צאו כבר מהארון
כל אותם ידוענים הומואים ולסביות שמגיעים לבארים של הקהילה אבל לא באו לעצרת משתפים פעולה, בשתיקתם, עם ההסתה, השנאה והאלימות
נשמתי עמוק והזכרתי לכבוד השר שאני לסבית, ולמרות זאת הוא מתראיין אצלי שוב ושוב, ושאני ממש לא חולת נפש. מקסימום חליתי בשפעת בחורף שעבר. חשתי הקלה גדולה. ברגע ההוא, לראשונה, הפסקתי לשתף פעולה עם הצביעות - קשר השתיקה שבין עיתונאים, הומואים ולסביות, שמחרישים מול פוליטיקאים נוטפי שנאה. ברגע ההוא, בשביל הבת שלי, הפסקתי לשחק את המשחק שבו הם יורים ואני בוכה.
אתמול, בעצרת המחאה, נזכרתי ברגע הזה. בגלל הומופוביה, הסתה ושתיקה של רבים אל מול אלה, שני צעירים שילמו בחייהם
(אם אכן זה היה המניע לרצח הנורא). יותר מעשרה נפצעו, חלקם לא זכו אפילו לביקור בני משפחותיהם, שגילו כי ילדיהם הומואים ולסביות. הילדים האלה נורו בגלל שינאה, ונודו בגלל בורות ובושה. בגלל שמישהו אמר שהם חולי נפש.
בעצרת ראיתי את גל אוחובסקי ואת ניצן הורוביץ, ובאמצעי התקשורת נתקלתי במחאותיהם של רונה קינן, עברי לידר וקורין אלאל. חיפשתי בעצרת את כל אותם ידוענים אחרים - זמרות וזמרים, עיתונאים ואנשי בידור, שחקנים ופוליטיקאים - שהם הומואים ולסביות, אבל עדיין נמצאים עמוק בארון. הם מגיעים לבארים ולאירועים של הקהילה, אבל לעצרת הזו הם לא באו. הם העדיפו להישאר בבית. בארון.
בשתיקתם, הם משתפים פעולה עם ההסתה, השנאה והאלימות. כל עוד הם שותקים בארון, הם נותנים לגיטימציה לפוליטיקאים ולרבנים להשמיץ ולשנוא בראש חוצות. אחרי אירוע מטלטל כזה, היציאה שלהם, ושל כל אחד אחר, מהארון, כבר אינה פריבילגיה אישית. מהיום זהו הכרח פוליטי, שיכול אולי לעזור לעצור את המטורף הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
