"הייתי עומד מול המראה ואומר 'אני הומו'. בשקט. עם השפתיים"
חייו של חן לנגר ניצלו. הוא היה ב"בר נוער" של הקהילה הגאה במוצאי שבת, הערב בו אירע פיגוע הירי. כשחן יצא לרגע לעשן אז הרוצח נכנס. חן נורה ונפצע. הרוצח ברח, ועכשיו הוא רודף אותו. אבל בתור הומוסקסואל, חן לנגר כבר יודע מה זה להיות נרדף
הוא הלך לעשן סיגריה בחדר העישון. לקח לריאות. משך ושאף. לא מיהר. אז הגיע הרוצח. לנגר חטף כדור בשתי הרגליים. נפצע באורח בינוני, אבל קיבל את חייו במתנה. כ"ץ, האיש שהיה מאחורי הבר, נהרג. לא היה לו סיכוי, אומר לנגר. עכשיו הוא פוחד. "אולי", הוא אומר, הרוצח יחזור "לגמור את העבודה".
"בכל מקום אני רואה את העיניים שלו", אמר השבוע. "את העיניים אני לא שוכח. עיניים פקוחות. פעורות. נחושות. יודעות מה הן עושות. ואיך שהוא הסתכל עליי. בקור. אין קור כזה. כמו לבה של חום. רק ההפך".
ביום ראשון, אחרי שעבר ניתוח ברגל, באו החברים וקשרו לו בלון בצורת לב למיטת בית החולים. "בלילה ראיתי את הרוצח בתוך הבלון. הייתי בטוח שזה הצל שלו. ראיתי בתוך הבלון את העיניים שלו, פקוחות, והוא שוב פעם הסתכל עליי. בביטחון. או שנדמה לי שהוא מסתתר בתוך הווילון. הווילון מכווץ והוא בפנים.
אני לא יושב עם הגב לכלום. אני מחכה לו. אני לא ישן. אני דרוך. אני מפחד. זה חוזר אלי בדריכות שלי כל הזמן. במתח של הגוף. הוא לא עוזב אותי, הרוצח. לפעמים נדמה לי שאני רואה אותו גם באחרים. אני מחפש מילים להסביר את מה שקרה לי.
אני מנסה להשתמש במילים ממלכתיות, אבל אין. גם אם היו שולחים מצלמה ומסריטים הכל, אי אפשר היה לתאר את מה שהיה שם. במהירות שזה קרה, בתנועות הגוף. בישירות. זה היה טבח. שלולית הדם שהיתה שם, זה היה יותר מרצפה. זה היה ים".
"כמה דקות לפני שזה קרה דיברתי עם נער אחד. הוא אמר לי שאם היה אפשר לקחת גלולה כדי להפוך להיות סטרייט, הוא היה לוקח. שאל אותי 'מה, אתה לא?'. אמרתי שלא. לא האמין לי. אמר 'חן, אתה עובד עלי'. כאילו, זה ברור. אמרתי לו, 'זה כמו ב'מטריקס'. אני לא יודע איך הייתי אם לא הייתי אני. יש משמעות לכל הדברים הקשים שעברתי, בגלל שאני הומוסקסואל'.
"אמרתי לו 'יש משהו בלהיות שונה, שהוא מחשל'. כל פעם שאני חושב שנגמרו לי כבר הדמעות, שלא אצליח לבכות יותר, אני מופתע. גוף האדם הוא מופלא. מחדש דברים ומרפא פצעים. הכל פרמטר של זמן. ככה אמרתי. אחר כך, בדרך לבית חולים, נזכרתי בזה. חשבתי שעדיין לא הייתי לוקח את הגלולה הזאת, שתהפוך אותי לסטרייט. עכשיו בעיקר לא. בטוח.
