בת הדג הקטנה: פוניו בשירות הסביבה
דגיגת זהב קטנה המחפשת הרפתקה, מוצאת עצמה בצנצנת ריקה שהושלכה לים. ילד גיבור מציל אותה. סרט חדש על היחס שלנו לסביבה, תשומת הלב לחי והאיזון בין האדם לטבע

פוניו היא דגיגת זהב שמחפשת הרפתקאות (בדומה לנמו), מתאהבת בבן אנוש ואף הופכת להיות כזו (ממש כמו בת הים הקטנה). אביה של פוניו, הוא אב דאגן טיפוסי (כמו האבות של נמו ובת הים), אך הוא אדם שונא-אנוש, שויתר על החיים בחברה האנושית מתוך אידיאלים ירוקים ומבלה את חייו במצולות הים. כמו האבות האחרים, הוא עושה כל שביכולתו להחזיר את בתו הקטנה למקומה הטבעי בים.
אלא שבעוד נמו נתפס ישירות בידי אדם, פוניו נלכדת דווקא בזבל שבני האדם מייצרים. היא נתקעת בתוך צנצנת ריקה שהושלכה לים. למזלה הרב ילד מחלץ אותה מהצנצנת ומציל אותה ממוות.
הסצנה העצובה בה נלכדת פוניו הקטנה בצנצנת מזכירה במידה רבה סרטון קצר של EcoOcean , בו מה שמפריד בן צב ים קטן ורך, שזה עתה נולד, לבין הים הכחול והמזמין, זו שקית ניילון שהצב נלכד בה. הסרטון נחרת בזיכרון בעיקר בגלל הקלות הבלתי נסבלת של מעשה, היכול ברגע של חוסר תשומת לב לגרום לנזק גדול.
במקרה הזה, הנזק העצום שיכולה לגרום שקית ניילון בודדה: חניקת מושבות אלמוגים שנעטפו בטעות בשקית, דולפינים
אבל בסופו של דבר לא מדובר פה בשקית ניילון. השקית או הצנצנת הם, בעצם, הסמל לחוסר תשומת הלב שלנו לסביבה שבה אנו חיים והעדר המודעות להשלכות של מעשינו. גם אם מצבם של צבי הים לא משנה לאדם זה או אחר. סביר להניח שהוא לא היה זורק שקית ניילון על הרצפה בבית שלו – ובמה שונה הים, בעצם?
אבא של פוניו מודאג מהאיזון שהופר ומשג לחלל משפטים כמו: "בני האדם שודדים את הים, גונבים ממנו את כל היופי והחיים", הוא דמות קיצונית. גם אם הוא צודק, הקיצוניות הבלתי מתפשרת שלו היא לא בהכרח הדרך הנכונה להשיג את האיזון הזה שהוא מחפש. והוא גם מבין את זה בסוף הסרט.
בדבר אחד הוא כן צודק – איזון הוא דבר חשוב. קחו לדוגמה את הפרסומת של הוט, המציעה לקבל את החשבונית על מסך הטלוויזיה ולחסוך את שליחתה בדואר (ולא משנה כרגע אם האינטרס שעומד מאחוריה ירוק באמת). לא צריך לחבק עצים. גם לא צריך להפסיק להתקלח. אף אחד לא מבקש לעצור את הקידמה וברור שמשהו יבוא על חשבון משהו. צריך רק לעשות מעשה קטן. קצת תשומת לב. ולכל הפחות, לא להזיק.






נא להמתין לטעינת התגובות


