, זו לצד זה, יהודייה וערבי: זהרה, מנהלת בית הספר לחינוך מיוחד בכישורית, וכארים, מנהל בית הספר המקביל הערבי. בעברית ובערבית אמרו השניים טקסט דומה: "אנו מייחלים כי אבן פינה זו תהיה אות לימים הבאים
עלינו לטובה, בהם ייבנו נדבך על נדבך בתי ספר. בניין זה הוא הראשון ב'אלפנארה', קהילה אחות לכישורית, בה נחיה במשותף יהודים לצד ערבים חיים של שכנות טובה".
היה גם ציטוט מספר יהושע ("הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה"). תמיד טוב להכניס משהו תנ"כי כשקורה משהו גדול-מהחיים שכזה.
במדינה בה אתה קורא בכל יום בעיתונים על נשק חדש, חזון ישעיהו נראה רחוק מאי פעם. "וכתתו חרבותם לאתים" נשמע נהדר, הצרה היא שעד כה המסחר באתים לא ממש משגשג, ואילו תעשיית הנשק מעולם לא הייתה פורחת יותר.
מי ייתן ואבן הפינה הזאת תהיה האבן הראשונה שתיפול מהחומה המפרידה בינינו לבין שכנינו, בין הבריאים לחולים, בין אדם לאדם. אמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
