זה כבר לא כל כך "אין" להיות יהודי בארה"ב
מעולם לא ניצבה ישראל כה חלשה מול נשיא כה נחוש לשנות את העולם. נראה שבקיץ 2009 האמריקאים לא רואים אותנו ממטר
בשנות ה-70' היינו לוחמי מוסד וסיירות, סחבקים מסוקסים שהגישו לאומה נפעמת ביום הולדתה המאתיים את מתנת הפנומן הג'יימס בונדי, אנטבה.
זאת הייתה תקופה יפה להיות ישראלי באמריקה. לא תפרו לכבודנו שמיכות טלאים, אבל המכלול הכוחני כולו, כולל נקמת מינכן, קנו לנו מקום בלבה של אומה שאינה מוכנה לוותר על זכותה להחזיק רובה סער בארון הבגדים.
בשנות ה-80' החלה השמנת להחמיץ. בין מלחמת לבנון, הטבח בסברה ושתילה וחמש שנות יצחק שמיר בישראל ושמונה שנות המונרכיה של רייגן בארצות הברית, כולל אקורד הסיום הצורם של איראנגייט, לא נתנו לנו להידחק בתור בסופר.
בשנות ה-90' נרצחו יצחק רבין והחלום של השמאל, וביל קלינטון חיבק אותנו כיתומים, עד שנתניהו הראשון הביא לו את הסעיף. רוב שנות ה-2000 נסענו בטוחים ואהודים בלימוזינת השרד של בוש, כאשר הנשיא האוהד צובט את לחיינו בחיבה כמעט דתית.
כל זה השתנה דרמטית עם היבחרו של ברק אובמה. במקום שנשמור על שתיקה סטואית מתבקשת ולא נתערב בפוליטיקה של הזולת, שמנו את גורלנו על קרן הצבי, הימרנו על הלוזריות הנרגנת של ג'ון מקיין והתעוררנו חמוצים אל שחר חדש.
הממשל החדש לא שכח לנו את זה. הציבור השחור, שלא השכלנו להשתתף בשמחתו, לא שכח לנו את זה. ובעיקר, סירבנו להבין שמאז הימים שבהם לחם הנשיא הארי טרומן כנמר בעדנו (הדברים מתועדים בהרחבה מרתקת בספר תיעודי חדש שראה אור השבוע), התקזז אלמנט הפרונקל עם אלמנט התועלת.
עיתונאי
אבל נדמה שאפילו בן טרם ירד לסוף דעתו של הממשל הזה, במיוחד כשמקורבי הנשיא, כמו דיוויד אקסלרוד ורם עמנואל, קמים בבוקר כדי לשמוע שנתניהו כינה אותם "יהודים שונאי עצמם". במיוחד כשג'ורג' מיטשל, השליח הבכיר למזרח התיכון, הוא יליד ותושב מדינת מיין, מדינה של אזרחים קשי עורף וחובבי יהודים קטנים מאד, ובנה של אם ממוצא לבנוני.
הקשר הלבנוני של מיטשל, עוגמת הנפש ההיסטורית של מזכירת המדינה הילארי קלינטון על כישלונו של בעלה הנשיא לפשר בין ברק לערפאת והעובדה שישראל מתעקשת להזכיר בכל הזדמנות כי שמו האמצעי של אובמה הוא חוסיין, יצרו מצב חדש שישראל אינה מצליחה לרדת לפשרו.
ישראל היא עדיין בת הברית ההיסטורית והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל שני הדברים הללו עומדים להשתנות: הברית ההיסטורית איננה מה שהייתה. עיראק תהיה דמוקרטיה כשאמריקה תעזוב אותה.
אובמה מעדיף להושיט יד אמיצה לאויב מאשר לחלק צ'פחות לחבר. הפגנה של 20 דתיים השבוע נגד ביקור הבכירים האמריקאים קיבלה זמן מסך באמריקה מהסוג שישראל לא קיבלה מזמן.
לא היה כל קשר עובדתי בין המפגינים הבודדים שקראו את הסיסמאות הרגילות ובין הכותרות שניתנו להפגנה הזניחה.
