האיש שחומת ברלין הייתה הבייבי שלו
מבט בתמונות מחייו של אריך הונקר, מי שהיה מנהיג מזרח גרמניה, מהיום בו בנה את החומה המפורסמת עד ליום בו הודח והואשם בבגידה
הונקר היה זה שבנה אותה. השנה הייתה 1961, והונקר היה חבר פוליטביורו עם שאיפות גדולות. הוא שימש כשר הביטחון של מזרח גרמניה, או בניסוח הקומוניסטי "מזכיר ועדת הביטחון של הפוליטביורו". הרפובליקה הדמוקרטית סבלה מדימום מתמשך של מוחותיה הטובים ביותר, שהחלו עורקים במספרים גדלים למערב גרמניה.
הסובייטים היו מוטרדים שמדינת החסות שלהם עשויה לספק טיעון תועמלני אולטימטיבי למערב, ואולי אפילו להתמוטט ולסכן את הגבול האימפריאלי כולו. אולם הגרמנים הקומוניסטים, נואשים להוכיח שהדגם הסוציאליסטי עדיף בהשוואה למערב המושחת והמסואב, התעקשו כי לא יזדקקו לכפייה כדי להוכיח את יתרונותיו של גן העדן הקומוניסטי.
מנהיג מזרח גרמניה, קומראד ולטר אולבריכט, הצהיר כי "לאף אחד אין כוונה להקים כאן חומה!". כעבור חודש וחצי קיבל שיחת טלפון מניקיטה חרושצ'וב. זה היה ב-1 באוגוסט 1961, ומנהיג ברית המועצות ייעץ לאולבריכט לשנות את דעתו. מזכיר הביטחון הונקר כנראה היה בסוד העניינים. כעבור עשרה ימים החליטה מזרח גרמניה על הקמת חומה, ובאותו לילה סגרה המשטרה את הגבול.
מסך ברזל - לא מושג פוליטי, אלא מעשי - נפל על אירופה. החומה העניקה להונקר תנופה פוליטית. כעבור עשר שנים יזם, בתמיכת הסובייטים, פוטש פנימי להדחת אולבריכט. ב-1971 הפך למזכיר הכללי
רק המוות, הדחה או מהפכה תשחרר אותם מתפקידם. הונקר היה נחוש לשלול את שתי האפשרויות האחרונות: תחתיו התרחבה והתחזקה השטאזי. בשעתה הגדולה הייתה המשטרה המזרח גרמנית אחת ממנגנוני הדיכוי האפקטיביים ביותר בעולם.
יותר מ-250 אלף בני אדם, מתוך אוכלוסייה של כ-16 מיליון, שימשו כמודיעים של השטאזי. הונקר ישב במרכז הרשת הזו, עכביש זקן, לא כריזמטי בעליל, אבל שולט ללא עוררין בבירוקרטיה האימתנית שלו, מנפק סיסמאות כמו "תמיד קדימה, לעולם לא אחורה!".
כאשר מביטים בתמונות מחייו, קשה להבחין איך המהפכן הצעיר והשרירי הפך לקלישאה של רודן. זו תמיד השאלה: איך האידיאליסט מושחת או משחית את עצמו. הוא נולד כבן של כורה פחם בחבל הסאר והצטרף לנוער הקומוניסטי כאשר היה בן 14, נלהב להפסיק את הניצול הקפיטליסטי שהרגיש במשפחתו שלו.
ב-1935, שנתיים אחרי עליית היטלר לשלטון, נעצר הונקר וב-1937 נשלח לעשר שנות מאסר בשל פעילויות קומוניסטיות. כך עברה עליו כל מלחמת העולם השנייה. היום הגרמנים נהנים להיזכר במזימת ההתנקשות הצבאית הכושלת בהיטלר או במחתרת ה"ורד הלבן". אבל האמת העגומה היא שההתנגדות האמיתית והעוצמתית להיטלר באה משורות האדומים.
מייסדיה של מזרח גרמניה היו בחלקם האישים שהקדישו את חייהם למאבק בפשיזם ובנאציזם בניגוד לליברלים הגרמנים, שהחרישו. כאשר נגמרה המלחמה הפך הונקר במהירות לחלק מהנהגת השלטון הקומוניסטי. הוא פילס את דרכו בערמומיות ובתושייה. כאשר הפך בשנות השבעים למנהיג דה פקטו של מזרח גרמניה, נקט שורה של רפורמות, בין השאר "סוציאליזם צרכני", שמטרתו הייתה להעלות את רמת החיים.
גרמניה הקומוניסטית נהנתה מרמת החיים הגבוהה ביותר בגוש המזרחי כולו, והונקר הנהיג שורת הקלות נוספות ובכללן האפשרות החוקית להאזין לתקשורת מערבית ואפילו לבקר במערב גרמניה. האתגר הגדול שלו היה להפוך את מזרח גרמניה למדינה לגיטימית ומוכרת בימים שבהם רוב הגוש המערבי ראה בה מדינת חסות בלבד.
