הכנסת יצאה לפגרה: אז מה היה לנו עד כה?
לרגל סיום המושב הראשון של הכנסת ה-18 מסכם מדור הנבחרים של nrg מעריב את האירועים החשובים, המביכים הביזאריים והמאכזבים שהיו
מה היו האירועים החשובים ביותר? המביכים ביותר? אילו דרמות פוליטיות הטביעו את חותמן על המשכן? מי בלט? מי אכזב? מה היו הצעות החוק החשובות ביותר והביזאריות ביותר? אילו ארועים נרצה לשכוח? מה הצחיק? מה הביך? ומה ביזה את כנסת ישראל?
הארוע הפוליטי החשוב ביותר במהלך הכנס הראשון של הכנסת ה- 18 התרחש דווקא מחוץ לכתליה, באולם מרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן.
שם, בנוכחותו של קהל אוהד וביתי, שמנה כ-300 איש, בהם חברי כנסת, שרים, דיפלומטים זרים ובכירים באוניברסיטת בר אילן, שרה נתניהו ומכרים וידידים של ביבי, השמיע נתניהו את ההצהרה המדינית החשובה ביותר שלו– הכרה ברעיון שתי מדינות לשני עמים, תפנית של 180 מעלות לעומת הצהרותיו ערב הבחירות.
"אם נקבל ערובה לפירוז ואם הפלסטינים יכירו בישראל – נסכים להקמתה של מדינה פלסטינית
הפגיעה במעמדה של הכנסת והעתקת הנאום המדיני החשוב אל מחוץ לכתלי המשכן סימנה את תחילתו של העימות המתוקשר בין יושב ראש הכנסת ריבלין לבין ראש הממשלה נתניהו.
ריבלין לא היסס למתוח ביקורת על ראש הממשלה, שפגע לדבריו בכבוד הכנסת. צ"בנושאים כל כך קרדינלים, אשר סופם להיות מוכרעים רק מעל במה אחת - הזירה היחידה שבה לא רק מתווכחים ואומרים אלא גם מכריעים - וזאת הכנסת", אמר. "אני באמת חושב שראש הממשלה צריך לעשות דבר כזה רק מעל בימת הכנסת". בדברים אלה עורר ריבלין את זעמו של נתניהו.
העימות בין ריבלין לנתניהו הלך והחריף על רקע סדרת חוקי המשילות, ובראשם "חוק מופז" שהממשלה ביקשה להעביר תוך ניצול הרוב הקואליציוני, "מיוריזציה", בפיו של ריבלין, שהזהיר כי יש כאן פגיעה קשה בדמוקרטיה.
ריבלין, שראה בעיניים כלות כיצד מעשי ידיו טובעים בים, השתלח בראש הממשלה מעל דפי מעריב, ואמר: ''ראש הממשלה חושב שהכנסת מיותרת. הוא לא מכבד את שיקול הדעת של הכנסת ושליחי הציבור היושבים בה... כשהוא חזר להיות ראש ממשלה, הוא שוב שכח לכבד את הפרלמנט. בגלל שאף פעם לא היה פרלמנטר, המשחקים הדמוקרטיים אצלו הם לצנינים''.
נתניהו בפעולת תגמול ביטל פגישת פיוס עם ריבלין ורק לאחר כמה שבועות של מתיחות יושרו ההדורים ביניהם, לפחות באופן זמני.
אם יש דבר שריבלין מתחרט עליו מתקופת כהונתו הראשונה זהו מינויה של עו"ד נורית אלשטיין, שהיא אגב בת דודה של איש העסקים דודי אפל, לתפקיד היועצת המשפטית לכנסת. ריבלין בכלל רצה לתפקיד את פרופסור סוזי נבות, אבל מינויה של אלשטיין נכפה עליו על ידי ועדת איתור.
