עבדך הנאמן: ילדים אפריקאים נמכרים בעשרות דולרים
כ-200 אלף ילדים במערב ובמרכז אפריקה נאלצים לעבוד בעבודות כפייה, לפעמים גם אצל קרובי משפחה. הארגון הבינלאומי להגירה מתמקד באיחוד הילדים עם הוריהם ובתמיכה בחינוכם
נחזור אחורה שני עשורים: רבקה אגוו היתה בעצמה ילדה, כאשר אמה שלחה אותה להתגורר עם דודה שלה. "בכיתי", נזכרת אגוו בת השלושים, "לא רציתי לעזוב, אולם אימי הונתה אותי ואמרה שאם אהיה אצל הדודה, היא תלמד אותי מקצוע. במקום זאת היא הכריחה אותי לעבוד כעוזרת בית. מאז לא סמכתי עליה יותר. חשתי נבגדת".
כאשר אימו של אוונס היתה בת שמונה, היא נשלחה על ידי אביה לדוד שלה, דייג באגם וולטה, שם הוא אילץ אותה לעבוד משלוש בבוקר ועד רדת החשיכה - בעבודות נקיון, בהובלת מים, בבישול ובטיפול בדגים. "אבא שלי מעולם לא אהב אותי כאשר הייתי צעירה", מספרת מוטי בת ה-35. "אני שונאת אותו, משום שגרם לי את כל הסבל והכאב שעברתי. אני שונאת אותו".
במשך דורות שימשו גאנה ומדינות נוספות במערב אפריקה מוקד של עבדות וסחר בילדים. כ-200 אלף ילדים במערב ובמרכז אפריקה נאלצים לעבוד בעבודות כפייה. נותנים להם מעט מאוד מזון וביגוד, לא מאפשרים להם ללכת לבית ספר, מונעים מהם קבלת טיפול רפואי, ופעמים רבות הם סובלים מהתעללות פיזית. לחוקים שחוקקו באחרונה ושהוציאו את העבדות אל מחוץ לחוק במדינות רבות באפריקה, היתה השפעה מוגבלת.
לעבדות היסטוריה ארוכה בחלק זה של העולם. מבצר אלמינה בקייפ קוסט של גאנה היה אחד המקומות מהם שלחו עבדים לאמריקות במאות ה-18 וה-19. כיום מגיעים לשם מדי שנה אלפי שחורים אמריקאים במסגרת מסע שורשים. המרתפים האפלים של אלמינה מובילים "לחדר ממנו אין
אולם במציאות כיום אלפי ילדים בגאנה עדיין נאלצים לעבוד בעבודות כפייה, לאחר שנמכרו תמורת סכום שנע בין 30 ל-50 דולר. לעתים קרובות כופים על בנות לבצע עבודות קשות במשק הבית - לסחוב מים, להביא עצים, לטאטא, לנקות, לעבוד בשדה, לשטוף את הבית, לבשל, ובמשפחות של דייגים, גם לחתוך את הדגים ולעשן אותם. פעמים רבות גם מנצלים אותן מינית.
הבנים בדרך כלל נשלחים לדוג באגם וולטה, שם מלמדים אותם לשחות בדרך אכזרית: משליכים אותם מהסירה פעם אחר פעם לתוך המים כאשר חבל קשור למותניהם.
סיפורן של שתי אמהות ושני ילדיהן, שאולצו לבצע עבודות כפייה בהפרש של שני עשורים, לא פחות מזעזע. זכרונותיה של אגוו מ-13 שנות עבודות כפיה בהן גם ספגה מכות, עדיין מרים וחדים כאילו הכל קרה אתמול. "כל הזמן הייתי מפוחדת", היא מספרת, הרגשתי שאני אפס. בכיתי עד שנרדמתי".
בנה מדבר על כאב דומה. הוא נשלח לעבוד אצל דייג והיה צריך למשות את הסירה של אדונו מהמים, לסחוב את הרשתות הכבדות ולצלול לשחרר רשתות שנתפסו בזיזים. "תמיד חשבתי שאמצא את מותי במים, עד כדי כך פחדתי", מספרת האם. "האדון נהג להכות אותי וגם אשתו היכתה אותי. בכיתי יום וליל. פחדתי שהם יהרגו אותי".
ידיה של מרי מוטי מלאות צלקות מדקירות מהדגים בהם אולצה לטפל. היא עבדה 9 שנים ונאנסה כמה פעמים לפני שהצליחה להימלט, היא מספרת. המחשבה אודות העבר עדיין כואבת. כאשר אחיה, דייג באגם וולטה שבעצמו היה עבד בילדותו, הציע לשלוח את אוונס לבית ספר, היא אומרת, היא בטחה בו. "עבדתי והיו לי הרבה ילדים. לא היתה לי ברירה", אומרת מוטי המובטלת. "לא העליתי בדעתי שהוא ישתמש בו באגם".
אוונס חש נבגד כאשר אולץ לחיות עם דודו. "אמא אמרה לי שאני אלך לבית ספר אבל כאשר הגעתי לשם, לא היה שום בית ספר, אז חשבתי שהיא רימתה אותי", הוא מספר. בעודו עובד באגם, הסופות היו מפחידות. לדבריו, הוא ראה שלושה ילדים טובעים. בערבים היה עליהם לרוקן את רשתות הדייג ולהעמיס אותן בחזרה על הקאנו. "לפעמים היינו כל כך עייפים ורעבים, שפשוט נשכבנו בקאנו עד שהאדון היה מגיע ומכה אותנו", הוא מוסיף. הוא לא יכול להבין מדוע ה"אדון" שלו - שעבר בדיוק אותם ייסורים בילדותו והוא גם דוד שלו - גורם לו לסבול כך: "הוא לא למד, אז הוא לא רצה שאני אלמד. לא מבין מדוע הוא עשה זאת".
יש ארגונים, כמו הארגון הבינלאומי להגירה, שמתמקדים באיחוד הילדים עם הוריהם ובתמיכה בחינוכם. ג'ון ואוונס חולצו והוחזרו לאימהות שלהם ושניהם לומדים כיום בבית ספר. רק לאחר שאוונס שוחרר גילתה מוטי שהוא כלל לא הלך לבית ספר אלא עבד באגם. "הוא בכה כאשר חזר אלינו", היא מספרת, "גם אני בכיתי, כי בני נאלץ לסבול את הכאב שאני סבלתי. זה מה שהכי כאב לי. ממש כעסתי, כי לא העליתי בדעתי שאחי יעולל דבר כזה לאחיין שלו". לדבריה, כדי לנתק את השלשלאות, דור אחד צריך להשתחרר ולקבל חינוך. "אני מאמינה שזה יהיה בני", היא אומרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