"גדלתי בנתניה. משפחה בורגנית ממוצעת. בגיל 13 וחצי הבנתי שאני אוהב בנים. לא הומו. אני אומר את זה בציניות. הומו היתה הקללה ממגרש המשחקים. הומו זה מה שאתה אומר כשאתה רוצה להעליב מישהו. אתה אומר לו 'הומו אחד'. אז אני לא הייתי הומו. ככה אמרתי
"זאת הייתה תקופה גרועה בבית ספר. ילדים הרביצו לי. ריססו לי את העמודים של הבניין בקללות, בספריי צבע. כתבו 'מתחנגל'. עברתי בית ספר והתחלתי לקרוא דברים על 'לאהוב בנים'. מה זה. אמרתי 'מה שיש לי, זה לא הומוסקסואליות. אין מצב'.
"אני זוכר תהליך שעברתי עם עצמי. זה היה ככה: כשההורים שלי לא היו בבית, הייתי נכנס להתקלח, וכשהייתי יוצא, הייתה לי מראה ענקית. הייתי מסתכל על עצמי במראה, עומד, תוך כדי מתלבש ואומר 'אני הומו', בשקט. רק עם השפתיים. לא הצלחתי להגיד את זה בקול רם. עשיתי תרגול. פיזיותרפיה לפה על המילה 'אני הומו'. כדי שאני אוכל להגיד את זה יום אחד בקול. גם לי. בעיקר לי.
"התחלתי ללכת לקבוצות של ארגון נוער גאה. להכיר אנשים בגיל שלי. הקבוצה היתה במתנ"ס. בלו"ז כתבו שאנחנו 'קבוצה של מנהיגות צעירה'. לא לחשוף אותנו. אני קורא לזה 'תקופת האף-בי-איי' שלי. תמרנתי בין אמת לשקר. חצי אחד של החיים שלי היה הקבוצה. החצי השני היה 'מה אחי', 'מה גבר'. שיחות כאלה.
"זה היה כמו לשחק חיים כפולים. שני עולמות. סופרמן. אז גם הכרתי את החבר הראשון שלי. נשארנו גם אחר כך, כשכבר יצאתי מהארון. בגלל שתמיד אהבתי ריגושים הייתי בטוח שברגע שייעלם הריגוש של ה'אף-בי-איי', ההסתרה והפחד, אני אפסיק לאהוב בנים. כאילו, כשאני אסיים את המשחק הזה, אז כבר לא יהיה כיף להיות הומו. רק להפסיק עם זה. אבל זה לא קרה.
"איזה ביטוי זה 'לצאת מהארון'. 'להיות בתוך ארון'. ארון של מוות. להיות בתוך ארון זה אחד הדברים הכי קשים שיש. הייתי במרכז הגאה. יש שם פסל סביבתי של פינגווין שיוצא מהארון. אמרתי 'למה השאירו את הפסל בתוך הקונטיינר?'. ואז פתאום זה נפל עליי, שארון יכול להיראות גם ככה. כמו קונטיינר. סגור, חשוך ומגעיל ומעץ ישן. לאו דווקא כמו ארון בגדים.
"אני יצאתי מהארון בגיל 16. עבדתי בטלוויזיה והנחיתי שתי תוכניות - 'סברס', ו'שוונג'. ב'סברס' היינו בוחרים כל פעם עיר אחרת ומתמקדים בה. באחת התוכניות בחרו את נהריה. היתה שם להקת מחול ואחת הנערות התאהבה בי. היא לא הפסיקה להטריד אותי. כשכבר לא יכולתי יותר, אמרתי לה 'תקשיבי, אני לא בכיוון שלך. אני בכיוון ההפוך'.
"היא הגיעה לאחי. אמרה לו 'תגיד, גם אתה הומו כמו אחיך?'. סיפרה לו מה שאמרתי לה. אחי ילד טוב, ילד זהב. לא ידע מה לעשות עם פיסת המידע הזאת. הוא פנה לאמא שלי. אני והורי היינו אז מאוד קרובים. אני ואמא שלי עוד פי כמה וכמה.
