אין לי חיים פה: קווים לדמותו של ילד לא חוקי
בגאנה יושב גדעון בן ה-11, הוא בודד, בקושי דובר את השפה, לא מבין את המנהגים ומתגעגע לישראל, ארץ מולדתו. כך נראה ילד אחרי הגירוש
המפגש איתו היה אחת מנקודות הכאובות והמטרידות בנסיעת מחקר שערכתי בשנים 2005 - 2006 בעקבותיהם של מהגרי עבודה אפריקאיים שגורשו או עזבו את ישראל במהלך המבצע הגדול של 2003-2004. רבים מהמבוגרים ששבו נקלטו ואף הסתדרו אולם הילדים החוזרים עמדו למול מציאות קשה ביותר.
המילים שהטיח בי גדעון בכאב, מבין לשתיקותיו הארוכות, מדברות בעד עצמן: "הם קוראים לי אוברוני[לבן]... אני נראה לך לבן? בגלל שהאנגלית והטווי שלי לא טובות, אז השאירו אותי כיתה הילדים פה אלימים .... כל הזמן מציקים לי וקוראים לי אוברוני טיפש...הכי אני מתגעגע לכדורגל...כל יום הייתי משחק עם חברים שלי בישראל...עכשיו אין לי חברים...רק אולי ילד אחד...אני מאוד רוצה לחזור לישראל... ללמוד שם, לחיות שם...אם אני חייב להישאר פה, אני אמות. אני רוצה למות...אין לי פה חיים".
את ייאושו וכאבו של גדעון ראוי שנשמע כולנו. כך נראים חייו של ילד ישראלי שנבעט אל מחוץ לארץ מולדתו. לא צבע עורו ולא השפה שדוברים הוריו ישנו את העבודה שזהותו היא ישראלית. גורלו של גדעון, צריך לעמוד לנגד עינינו בימים אלו בזמן שפקחי מנהלת ההגירה החדשה מסתובבים בדרום תל-אביב ובמתק שפתים ובשפה נקייה, מוסרים צווי גירוש לאלפי משפחות. עלינו להתמודד עם המשמעות האלימה שעומדת מאחורי המדיניות האכזרית הכוללת באופן תקדימי ומבעית מאסר וגירוש של ילדים חפים מפשע - ישראלים לכל דבר ועניין, מלבד כמובן, ניירותיהם.
ילדים כמו גדעון הם תוצר שלא נלקח
בניגוד להסדרי ההעסקה רומסי זכויות האדם שישראל מקיימת, מהגרי עבודה ממשיכים לחיות. הם מתאהבים יולדים ילדים ומקיימים חיי קהילה, כל זאת בניגוד לחוזי ההעסקה שלהם. ילדיהם שנולדים וגדלים בתוכנו ואיתנו הם התוצר הכי פחות רצוי למדיניות ההגירה של ישראל, הם הביטוי המובהק ביותר לשייכותם לחברה שלנו ולישראליותם.
שלא יהיה ספק - מדינת ישראל חייבת לבנות מדיניות הגירה סדורה וברורה. מדיניות אשר תכלול גם מנגנונים לקביעת מעמד וסיוע לפליטים ומבקשי מקלט, וגם מנגנונים של הרחקה וגירוש של אלו אשר אינם עומדים בקריטריונים הללו. המדיניות הזו חייבת לשמור על האינטרסים של מדינת ישראל כולל פיקוח על הנכנסים לגבולותיה, שמירה על ציוויונה הייחודי כמדינת העם היהודי אבל גם שמירה על אמות מידה מוסריות היונקות שורשיהם לא רק מחוקים ואמנות בין לאומיות אלא גם מההיסטוריה הייחודית של העם היהודי.
על כל אחד ואחת ממנהיגי המדינה ואזרחיה לזכור את דמותו האומללה של גדעון כאשר מנהלת ההגירה תתחיל לעצור יותר מ-2,000 ילדים לא רצויים, ילדים מיותרים ובעייתיים מבחינתה של מדינת ישראל - ילדים לא חוקיים. זכרו את גדעון, היושב עצוב באקרה וחולם על משחק כדורגל במגרש בית הספר ברחוב העלייה.
ד"ר גליה צבר, מרצה בכירה באוניברסיטת תל אביב, ראש המסלול ללימודי אפריקה וחברת הנהלה של המוקד סיוע לעובדים זרים ושל המרכז לפלורליזם יהודי. פירסמה לאחרונה ספר : "לא באנו להישאר" ובאפריל השנה זכתה לקבל מידי הדלאי למה פרס הוקרה על פעילותה הציבורית למען מהגרי עבודה ופליטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