זה בא על רקע החלטה שנויה במחלוקת של ריבלין להעניק נהג אישי צמוד לח"כ משה מוץ מטלון, מישראל ביתנו. אלשטיין טענה כי ההחלטה אינה חוקית משום שנעשתה בניגוד לכללים וללא אישור של ועדה ציבורית העוסקת בשכר ובתנאי הח"כים (ועדת גרונאו).
ריבלין הזועם, שלבסוף קיבל אישור מוועדת גרואנו וגם מוועדת הכנסת למהלך, החליט מיד להקים ועדת איתור לחפש מחליפה לאלטיין, שגם כך עומדת על סף סיום כהונתה.
אחת ההחלטות הראשונות שקיבל ריבלין עם שובו לכס היו"ר היה לבטל את גזירת הג'ינס שהטילה קודמתו לתפקיד, דליה איציק. ריבלין ואיציק הם כמו חתול ועכבר. אם נסתפק באנדרסטייטמנט בריטי טיפוסי, נוכל לומר שהאהבה אינה שורה ביניהם.
היחסים ביניהם הלכו והחריפו לאחר שלכלי התקשורת דלפו נתונים אודות ההוצאות הגבוהות על שיפוץ ביתה של איציק. בקרבתה של איציק משוכנעים שריבלין עמד מאחורי הפרסום.
לא חלף זמן רב ובאחד מכלי התקשורת הופיע דיווח מפורט על השיפוצים שנעשו בדירתו של ריבלין במהלך כהונתו הראשונה כיו"ר. התוצאה בנתיים תיקו שיצר מאזן אימה והרתעה בין השניים.
אם ריבלין הוא ללא ספק הח"כ הבולט ביותר והמשפיע ביותר בכנסת, הרי שצל"ש קבוצתי מגיע לאופוזיציה בהנהגת קדימה. לאחר הבחירות, שהותירו את קדימה עם תחושת ללכת עם ולהרגיש בלי, משום שיצאה הסיעה הגדולה ביותר אך נתניהו הוא שהרכיב את הממשלה, נראה היה שקדימה תלך לאיבוד באופוזיציה, ששאול מופז ומקורביו יפרקו אותה מבפנים ושחבורת בכירי התנועה, שנאלצה להפרד ממנעמי השלטון, תצלול אל תהום הנשייה.
ביחד עם דליה איציק, שהתמנתה ליושבת ראש הסיעה, ולאחר תקופת הסתגלות לא קלה מהיפרדותה מכס היו"ר התאקלמה בתפקידה החדש, הובילה את האופוזיציה לסדרת קרבות ומאבקים שהביכו את הממשלה.
האופוזיציה בהנהגת קדימה הצליחה להעלים את הרוב הגדול עליה נשענת קואליצית נתניהו וגרמה לו לתבוסה צורבת ומשפילה, גם אם זמנית, בקרב על אישור הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל ועל חוק מופז.
לבני ואיציק גייסו את יו"ר מרצ, חיים אורון, ויחדיו הובילו מרד של כל סיעות האופוזיציה מקיר לקיר, נגד "חוקי המשילות" שנתניהו רצה להספיק להעביר במליאה עוד לפני הפגרה. קדימה, במהלך שנון, הצליחה להטיל צל חיוור על מאה הימים הראשונים לנתניהו, והקמפיין "ביבי – מאה ימים אפס השגים" שאיתו יצאה קדימה, גרם לראש הממשלה להגיב בהיסטריה וליזום מסיבת עיתונאים פתאומית של אנשי לשכתו, שהפכה לפארסה וזכתה לקיתונות של ביקורת בתקשורת.
הכנס הראשון של הכנסת ה-18 הבליט לרעה את סיעת העבודה. סיעה מפוצלת, מפולגת, מסוכסכת שכל התנהלותה עומדת בצל כשלונה החרוץ בבחירות, 13 מנדטים בלבד. המפלגה, שבמקום להשתקם באופוזיציה העדיפה לחבור לממשלת נתניהו, הפכה שם נרדף לאופורטוניזם פוליטי.