הוא היה ראש המדינה המזרח גרמני היחיד שביקר במערב גרמניה, ובאמצע שנות השמונים הרגישה האליטה הקומוניסטית הגרמנית שהעולם מתחיל להכיר בשתי גרמניות כמציאות. החלום הגדול שלו היה לבקר בבית הלבן כמנהיג מדינה. זה מעולם לא קרה, בין היתר בגלל חומת ברלין.
החומה, למעשה, הייתה מימוש החזון הגדול של הונקר. עבורו, ההפרדה בין גרמניה המזרחית למערבית הייתה רצויה ונחוצה. הוא גינה בפומבי את הרעיון של גרמניה מאוחדת ואימץ את עיקרון ה"התבדלות", שלפיו מזרח גרמניה תגונן על עצמה מפני ניסיון המערב לכפות עליה את דרכיו הרקובות. הרעיון הזה, של ההפרדה ככלי פוליטי נחוץ, הוא שהביא את הונקר לקדש את החומה.
היא הייתה הבייבי שלו. הוא אישר הצבה של מכונות ירייה והקמה של שדות מוקשים, ולאחר מכן אף שימוש בגלאים אלקטרוניים וכלבים כדי למנוע מעבר מהמזרח למערב. הונקר הורה אישית לירות באזרחים מזרח גרמנים שינסו לערוק למערב. עד היום לא ברור כמה נהרגו - המספר המקובל נע בין 120 ל-250 בני אדם. הוא אמר פעם כי "החומה הזו תעמוד עוד 50 שנים או אפילו עוד 100 שנה אם הסיבות להקמתה לא ייעלמו".
"הסיבות" היו כמובן שורת שקרים: הגנה מפני "ספסרי מטבע", "שודדים", "מחסום בפני השתלטות פשיסטית". בהתחשב בתזמון ההתבטאות של הונקר, אפשר לקבוע שזו הייתה אחת ההתבטאויות המוטעות ביותר בהיסטוריה. הוא אמר שהחומה תעמוד "עוד 100 שנה" בינואר 1989. כעבור עשרה חודשים הייתה החומה היסטוריה.
עוד לפני כן, באוקטובר 1989, חגגה המנהיגות המזרח-גרמנית 40 שנים להקמת הרפובליקה. מיכאיל גורבצ'וב, נשיא ברית המועצות, היה אורח הכבוד, והונקר הזקן פנה אליו בנאומו והזהיר שאת הסוציאליזם אי אפשר יהיה לעצור. גורבצ'וב הגיב בנבואה קודרת, "ההיסטוריה תעניש את מי שיגיע מאוחר מדי".
יומיים מאוחר יותר צעדו 70 אלף איש בלייפציג וזעקו "אנחנו העם". המשטרה עמדה מולם חדלת אונים. ההפגנות התגברו. כעבור שבוע הודח הונקר על ידי הפוליטביורו המפוחד. זה היה סופה של מזרח גרמניה, למעשה. ושל החומה. ב-1993, אחרי שנמלט לרוסיה והוסגר בחזרה לגרמניה, נפתח משפטו של הונקר בגרמניה. הוא הואשם בבגידה. הונקר כבר היה זקן וחולה סופני בסרטן הכבד. בית המשפט שחרר אותו לגלות בצ'ילה, שם מת ב-1994.
הוא נשאר קומוניסט עד רגעיו האחרונים. לפני שנה בערך הופיעה בניקרגואה אלמנתו של הונקר, מרגו, בהופעה פומבית ראשונה מאז המהפכה. היא שימשה כשרת חינוך בממשלו של בעלה, וכונתה בתיעוב "המכשפה הסגולה" בגלל צבע השיער הכחלחל והאדיקות האידיאולוגית האגרסיבית שלה. מרגו מעולם לא חזרה לחיות במולדתה, והמשיכה להתגורר בסנטיאגו שבצ'ילה על חשבון קצבת פנסיה גרמנית צנועה.
נשיא ניקרגואה דניאל אורטגה העניק לה את העיטור המדינתי העליון כהכרת תודה על תמיכת קומראד הונקר במהפכה הסנדיניסטית. היא בת 81, מרגו הונקר, וזה היה מעין מפגש מחזור למנהיגים סוציאליסטים בעבר ובהווה כולל הוגו צ'אווס ואלמנתו של צ'ה גווארה. העיתונאים שנכחו באירוע אמרו שמרגו הונקר נראתה "קורנת". כאשר קיבלה את הפרס הניפה את אגרופה באוויר וזעקה "תחי המהפכה!".
נא להמתין לטעינת התגובות
