האם אתם באמת רוצים שיבנה בית המקדש?
למרות האבל על חורבן הבית, והכמיהה לבית מקדש חדש, אילון גולדשטיין מוכן להודות שהוא לא רוצה לחזור לימים בהם הקרבנו בהמות כקורבן לבורא העולם
מתפללים ברחבת הכותל בערב תשעה באב Ap
שלושת השבועות ותשעת הימים הם תקופת אבל א-נומלית: אנחנו מתאבלים על משהו שאיננו זוכרים ממנו דבר ואיננו יודעים מה טיבו. מבית המקדש השני, אשר נחרב לפני קצת פחות מאלפיים שנה, לא נשאר זכר. הכותל, למער הסר ספק, אינו זכר לבית המקדש: הוא אמנם חלק מן החומה החיצונית, ולפיכך זכר פיזי מהבניין המפואר. אך אין לו כלום עם עבודת הקורבנות שהיוותה את עיקר הנעשה בבית המקדש. אולי אפילו להיפך: באלפיים השנים שעברו מאז החורבן עזר הכותל, בהופכו למקום התפילה האולטימטיבי, לקבע בתודעת העם את המסר הרבני לאחר החורבן - תפילות כנגד תמידים (קורבנות) תקנום.
אותו מעבר מקורבנות לתפילות, ללימוד ולמוסר נעשה באופן עקבי לאחר החורבן בכדי לשנות את צורת הפולחן לכזו שתהיה אפשרית בדור ללא בית מקדש. הקורבנות הפכו לתפילות קבועות ביום. רבי יוחנן בן זכאי שמט את מעמדם ככלי יחידי לכפרת עוונות, בצטטו את הנביאים: "כי חסד חפצתי ולא זבח".
הפרושים, ולא הצדוקים שהיו הכוהנים והאחראים על הקרבת הקורבנות, הפכו למנהיגים המובהקים של העם ביהודה, תוך כדי ביסוס לימוד התורה וההלכה כפרקטיקה הדתית המובחרת והבלעדית. ההלכה אוחדה תוך נקיטת יד קשה כלפי החולקים על בית המדרש המרכזי ביבנה, אולי בכדי למרכז את היהודים סביב מוקד חלופי אותו יוכלו לקחת לכל מקום. מאותה הסיבה נחתם התנ"ך באופן סופי.
אף על פי שבית המקדש לא נשכח, והוזכר בתפילות ובצומות, הוא עבר תהליך של סימבוליזציה מכוונת: הגעגוע לבית מקדש פיזי בו יוקרבו קורבנות כקדם, הפך עם חלוף הזמן ושינויי התפיסה לסמל המבטא שיבה לאידיליה רוחנית שלמה, ולאחר מכן - לסמל המבטא לאומית דתית מתחדשת.
בית המקדש כמקום להקרבת קורבנות הפך ברבות השנים לחסר רלוונטיות ליהודי המאמין. כאשר חכמים
כתבו שבוטל יצר העבודה הזרה הם כתבו זאת ממרחק הזמן, מאות שנים לאחר החורבן. הם אמרו זאת ככל הנראה גם מתחושתם האישית - הם לא הרגישו את היצר הזה, שכנראה דחף אנשים מכל התרבויות בימי קדם להקריב חיות (או את ילדיהם) למען האל.
כשהרמב"ם כותב שמצוות הקורבנות היא תגובה לאלילות של אותה התקופה, אי אפשר שלא להבין אותו: במאה ה-12 קורבנות היו מעשה שנחשב פרימיטיבי אפילו בעיני אנשי ימי-הביניים. הוא הסיק את המסקנה ההגיונית: בית המקדש שכן בעולם פגאני, ועל כן העבודה בו שייכת לעולם כזה.
אך לא צריכים להביא סימוכין רבים לתחושה שרובנו הגדול מרגיש ממילא. מה עניתם על השאלה השניה בניסוי הקטן בערכנו לעיל? אכן, השאלה קצת מציקה. אבל באמת, כיצד ניתן לחבר בין הקרבת קורבנות למאה ה-21? זו לא שאלה מתריסה, ואומר את האמת: אינני יכול להתחבר לזביחת בהמות בבית מקדש. זה נראה לי פרימטיבי. שיטת הקורבנות עברה מן העולם, היהודים המציאו תחליפים, והמין האנושי הפך ליותר רגיש לסבלן של בהמות כל עוד לא מדובר באנטריקוט שלו. גם הטעם הרציונלי אותו מביא הרמב"ן איננו רלוונטי לי - כאשר העגל יישחט והכוהנים יחתכו את בשרו ויתבוססו בדמו אני לא ארגיש שאני זה שאמור להישחט שם. אני ארגיש בחילה.
האם זה אומר שאינני רוצה שבית המקדש ייבנה? לא. הסלידה שלי מבניית בית מטבחיים עצום לא גונזת את תקוותי לבניית בית מקדש אחר. אותו סמל שנוצר במהלך השנים, הצליח לדעתי לדלות מתוך המבנה ההרוס את המשמעות המקורית והרלוונטית שלו: בית המקדש כמוקד של אמת ושל מוסר, של תפילה ושל לימוד, ובעיקר - של אחדות.
אינני יודע מה ייכלל בעבודת הקורבנות המודרנית של בית המקדש השלישי: אולי הוא יהיה בית מדרש עצום, בו ילמדו מאמינים מכל העולם טקסטים יהודיים ישנים וחדשים סביב שולחנות עגולים המסמלים שוויון גמור. אולי יהיו בו סדנאות מדיטציה וגני התבודדות. אולי יעשו קונצרטים של יונתן רזאל ויעקב שוואקי.
אינני יודע בדיוק מה יהיה שם. אני יודע מה לא יהיה שם - מנגל.
נא להמתין לטעינת התגובות