המועמד הטבעי לכך היה ח"כ דניאל בן סימון, אלא שהוא בחר בשלב זה לקבל את תפקיד יו"ר הסיעה, כשלאיש לא ברור כמה זמן יצליח בן סימון, חסר הניסיון הפוליטי, לשרוד בתפקיד.
על הגדר או סמוך אליה ניצבת ח"כ שלי יחימוביץ, שהפתיעה השבוע כשדיברה דווקא בזכות התפלגות אידיאולוגית, אבל אחר כך מיהרה להבהיר כי דיברה במונחים עקרוניים ולא על עצמה.
כשיש לך קואליציה כל כך גדולה המתנהלת בכוחניות ובדורסנות, ושמונעת במפגיע מחברי כנסת מהאופוזיציה לקדם חקיקה פרטית, קשה לך להתבלט, ביחוד עם אתה או את באים מסיעת קטנה.
הורוביץ הספיק ליזום 15 הצעות חוק, ביניהן הצעת חוק הספר להגנה על סופרים וספרות. לידו מסתמן גם ח"כ אורי אורבך (הבית היהודי), שאף הוא הגיע מעולם התקשורת, כח"כ איכותי, תרבותי שתורם רבות לתרבות הדיון והוויכוח בכנסת.
בליכוד צדה את העין חבורת מורדים פוטנציאלים בנתניהו, הכוללת את מירי רגב, דני דנון וציפי חוטובלי הפעלתנים. רגב קנתה את עולמה בזכות הקרב המוצלח שניהלה נגד הטלת המע"מ על הפירות והירקות, על אפו וחמתו של ראש הממשלה. היא שדרגה את מעמדה הפנימי בתוך הליכוד, אבל נצטרך להמתין עד לסוף הקדנציה כדי לראות כיצד הדבר הועיל לה באמת.
מי שהפתיע אותי מאוד לטובה הוא ד"ר מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי), שדעותיו הן לצנינים בעיני רבים, ושיש אפילו שמתעבים אותו. בן-ארי, הסמן הימני הכי קיצוני בכנסת, שמתעסק אומנם בעיקר בנושאים הקרובים ללבו, כמו ארץ ישראל והמתנחלים, אך מתגלה לטוב או לרע כח"כ חרוץ, שקדן ופעלתן.
לצדו או לימינו ניצב כל העת עוזרו הפרלמנטרי הדומיננטי, איתמר בן-גביר, שהמיר את הפעילות החוץ פרלמנטרית על גבעות יהודה ושומרון בפעילות פרלמנטרית במסדרונות הכנסת. יחד עם זאת, לא זנח בן-גביר את עיסוקיו הקודמים, ואחת לכמה זמן ניתן לראות אותו מככב בפעולות פרובוקטיביות כמו הצעדה באום אל-פאחם או הצעדה ברהט לצד ידידו ברוך מרזל.
עוד נציין פה לטובה, אבל זה כבר לא חוכמה גדולה, את מי שהוכיחו את יכולתם עוד בקדנציה הקודמת: שלי יחימוביץ (עבודה), דב חנין (חד"ש), פרופ' אריה אלדד (האיחוד הלאומי), זבולון אורלב (הבית היהודי), יו"ר ועדת הכספים, הרב משה גפני (יהדות התורה), יו"ר הועדה לביקורת המדינה, יואל חסון (קדימה), יוחנן פלסנר (קדימה) וכמובן ד"ר אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), שלא נס ליחם. הכל, כמובן, על סמך התרשמותי האישית מפעילותם היומיומית במשכן.
* אין חוקה לישראל - בכנסת הקודמת ניסה יו"ר ועדת החוקה, ח"כ לשעבר פרופ' מנחם בן ששון, לקדם את נושא החוקה לישראל. הוא קיים על כך אינספור דיונים, אלא שהקדמת הבחירות טרפדה את השלמת המהלך. מאז הנושא שבק חיים.
