קרב שבע: ממשיכים להילחם בתחנה הפחמית
התכנית להקמת תחנת הכוח הפחמית חוגגת שבע שנים, והנה היא קרובה לישורת תכנונית מכריעה. אבי דבוש המלווה את המאבק מתחילתו עונה לתומכים בתוכנית
התכנית להקמת תחנת כח פחמית "חוגגת" שבע שנים, והנה היא כבר גדלה ומגיעה לישורת תכנונית מכריעה, סיום תקופת ההתנגדויות והכנה לדיון הסופי בועדה לתשתיות לאומיות. העיקרון המקיים הראשון הוא לחתור לדיון ציבורי פתוח ודמוקרטי, שישפיע על קבלת ההחלטות. במסגרת זו, ניסיתי ללקט כמה מן הטענות המרכזיות הנשמעות בפי מצדדי התכנית והתשובות, התנועות, אליהן:
"D היא היסטוריה. בואו נתמקד ב-E"- זהו משפט שלא נדיר כלל לשמוע. למעשה, אני שומע אותו כבר קרוב לשבע שנים, כמעט מן הרגע בו שר התשתיות דאז, אביגדור ליברמן, הוציא את התכנית לדרך, בניגוד לדעת הדרגים המקצועיים במשרדו. התשובה הפשוטה היא: D (שם הקוד לתחנה הפחמית באשקלון) יכולה להפוך היסטוריה תכנונית בלתי ממומשת. עכשיו הגיע הזמן היחיד, למעשה, בו ניתן משקל, לאורך ההליך התכנוני, לעמדת הציבור. זהו בדיוק הרגע להביע התנגדות ציבורית, באסטרטגיות שונות, ולדחות את התכנית, שנדחתה שבע שנים בליץ ציבור שוחרי הבריאות והסביבה, בעוד כמה שנים.
"המאבק הציבורי משיג, לכל היותר, דחייה. אין לו משמעות אמיתית" - נכון שכאשר החל המאבק, בדצמבר 2002, קיווינו שכל דחייה תביא לכניסה מסיבית של תכניות פעולה להתייעלות אנרגטית והפקת חשמל באנרגיות מתחדשות. כל זה לא קרה. ובכל זאת, הדחייה איפשרה שיפור הטכנולוגיה הפחמית, לטכנולוגיה מזהמת פחות (במונחים בריאותיים לוקאליים ולא בפליטת גזי חממה). הדחייה, בשילוב השיח העולמי המתגבר, יצרה גם לחץ על הממשלה, שהביא לשורת החלטות להתייעלות אנרגטית והשקעה באנרגיות מתחדשות. הרבה לא קרה עדיין, אבל ה"ואקום", שייווצר, באמצעות דחייה נוספת של בניית התחנה הפחמית, יכפיל את הלחץ ויאפשר מימוש ההחלטות, שכולנו מייחלים להן.
"בעולם בונים תחנות פחמיות. אין סיבה להימנע מכך בארץ" - אמת. תחנות פחמיות נוספות מוקמות. עיקרן בעולם המתפתח, כאשר סין מובילה ובענק, בתחום. מצד שני, הופכת סין לשחקן המוביל בהשקעה באנרגיות מתחדשות ולחצי ההתפתחות העצומים שבה רחוקים מלאפיין את המשק הישראלי. במשק הקטנטן שלנו, הקמת תחנה פחמית היא בעלת משמעויות הרות גורל, מבחינה כלכלית, מבחינת תוספת הפגיעה בבריאות אחוזים ניכרים מהציבור הישראלי, ובכל הנוגע לגידול מסיבי בפליטת גזי חממה.
"יש הכרח לגוון דלקים. אסור להסתמך על הגז הטבעי" - התכנית להקמת התחנה הפחמית יצאה לדרכה הרבה לפני שיוצר מגה- וואט אחד בישראל בגז טבעי. הקונספציה שהנחתה את קידומה היתה המשך "עסקים כרגיל" והישענות על פחם. דחייתה, על רקע המאבק הציבורי, הביאה באמת לכניסת הגז הטבעי כדלק משמעותי במשק החשמל הישראלי. עדיין, עיקר הייצור (ואל תתנו לחברת החשמל ולמשרד התשתיות לבלבל בין יכולת ייצור פוטנציאלי של הגז הטבעי ובין מה שמופק בפועל על ידי שריפתו), באופן ברור, הוא מפחם. אגב, גיוון דלקים אפשרי באמצעות כניסה להפקה משמעותית של חשמל באנרגיות מתחדשות. שם, למרבה הפליאה, הטיעון הנ"ל לא נשמע.
"המשק הישראלי בצמיחה. הוא זקוק להספקת אנרגיה יציבה להמשכה"- חדשות "רעות" למי שדבקים בשוק, הפועל על פי עקרונות האתמול: צמיחה אמיתית תושג, באמצעות ניתוק בין פיתוח כלכלי ובין נפח השימוש באנרגיה. דו"חות בינלאומיים מצביעים על התייעלות אנרגטית כצעד האסטרטגי היעיל ביותר שניתן לנקוט במשקי האנרגיה. צמצום השימוש באנרגיה, באמצעות כלים טכנולוגיים והתכוונות עסקית וביתית, תביא לחיסכון משקי אדיר מחד ולצמיחה משמעותית, בכל הנוגע לתעסוקה, בשוק הולך וגדל. במקביל, המשק העולמי הצומח ביותר הוא שוק האנרגיות המתחדשות, כאשר סין, הודו, מדינות
הקשבה עמוקה לדברי המצדדים בתכנית, יכולה להביא אותנו להבנה שמדובר בתפיסה המונעת משגרה מחשבתית וחשש, לעומת תפיסה שמציעה חזון חדש ותקווה. הפעולות בזירה הציבורית, כל הצטרפות להפגנה, כתיבת מכתב למקבלי החלטות ואפילו טוקבק ש"נתרום" לנושא, יכולים לתרום להישג משמעותי ביותר לתנועה הסביבתית הישראלית בעת הזו. וזו כל התורה כולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
