צו גירוש: אין דין עובדים זרים כדין פליטי דרפור
מורדי מילר מצפה מכל מי שזועק את כאבם של ילדי העובדים הזרים, להבין שלא מדובר בפליטי מלחמה ולחוש את אותה אמפטיה גם כלפי ילדי גוש קטיף
הפגנות עובדים זרים נגד מדיניות הגירוש צילום: חן גלילי
מתמונת השער זועקים בכאב פרצופיהם של עובדים זרים, וכתבת העיתון מלטפת את המועמדים לגירוש, ומאמצת אותם אל לבה. וכאן אני שואל את עצמנו: האם איננו מגלים רחמים בדיוק במקום הלא נכון?
כשם שמצטיינים כלי התקשורת בחיבוק אוהד כלפי הפליטים הרבים מסודן, כך עושים הם כלפי עובדים זרים וילדיהם.
אומר באופן ברור כי הפליטים המועטים הבאים מגיא ההריגה בדרפור זכאים למקלט, אך כמה מהמתדפקים על שערי מדינתנו הקטנה הם אמנם ניצולי טבח? רוב רובם של הפליטים מסודאן אינם ניצולי הטבח שבחבל דרפור, אלא אנשים המחפשים איכות חיים טובה יותר.
ודאי שיש כאב רב לילדי העובדים הזרים שנולדו בארץ והתרגלו אליה, אך השאלה היא האם אנו מבקשים להתמקד בכאבם האמתי של הילדים, או בגורל המדינה? כל התנקשות במחבל מותירה אחריה יתומים ואלמנות, ובכל זאת איננו רוצים לצלם בעמוד השער את ילדי המחבל הבוכים והכואבים, אלא את משפחות ההרוגים שרצח המחבל.
כאב לא חסר. העובד הזר התרגל למדינה וקשה לו לעזוב, הבנים שלו כבר מושרשים כאן ואפילו דוברי עברית, הפליטים מסודן עברו צעידה רגלית מפרכת וחלק נורו בידי הכוחות המצריים. יש להבחין בין ניצולי טבח ובין כאב אחר.
כמו כן, לא כל ילד בעל עיניים גדולות ועצובות צריך להזכיר לנו את השואה. אסור לנו למהר להשתמש בשואה כעילה לחוס על כל מסתנן בלתי חוקי שמסכן את הדמוגרפיה בערים ואת בטחון המדינה. עלינו לומר בברור: עם כל הצער והכאב של העובדים הזרים וילדיהם, טובת המדינה
קודמת. אין מדובר כאן בהצלת אנשים ממוות, אין מדובר כאן על שרידי חרב המתדפקים בחוסר אונים על דלתותינו ומשוועים לעזרה, אלא בעובדים זרים שיכולים לשוב לארצם עם כל הקושי והצער הכרוך בדבר.
לכל אלו עלינו לומר: לא במדינתנו הקטנה והעייפה. מספיק קשיים יש לנו, מספיק יהודים מחפשים עבודה, מספיק כסף חסר לסל הבריאות מכדי שילדים תאילנדיים יגזלו אותו, ומכדי שייקחו לנו עבודה ופרנסה.
מדינה המתפקדת באופן אמתי מסוגלת להתעלם מכאב אחד, כדי למנוע כאב גדול ממנו. מדינה בריאה מסוגלת להבחין בין חובה מוסרית כגון ניצולי מוות, ובין התחסדות פוגעת שעושה הכל כדי לחסוך דמעה של ילד. לא נעשה הכל כדי לחסוך דמעות.
לולא הכותרת במעריב הבוקר החרשתי, אך כשנתקלו עיני במילים 'הגירוש נדחה' צפו ועלו בי תחושות מרות וקשות. ראיתי כיצד התעקשו כלי התקשורת לכנות את הגירוש מגוש קטיף בשם: פינוי והתנתקות, כיצד המילה 'גירוש' הייתה נחלת המגורשים בלבד. ולפתע הרהרתי בכאב כיצד אותם הנאבקים למען ילדי התאילנדים, על אף הפגיעה שתבוא למדינה בעקבות הישארותם כאן, ידעו להתעלם מדמעות אמהות וילדים שגורשו מבתיהם בגוש קטיף. הכאב מוצדק הם אמרו. תפסיקו לבכות. ובמקרה יותר גרוע אפילו לכאב לא שמו לבם.
לא נותר לי אלא לזעוק: המירו את מאבקכם למען ילדי העובדים הזרים במאבק למען ילדים יהודיים מגוש קטיף. הסירו ידיכם מתמונות העובדים הזרים עטויי היגון. כשם שעלינו להרוג אויבים המאיימים להרגנו, כך עלינו לסלק אויבים דמוגרפיים וכלכליים, ובמקרה של סודן אף ביטחוניים.
פליטי דרפור המעטים - כן. זעקה למען מגורשי גוש קטיף - כן. מאבק למען עובדים זרים וכינוי סילוקים הצודק בשם 'גירוש' - לא ולא.
הכותב הינו תלמיד ישיבת "הר עציון"
נא להמתין לטעינת התגובות
