מינוי גנץ: יחי הקיפאון במטכ"ל
מינויו של בני גנץ לסגן הרמטכ"ל מבטא את הקיפאון שאליו הכניסו ברק ואשכנזי את הגוף המוביל של הצבא
יותר מהכל, היא מבטאת את הקיפאון שאליו הכניסו שר הביטחון והרמטכ"ל את הגוף המוביל של הצבא, קיפאון שלא ישתנה גם כשיגיעו, במהרה בימינו, ההכרזות על כמה מינויים נוספים. אין כאן שום חדוות שינוי, אלא רק סבב מינימלי, חסר תנופה, של אלופים חבוטים המקבלים תפקיד חדש או נשארים במקומם, שנוצותיהם מרוטות היטב בידי הממונים עליהם.
החלק המאפיין ביותר בהודעה הוא דווקא כמות הקצינים שלא זזים מהמקום. הדוגמה הבולטת היא של ראש אמ"ן, עמוס ידלין: על תפקודו של ידלין נמתחה ביקורת קשה בקרב ראשי הארגונים המקבילים, יובל דיסקין מהשב"כ ומאיר דגן מהמוסד, הן ביחס למלחמת לבנון השנייה והן בהקשר לאירועים שונים שטרם התבררו עד תום.
למרות ההכחשות, אשכנזי ניסה לא אחת לעניין בתפקיד את משה קפלינסקי, הן כראש אמ"ן והן כמועמד לרמטכ"ל הבא, אבל קפלינסקי סירב לחזור מחייו הנוחים באזרחות. והנה, ידלין יישאר בתפקיד עמוק לתוך השנה החמישית שלו. זה לא רק עניין אישי: הקדנציה של ראש המוסד מוארכת פעם אחר פעם, דיסקין גם הוא לקראת סיום כהונתו.
וכך, באחת מהתקופות הסבוכות בתולדות המודיעין הישראלי, אותם ראשים עם אותן עמדות ואותם מעשים קודמים להגן עליהם, מתמודדים עם אותן הבעיות כבר שנים. בלי פרספקטיבה חדשה, בלי מי שיקרא תיגר על קונספציות קיימות. השארתם של אלופי הפיקודים בתפקידיהם (כולל יואב גלנט, אם כך יבחר) היא המשך של אותה מגמה: במטכ"ל של ברק ואשכנזי, העיקר ששום דבר לא יזוז.
ב-2007, השנה שבה נכנסו שר הבטחון והרמטכ"ל לתפקידיהם, עוד היתה לכך הצדקה, בשל המתיחות עם סוריה. מאז חלפו שנתיים, והמינויים המעטים שנעשו נראים כאילו הונעו על ידי מכנה משותף אחד בלבד: מינימום זעזועים, מינימום אנשים שיעזבו, מינימום חיכוך בין מקבלי ההחלטות.
זו אכן היתה הדרך המקובלת לקדם אנשים בהסתדרות של פעם, אבל זו דרך שאיש בעולם העסקים כבר אינו מתנהג לפיה, והצורה הגרועה ביותר לבנות מטכ"ל יצירתי, קורא תיגר, כזה שישפר את ביצועי הצבא.
וגנץ? איך הוא ייכנס לתפקידו? כמי שאיש לא העדיף אותו לסגנות, ואיש אינו מתלהב באמת לראות בו את הרמטכ"ל הבא, הוא יקווה שגלנט ייעלב, וינסה למצוא דרך לעזוב (אולי ראשות המוסד אחרי דגן), ושאייזנקוט ימשיך להיות קצין טוב וצייתן, במיוחד אחרי שראה כמה מעטה מוכנותו של אשכנזי להילחם
גם ראש הממשלה, שסירב בקדנציה הקודמת שלו להתערב בתהליך השרירותי של מינוי שאול מופז, למרות שהעדיף את מתן וילנאי, שותק: נתניהו, שבענייני מינויים אינו טוב מברק ואשכנזי בדבר, מתנהג כאילו תפקיד הרמטכ"ל הוא עניינו של מישהו אחר, ולא האיש שיגיע אליו ועליו יצטרך לסמוך בעת מלחמה.
מצד שני, גנץ יודע שלמרות שאיש לא מבטא התלהבות ממנו, במנטליות כזו טובים סיכוייו להיות גם הרמטכ"ל הבא, ולו רק מתוקף העובדה שיהיה סגן. ברק אמנם אומר שזה לא יהיה קריטריון, אבל מי כמוהו מכיר את המציאות: הוא הרי היתנה את הישארותו בצבא ב-1987 בכך שיהיה סגנו היחיד של דן שומרון לכל אורך כהונתו. ככה זה במטכ"ל ששני הממונים עליו לא מוכנים לעשות אפילו צעד קטן שיש בו החלטה של ממש, שאינו נובע משיקולי פז"ם והקטנת חיכוך.