אנחנו, הישראלים שחיים באמריקה, לא היגרנו משום שבאמריקה נינצל מגורל איום המאפיין את פחדנותנו. באנו משום שהרחובות מכוסים זהב והסטייקים גדולים ועסיסיים. אף על פי שאני אוהב את האדישות המקומית העכשווית למי ומה שאנחנו, בעיקר משום שמזוהים ומפורסמים כבר היינו, הטענה היא כי אדישות היא בת דודתה הפסיבית של האנטישמיות.
היה נחמד אילו ברנרד מיידוף היה גוי פולני, אבל לא זה המצב. היה נחמד אם הקהילה הכלכלית? בנקאית לא הייתה רוויה ביהודים להתפקע, אבל לא זה המצב. המציאות החדשה תפסה את כולם בהפתעה, ואחרי חצי שנה טרם החליטה יהדות אמריקה אם נגזר עליה למרפק לעצמה מקום על הבלטה המתכווצת, או לתפוס מישראל מרחק ביטחון ולנהל את סדר היום המריר שלה מול נתניהו, כאמריקאים תחילה ויהודים אחר כך.
ברקע משתוללת הבורות. בסוף יוני יצאה איגרת לתושבי פלורידה, זו הנחשבת לחדר ההמתנה היהודי לעולם הבא, בחתימת המושל צ'רלי כריסט בעל השאיפות הנשיאותיות, בו הוא מודה לאחד, ג'ון אובל, על שנתן לו במתנה עותק די-וי-די של הסרט האנטישמי הידוע לשמצה "היהודי זיס". האיגרת החמיאה להתחשבות של אובל, והבהירה כי המושל ישמח לחלוק עם נתיניו בעותק של הסרט החשוב.
לכידתם בידי ה-FBI של בני משפחת בויד, תא מחבלים מזוינים בנשק חם עד הגבות, שהתאמנו באפגניסטן, בדקו מטרות בישראל ותכננו פיגועי חו"ל בישראל ומדינות אחרות, אינה מזמינה מיידית את קריאת הזאב "אנטישמיות".
המשפחה המטורללת הזאת וחבריה לרעיון, הם וריאציה של המיליציות החמושות המחכות ליומן, נוסח אוקלהומה סיטי, עם אידיאולוגיה של אל-קאעידה. הם מסוכנים לאינטרס האמריקאי כמו לאינטרס הישראלי. בשל פעילותו היעילה של ה-FBI, לא הספיק העולם ליטות על צירו.
שר ההגנה רוברט גייטס והשליח ג'ורג' מיטשל, שביקרו השבוע במזרח התיכון, שבו עגומים משנסעו. עשרות שנים מאז תחילת מעשה ההתיישבות בשטחים, הם עדיין נתקלים בטקטיקת לך ושוב, בתשובות נחרצות מבית מדרשו של נתניהו, המייצגות את המנדט הרחב שניתן לו, והם אינם מצליחים להשיג אפילו הסכמה על הפסקת הבנייה וההתרחבויות, קל וחומר נכונות להיכנס למשא ומתן אמיתי על נסיגה ופינוי כחלק מהסכם שלום כולל.
גייטס ומיטשל, דיפלומטים רכי דיבור, אינם מצליחים לשמור על שלוות רוחם כשהם מדברים על נתניהו וישראל.
טענתו של אלוף בן, שזכתה כאן לתהודה ניכרת, שעל אובמה לפנות ישירות לישראל, היא בעיקר קוסמטית. זאת אמונתו של ממשל אובמה בדרכים לפתרון הסכסוך עבור עם שלכאורה מגיב בחיבה ומשיב אהבה אם מגרדים אותו בצווארו כמו גולדן רטריבר.
מי שעוקב אחר הנחרצות, המעורבות האישית, הטלת כל כובד משקלו בנושאים המטרידים אותו כמו המשבר הכלכלי וביטוח הבריאות, אמור להבין שאובמה מנסה לנהל את אמריקה בנחישות ובמהירות המתבקשות, נוכח עיי החורבות שהשאיר לו קודמו. הוא יעביר את חוק ביטוח הבריאות שלו.