"אין מילים לתאר כמה אהבתי אותה. גם היום. אפילו שלא סיפרתי להם, לה ולאבא. וזה היה קשה. כי נורא קשה להסתיר מבן אדם שאתה אוהב חלק כל כך כביר ומשמעותי מהחיים שלך. זה לא איזה משהו שאתה אומר 'טוב, לא נספר'. זה בוער בך, שיידעו. כי זה חלק ממך.
"אבל אתה לא יודע מה לעשות. איך, מתי. זה כמו ללכת בעיניים עצומות כדי שלא יידעו שיש לך עיניים כחולות. אתה אומר 'שלא יידעו', אבל אז אתה נתקע בדברים. זה כל כך חשוב, שיראו את צבע העיניים שלך ושיידעו שאתה הומו. אז חשבתי להודיע להם, כל הזמן, אבל הקדימו אותי.
"זה היה יום לפני חופשת סוכות. אמא באה לקחת אותי מבית ספר. היו לה פנים של תשעה באב. אמרתי לה 'אמא, מה העניין?'. היא אמרה 'כלום'. ואז עצרנו ברמזור. אמא הסתכלה עלי, ככה. אמרה לי 'חן, אתה הומו?'. אמרתי לה, במילים האלה בדיוק 'אני לא חשבתי להגיד לך עכשיו, אבל אם את שואלת, אז כן'.
דבר ראשון שהיא אמרה לי היה 'אז מצפה לך דרך קשה'. וזהו. והמשיכה לבכות. ונסענו הביתה. אני לא יודע מה הרגשתי. אולי הקלה. אבל אז אבא שלי בא הביתה. חזר מריצה. הוא נתן מבט באמא. אמא עשתה לו 'כן', עם הראש. ואז התחיל הסרט שלי. סרט רע. כי לאבא היה קשה. הוא לא הסכים.
"כשאנחנו יולדים ילדים יש לנו המון ציפיות. מה הם יעשו ואיך הם יתחתנו וכמה ילדים יהיו להם. אני שיבשתי את הציפיות. אבא הרגיש שאני מפרק את המשפחה שלנו. הוא רצה שאני אשנה דרך. הוא לא אמר, לא סטרייט ולא הומו. הכל היה בשקט. עם מעט מילים.
"כל חופש סוכות הייתי בחדר. בכיתי. הייתי מרוסק. ביום האחרון של החופש אמא נכנסה. היא רצתה לדעת אם עשיתי שיעורי בית. אמרתי לה 'ממני לא תקבלי תשובה'. זאת הייתה התחצפות. היא הלכה לסלון והתחילה לבכות.
"יצאתי לקחת כוס מים ופגשתי את אבא במסדרון. אמא סיפרה לו. הוא נתן לי סטירה. אבא שלי לא הרביץ לי קודם. לקחתי ארנק, פלאפון, מפתחות, והלכתי. אמרתי להורים שלי רק ש'אני עוד לא יודע מה אעשה, אבל אני כן יודע מה אני מרגיש. פעם האמנתי באהבת אמת. אנשים שיאהבו אותי בכל מצב. וגיליתי שלכל אהבה יש תנאי'.
"זכרתי שיש מקום שנקרא 'בית דרור'. בית מחסה לנוער שעזב את הבית על רקע אוריינטציה מינית. צלצלתי לשם. דיברה איתי עובדת סוציאלית. היא הסבירה לי איך להגיע. הלכתי ברגל ממרכז נתניה לאיזור התעשייה. ודיברתי איתה כל הזמן. סיפרתי לה מה קרה. ובכיתי. וגשם ירד פתאום. לא נפרדתי עוד מחבר לפני זה ולא היתה לי חברה. זאת הייתה הפרידה הראשונה שלי בחיים והיא הייתה מהבית.
"למחרת כבר חזרתי הביתה. ההורים ביקשו. הם אמרו שהם נורא אוהבים אותי. חייתי בבית עוד חצי שנה, ואז שוב עברתי לבית דרור. התחלתי גם לבוא ל'בר נוער'. הייתי כמו כל הילדים שם. בבית היה לי קשה מדי. כל ריב על 'למה לא הורדת את הכלב' הפך ל'למה אתה הומו'. המשכתי ללמוד בנתניה. כל יום שני אוטובוסים. רכבת אחת.