* חוק ההסדרים - הריטואל הזה חוזר על עצמו מדי שנה. האוצר מגיש לאישור הכנסת חבילת ענקית של חוקים, שבמקום לדון בהם כל אחד לגופו, דנים בהם בחבילה אחת חאפ-לאפ, בדיון מרתוני וחפיפי במסגרת חוק ההסדרים. כל שנה קם מישהו בכנסת ומבטיח לשים לזה סוף, והנה עוברת לה שנה והסיפור חוזר על עצמו. השנה נשברו כל השיאים ועל שולחן הכנסת הונח חוק הסדרים שהכיל כ-500 עמודים. אבל לא עזרו כל הצעקות, והממשלה השתמשה ברוב הגדול שיש לה כדי להעביר אותו בקלות.
* חיימקה פורש - חיים רמון, מוותיקי המשכן ואחת ההבטחות הבלתי ממומשות בפוליטיקה הישראלית פרש מהכנסת והלך לעשות לביתו וגם קצת לקדימה, בתפקיד נשיא מועצת המפלגה. בנאום הפרידה קרא לחברי הכנסת להטביע חותמם על המשכן אבל מה לעשות שמה שהטביע בסופו של דבר חותם על הקריירה הפוליטית שלו היה דווקא פרשת הנשיקה האסורה. במקומו נכנסה לכנסת יוליה ברקוביץ.
* תרבות הדיבור - עליזה בראשי, מנהלת סיעת הליכוד, עלתה לכותרות לאחר שהשתלחה בח"כ אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו) וקראה לה: "פרחה". בראשי, שזעמה על כך שלוי נעדרה מאחת ההצבעות על חוק הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, שבו נחלה הממשלה תבוסה, לא הסתפקה בכך וגם שלחה את לוי לחזור למקצוע הדוגמנות. לוי, מצדה, הגישה תלונה נגד בראשי ליו"ר ועדת הכנסת.
* תרבות ההצבעה - באיחור של שש שנים נזפה ועדת האתיקה נזיפה חמורה בח"כ רוני בר-און (קדימה) לאחר שתחקיר מצולם שפורסם בתקשורת העלה כי בליל ההצבעות הכפולות הזכור לרעה גם הוא הצביע פעמיים.
* שפעת החזירים - בהלת שפעת החזירים הגיעה גם למשכן הכנסת. אחד מהעוזרים הפרלמנטריים הצעירים נדבק בנגיף המעצבן וגרם להיסטריה במשכן. עד לרגע זה לא דווח על אף חבר כנסת הנגוע במחלה, אבל החורף עוד לפנינו.
* ג'וקים במזנון - גועל נפש מרוכז. בצלחת האורז של ח"כ יצחק וקנין (ש"ס) וחבריו "ס התגלה תיקן ז'לוב ובריא גוף במיוחד. בעקבותיו התברר כי המטבח המזין את נבחרי האומה שורץ בכמות אדירה של תיקנים. כתוצאה מכך, נסגר מזנון הכנסת לתקופה של כעשרה ימי חיטוי ותשובה. המוזר בכל הסיפור הזה הוא שהמזנון נסגר לא מסיבות תברואה, אלא מסיבות כשרות, שכן הרבנות הראשית לירושלים שללה את תעודת הכשרות ממזנוני הכנסת בנימוק שתיקנים נחשבים לשרצים שאסורים לאכילה. בינתיים, התחלפו קבלני המזנון, ואת מקומה של רשת קופי שופ תפסה רשת קפה קפה.
* איך אני נוהג? - הנהלת הכנסת ביטלה הוראה להדביק על מכוניות הח"כים מדבקת "איך אני נוהג?". אנחנו כבר לא נדע איך הם נוהגים משום שחברי הכנסת טענו כי הדבר פוגע בפרטיותם ובביטחונם.
* חדרי הוא לא מבצרי - סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, התלונן בפני יו"ר הכנסת על פריצה לחדרו במשכן. התברר כי וילנאי נעדר מההצבעה על חוק הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, והסתגר בחדרו. מזכיר הממשלה, צבי האוזר, הלך לחפש אחרי הקול האבוד והאובד, והידפק נואשות על חדרו. לבסוף, לדבריו, איש משמר שחלף במקום הציע להאוזר לפתוח לו את הדלת, בטענה שהחדר ריק. כשפתח, נתקל בח"כ הנדהם ובעוזרותיו הנדהמות עוד יותר, נוכח האורח הבלתי קרוא.
