עוד שבת של מלחמה בבירה: מסע בירושלים
בניה של האם המרעיבה מביטים בפחים הבוערים, השבאב היהודי משתחרר ממעצר ורץ לחניון קרתא. הסערה בי-ם לא שוככת
למה אתה חושב כך?
"כמה ילדים יש לך?", הוא מקשה.
שלושה.
"אתה רואה? אם היית אוהב ילדים היו לך עשרה".
וכמה יש לך?
"שניים. אבל יש לי 18 אחים".
אנחנו עומדים ברחוב שבטי ישראל, מול המרכז החדש של תולדות אהרן. החום בלתי נסבל. עגלות זבל נשפכות על הרצפה בזו אחר זו. האשפה עולה באש מול עיניהם של עשרות ילדים שיוצאים מהסמטה הסמוכה, בהם בניה של י', האישה שהרעיבה לפי החשד את אחד מאחיהם.
הזעם בלתי ניתן לתיאור. הפגיעה בילדים היא כמו דקירה חדה בציפור הנפש של החרדים, כואבת לא פחות - ואולי אף יותר - מחילול שבת. דורות שלמים הם מגדלים על החינוך והדאגה לזולת, בפרט לחסרי הישע, ועכשיו בא הממסד הציוני השנוא ועוד מאשים אותם בהתעללות בפעוט בן שלוש וחצי.
במלחמת העולמות הזו אסור להם להפסיד. בכל פינה ברחובות מאה שערים, בשכונת גאולה ובכביש בר אילן נתלו פשקווילים ענקיים ומאירי עיניים על אודות "עלילת הדם השפלה נוסח ימי הביניים", שכמוה כמובן לא הייתה במקומותינו.
אם זה היה תלוי בחסידי תולדות אהרן, מי שסובל מתסמונת מינכהאוזן הם המשטרה והרופאים בבית החולים הדסה שרק משוועים לפרסום ותשומת לב. מכאן הקונספירציה המשולבת של נציגי המדינה הכופרת, שהחליטו להרעיב ולעשות ניסויים על ילד חרדי מסכן.
אדם מן היישוב שבחר להתעמק במודעות שנתלו ברחובות ובסמטאות הרגיש מאוים ממש. "ארץ הקודש תקיא את הציונים ותומכיהם מתוכם", התנוססה הכתובת בשוק מאה שערים. "61 שנות מרידה במלכות שמים", הוסיפו הכותבים. "בפרוע רשעים כמו עשב, להשמידם עדי עד". "מדינת הכפירה", צעקו המפגינים בשבטי ישראל. "ארץ פלסטין", ענו המפגינים מעבר לכביש.
שישי, 12:00. מוטיב הדאגה לילדים יחזור ויככב בבית משפט השלום. על ספסלי האבן, מחוץ לאולמה של השופטת שולמית דותן, יושבות שתי הסבתות של הילד המורעב. האחת, גבוהת קומה, אמו של האב, הגיעה מלונדון ביום שלישי. לא מבינה איך אפשר להאשים את כלתה בהתעללות. היא עצמה אם ל-14. כולם, חוץ מהבן הבכור, בעלה של האם, חיים בחו"ל, "כי אתם חוליגנים", כדבריה.
השנייה, אמה של האם, אישה קטנה לבושה שחורים. "רציתי 17 ילדים", היא אומרת בצער. לידה יושב בעלה,
הדיון בבית המשפט הזוי. השופטת דותן, מתנסחת בזהירות, יודעת שאם תשאיר את האישה במעצר, ירושלים תבער במשך כל השבת. "אי אפשר להטיל את כל המהומות על כתפי אישה אחת", היא קובעת ושולחת את האישה למעצר בית אצל אברהם פרויליך, גאב"ד (גאון אב בית דין) העדה החרדית, איש נשוא פנים, אחרי דיון ממושך שבו רבו עסקני העדה על הזכות היוקרתית לארח את האישה הבעייתית אצלם בבית.
לרגע נראה שהעסקה מתפוצצת. השופטת קובעת שאסור לאיש מבני המשפחה לראות את י'. האירוח נופל על כתפיה הצנומות של אשת פרויליך. "יש לי שתי בנות והן יעזרו", מבטיח פרויליך, ומזעיק אותן לבית המשפט. אחת מהן, רחל, בת 20, מגיעה כעבור חצי שעה, גוררת עגלה עם תינוקת מצד אחד, ומצד שני סוחבת לבית אמה את האישה המרעיבה לכאורה, שבה היא אמורה לטפל. הזוי כבר אמרנו?