ניוזוויק הכריז השבוע כי המשבר הכלכלי עבר. סוניה סוטומיור, השופטת שבחר להרכב העליון, עברה השבוע בהצלחה את ההצבעה הראשונה. וכאשר אובמה טעה בתאקל המטופש בין הפרופסור השחור לשוטר הלבן בקיימברידג', הוא הזמין את השניים לכוס באדווייזר צוננת בבית הלבן.
מדובר בנשיא שתנועה שלמה של מוציאי דיבה מאוכזבים מנסה להוכיח כי אינו אמריקאי כלל, כלומר, אינו רשאי להיות נשיא. תעודת הלידה שלו מהוואי טרם שכנעה את המלעיזים.
במצב הזה, האיום העומד של ישראל לטפל בבעיית הגרעין האיראני בעצמה ויחסה העוין והקנטרני לאובמה, מאיים לשנות, בפעם הראשונה מאז ימי ג'רלד פורד, את היחס האמריקאי אליה, לשלילה כמובן.
לא לשלילה ייצוגית כדי לפייס את הערבים. אלא הפיכת ישראל כישות מזרח תיכונית שווה בין שווים, מהפך אידיאולוגי שישראל אינה ערוכה לו.
משבר האמון הזה מכריח את יהדות אמריקה לשקול בפעם הראשונה בשנים רבות היכן היא ניצבת. הכסף ממילא אינו זורם כפעם, והיהודים מחויבים במשנה זהירות בפניות הפרסה שלהם. מה שלפעמים קורה במצבים כאלה, כאשר שבים וקוראים לנשיא חוסיין, זה שאחרי פעמים רבות ומעליבות, הוא מתחיל להרגיש ולחשוב כחוסיין.
המצב כמעט מחייב יצירת מונח חדש. משהו שיחבר אנטישמיות ואנטי-ישראליות. וכל זאת טרם שהתפנתה אמריקה להתעמק בנושא. הרבה תלוי במהלך היציאה בעיראק ובפעילות ההתקפית הראשונה של אובמה באפגניסטן, שזוכה לנקודות זכות על אומץ הלב והנחישות, וטרם על מבחן התוצאה.
רוזנבאום תוהה האם אין זה הזמן שסטיוארט יפסיק להסתתר, בימים לוהטים אלה, מאחורי הפסבדון, וישתף את צופיו באופן מלא ביהדותו. הנושאים חשובים וקריטיים מכדי שתתחבא מאחורי שם גנרי, כתב רוזנבאום, וכדאי שתצא מהארון. ההומור, ההתנהלות והתוכנית כה יהודיים, שזה מביך להתגנדר בסטיוארט.
מעולם לא ניצבה ישראל כה חלשה מול נשיא כה נחוש לשנות את העולם. לשם כך הוא מוכן להתעמת חזיתית עם בתי הנבחרים. ולא פחות חשוב, לטהר את האווירה מתעלוליהם הנכלולים של בוש-צ'ייני והאופן שבו בזו לחוקה ולחוק. בוש מעדיף למלא פיו מים ולכתוב את ספר הישגיו בחוותו בטקסס. צ'ייני בוחר להיות רוח הרפאים של המפלגה הרפובליקנית המרוסקת, ולכלכל את סיוטיה. הסיפור הזה לא ייגמר ללא חקירה מיוחדת שתרד לעומקם של הדברים.
במצב הזה, ולא מהיום, ישראל היא מטרד. היא טרם ירדה לסוף דעתו של הנשיא וטרם נחשפה לנחישותו. על אפה וחמתה מתכננת אמריקה לפוגג את הטינה המוסלמית כלפיה על ידי משא ומתן ישיר בין שווים. את מחיר המשא ומתן הזה תיאלץ ישראל לשלם בפשרות טריטוריאליות כואבות. אם לא בטוב, אז ברע.
בינתיים היא דוחפת ומעלה לדיון את האנטישמיות, שנדמה היה שיצאה לפגרה קצרה. כעת היא חוזרת, ועל כך לא תסלח יהדות אמריקה לנתניהו. בבחירה בין המולדת לבית הלאומי, יבחרו היהודים במולדת.