* ההימור של דגן - בעיצומן של מהומות הרחוב באיראן, כשלרגע נדמה היה שהנה באה ומתרגשת לה קונטרה רבולוציה, בא ראש המוסד, מאיר דגן, לוועדת החוץ והביטחון, ושפך מים צוננים על מי שכבר ראה בעיני רוחו את איראן מצטרפת למשפחת העמים ואת משלוחי הפיסטוק שנוחתים בנתב"ג. דגן העריך כי המהומות לא יימשכו זמן רב והגדיר אותן כעניין פנימי בתוך משפחת האייטולות. דגן הימר - וצדק.
* משמעת סיעתית - ח"כ אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) החזיקה ליום אחד בתואר המחייב "חברת הכנסת הראשונה שילדה בזמן כהונתה", עד שהתברר כי התואר שייך בכלל לאסתר וילנסקה, חברת כנסת ממק"י שכיהנה בכנסת השנייה. בטקס הברית סיפרה מיכאלי כי השמיני בצאצאיה גילה משמעת סיעתית, והגיח לאויר העולם בדיוק ביום הולדתו של הבוס, אביגדור ליברמן, שגם הוא היה רוצה שיחתכו כבר בעניינו, אבל בהקשר אחר - החקירה שמנהלת נגדו המשטרה זה למעלה משמונה שנים.
* תקשורת חיצונית - אחד הסיפורים המוזרים ביותר שהתרחשו אי פעם במשכן הכנסת התנהל בלשכתו של ח"כ איוב קרא (ליכוד). הוא ניסה ליצור קשר עם עולמות עליונים באמצעות מתקשרת, שהגיעה לחדרו במשכן, תקשרה עם מלאכים, עשתה שחזור נשמות ואז גילתה לח"כ קרא המופתע כי בגלגול הקודם הוא היה בכלל ראש שבט דרוזי גדול בהר הלבנון. מאז הספיק קרא להתמנות לסגן שר.
* מלשינון פרלמנטרי - להתנהלות הביזארית לעתים של משכן הכנסת תרמו גם העוזרים הפלרמנטריים. יושב ראש ועד העוזרים, שוקי זוהר, החליט במהלך לא פרלמנטרי להפעיל "מלשינון פרלמנטרי", כלומר כתובת דואר אלקטרוני אליו יכולו עוזרים לשלוח תלונות אנונימיות על חברי הכנסת. הצעד עורר סערת רוחות בקרב העוזרים וגם חברי כנסת לא אהבו את הרעיון.
* טוקבק פרלמנטרי - גימיק לא מוצלח של קדימה כלל הקראת מכתבים שנשלחו מאזרחים, במסגרת נאומים בני דקה, באולם המליאה. החלק הכי לא מוצלח ברעיון היה הקראת מכתבים של סלבריטאים. כך, למשל, הקריא ח"כ יואל חסון את הגיגיו של הזמר אייל גולן על גלעד שליט, וח"כ רונית תירוש הקריאה הגיגים אחרים של עו"ד שמעון מזרחי, האיש בעל הפרצוף הזועף ממכבי תל אביב.
את התואר לוקח בהליכה ח"כ נסים זאב (ש"ס) שהגיש הצעת חוק לפיה על כל שטרות הכסף שלנו ייכתב: "אנו מאמינים בבורא עולם". מתחרה חזק על התואר ח"כ עתינאל שנלר (קדימה), שהחליט להטריח את המחלקה המשפטית, מזכירות הכנסת, דפוס הכנסת ואותנו העיתונאים בהצעת חוק להחליף את השם "חופשת הלידה" ב"פגרת הורות".
נא להמתין לטעינת התגובות