עשרות מחבריו נעצרו במהלך ההתפרעויות, רבים מהם התמסרו לעניין ברצון, אחרי שהרבנים קראו להם "לכו לכלא". הם ישבו בבית המעצר, סירבו להזדהות והתגרו בשוטרים. "תציפו את בית הכלא בדוסים, לא אכפת לנו", הם אמרו.
בשעה 16:00 ראו העצורים וחבריהם שחיכו בחוץ את י"א הולכת לבית של פרויליך. מבחינתם הסיפור נגמר. הם הזדהו בשמם. רבים מהם עשו את הדרך ההפוכה והגיעו עם פרקליטם, עו"ד יאיר נהוראי, לשופטת דותן, שעבדה באותו יום מתיש שעות נוספות.
20 מהם שוחררו. כמה מהם ראיתי אתמול בערב מפגינים מול חניון קרתא, הפעם למען השבת. 12 נשארו במעצר. היום יוגשו נגדם כתבי אישום חמורים על התפרעויות, מכות, חבלות ותקיפת שוטרים. הנה עוד סיבה נאה לחידוש המהומות והמריבות בעיר שלא יודעת מנוחה.
המטיילת ליאורה שפרמן, בוגרת מכללת ספיר, היום תושבת אשקלון, נזכרת בשדרות. כאשר היו קסאמים העיר הייתה מוצפת במבקרים. היום שקט, אז היא שוממה לגמרי.
ברגעים הללו העיתונאי המקומי יוצא קצת מבולבל. הוא לא יודע אם המהומות מושכות את המבקרים לעיר העתיקה ומוסיפות נופך של עניין לטיול, או שמא הן מרתיעות ומשאירות אותם מחוץ לקסטל. כך או כך, לסוחרים בתוך השוק האירועים מחוץ לחומות הם שמועה מארץ רחוקה. החניון לא מעניין אותם. מעניין אותם הקניון החדש באלרוב, שמושך מהם את הלקוחות. מעצבן אותם גם המיתון שדופק את הביזנס.
"יש הרבה אנשים?", אני שואל את מרואן מחנות החולצות.
"יש מלא מלא אנשים", הוא אומר, "אבל אין קונים".
"אז מה אתם עושים?".
"אנחנו? לשכת מודיעין. איפה זה אבו שוקרי, איפה יש בייגלה, איפה כנאפה טעים, איפה כנסיית הקבר. זה העבודה שלנו".
שבת, 14:00. מול חניון קרתא האירועים בעיקר סמליים. האם שוחררה למעצר בית והרוחות קצת נרגעו, עד לרגע שבו יוגש נגדה כתב אישום חמור והכל יתלקח מחדש. אלפי המפגינים החרדים הצטמצמו בינתיים לכדי כמה עשרות שיידו אבנים בבר אילן ועכשיו הגיעו לחניון, עמדו על הטרסות המסוגננות מלמעלה, או שהצטופפו מול הכניסה. כמה חילונים עמדו מולם עם שלטים שהכינו מראש. "חופש דת, חופש מצפון" ו"מצווה צריכה לבוא מהלב", נכתב בהן.
הכרזות לא החזיקו מעמד הרבה זמן, מן הסתם. השבאבניקים החרדים תלשו אותן מול עיניהם של השוטרים, שרק רצו ללכת הביתה, אחרי יום עבודה מייגע. הרוחות במקום התלהטו. תסמונת מינכהאוזן נשכחה לרגע ואת מקומה תפס טירוף ידוע אחר, סינדרום ירושלים.
"אם הייתי יכול, הייתי הורג אתכם במצוות התורה. מות תמותו", אומר אברך מזוקן לשוטרים ולעיתונאים. "אילו הייתי יכול, הייתי שולח אתכם לתאי גזים", עונה לו חילוני בטי-שירט ירוקה.
ובתוך כל הרעש וההמולה מסתובבים תמהוניים ומתקני עולם בתחפושת, שאחד מהם, אני זוכר, נכלא פעם אחרי שזייף תעודות אקדמיות. עוד שבת מלחמה עברה על העיר, שכל ההוויה שלה אומרת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