"אם יגישו לו פתאום קלמארי, הוא ירצה להקיא. מה שקרה פה, זה שאבא שלי טשטש את מה שהוא גדל עליו. זה כאילו היה כתוב בחול ולקח לו זמן, אבל הוא טשטש את זה. הוא נתן לאהבה שלו אלי להתגבר על הדעות. היום הוא מחבק אותי ומנשק אותי. הוא ואמא כל הזמן איתי. קודם הוא לא היה יכול.
"בשבת האחרונה פתחתי את ה'בר נוער' בפעם הראשונה לבד. איחרתי. התרגשתי. בשנים האחרונות הדרכתי נוער בהרבה מקומות. 'הפוך על הפוך', 'הפוך על החוף', על"ם. בר נוער היה סגירת מעגל. להדריך במקום שהגעתי אליו כנער. ההדרכה זה לנהל את המקום טכנית, אבל גם לעזור. לאתר בעיות, להקשיב.
"כשמישהו מספר לך על היציאה מהארון שלו, זה לא כמו קבוצה אחרת. אתה בוכה איתו וצורח ומספר לו על שלך. הכנתי את השולחן סנוקר ושמתי את הפיתות על הבר. המדריכים הגיעו והתחילו להגיע גם בני נוער. האווירה היתה טובה. הרבה זמן לא היתה כזאת אווירה.
"הבר נוער הוא כמו בר, רק בלי אלכוהול. שתייה בשקל. טוסט בשישה שקלים. פותחים בשש, סוגרים בחצות. רוב החבר'ה בני 15 עד 19. יש דתיים וקיבוצניקים וחינוך מיוחד. אין קבוצות. באים כדי להיות. להרגיש נוח.
"ניר סיפר לי על סטארט-אפ חדש. הוא אמר 'חן, לך תעשן סיגריה'. הלכתי לחדר עישון ואז שמעתי שלושה בומים. חשבתי שמישהו שם נפצים. הסתכלתי וראיתי את הרוצח. החלטי. קר. נפלתי מההדף. לא הרגשתי שנפצעתי. הייתי הראשון שהרים את הראש. היה שקט מוות מסביב וצפצוף כזה, באוזן.
"הלכתי החוצה. אני לא יודע איך כי עכשיו אני לא מסוגל לעמוד. יצאתי לרחוב. צעקתי, 'צריך רופא'. המשכתי לרוץ. אמרתי 'ירו באנשים'. חזרתי ל'בר נוער', לפצועים. הורדתי את החולצה וקשרתי לאחד מהם על הרגל. אחר כך הלכתי להביא מים, מהמקרר. מאחורי הבר. ניר היה שם.
"ראיתי שמטפלים בכולם אבל בו לא. הבנתי שהוא מת. דילגתי חזרה מעליו. לאנשים אני אומר: לירות בילדים זאת שואה. אחד הנערים אמר לי 'זה בטח החרדים האלה'. אמרתי 'לא'. גם אם הרוצח ייתפס והוא יחבוש כיפה, אלה לא 'החרדים האלה' כמו שאלה לא 'ההומואים האלה'. זה אנשים. יש טובים ורעים ומי שעשה את זה הוא רע.
"בשבת יש עצרת. זה מה שאני אגיד גם שם. אני מסתכל מהצד ואני כל הזמן חושב 'איך'. אני לא מבין. אני רואה ילדים שנפצעו וההורים שלהם לא נמצאים לידם. איך הורה יכול? זאת אומרת, איפה עובר הגבול? את זה אני רוצה לדעת. כשאתה הומו? כשאתה סתם חולם על תיאטרון ולא על פיזיקה ואלקטרוניקה? מתי אתה הופך להיות מנודה? מתי ההורים שלך אומרים לך 'די, אנחנו לא אוהבים אותך'? וממתי לאהבה יש תנאים?".
נא להמתין לטעינת התגובות
