לוחמי הטאליבן מתפוצצים מצחוק
כוחות אמריקאיים, אפגניים ופקיסטניים עורכים מרדף אחרי כוחות טאליבן במחוז קונאר באפגניסטן ודורכים אחד לשני על האצבעות
"ובארבע?", שאל למואז. "בלתי אפשרי. אולי שבע?", הציע הפקיסטני. בסוף הסכימו על חמש וחצי והלכו איש למפקדיו. "זאת מערכת יחסים מוזרה", רטן למואז לאחר מכן, "אנחנו אמורים להיות בני ברית".
בכירים אמריקאים ופקיסטנים הגבירו בחודשים האחרונים את המאמצים לאלף את אזור הגבול הכאוטי, שהטאליבן משתמש בו כבסיס לירי טילים על עמדות אמריקאיות באפגניסטן, ולהברחת לוחמים ונשק.
אבל השיחות רמות הדרג לא הובילו לשיתוף פעולה בשטח. "אני לא יודע בכלל למה הם (הפקיסטנים) נמצאים כאן, מעבר לצורך לתקוע אצבע בעין של האפגנים", אומר מייג'ור ג'ייסון דמפסי, הקצין השלישי בדרגתו בגדוד האמריקאי על הגבול.
כאשר 800 חיילים מדיביזיית ההרים העשירית נכנסו לאזור בפברואר, זה סימן את תחילת הנוכחות בהיקף גדול של אמריקאים על הגבול במחוז קונאר, מאז הפלישה ב-2001. האמריקאים היו במקום רק שבועות ספורים כשמפקד פקיסטני מקומי זימן אותם ואת המפקד האפגני באזור לפגישת חירום כדי לדון בפחדיו שמא הצבא האפגני, בגיבוי כוח אווירי אמריקאי, מתכנן להתקיף עמדות פקיסטניות.
בכירים אמריקאים אמרו שהפקיסטנים כועסים כי האפגנים בונים מצודה חדשה על קו הרכס בין שתי המדינות. זה זמן רב שפקיסטן חושדת שהאפגנים רוצים לתפוס את האדמות של שבטי הפשטון
לאפגנים יש תלונות משלהם. בפגישה המשולשת בין הכוחות האמריקאיים, הפקיסטניים והאפגניים כמעט נרשמה קטטה של ממש. המפקד האפגני הבכיר אמר שהוא צריך מצודת גבול חדשה כדי להדוף את לוחמי הטאליבן. לדבריו, הם תקפו את כוחותיו מעמדות של הצבא הפקיסטני והרגו ארבעה מחייליו.
המפקד הפקיסטני הכחיש את קיומו של הקרב, מה שהביא את האפגני לשלוף את הטלפון הנייד שלו שבתוכו, אמר בזעם, סרטון וידיאו של הקרב. לפני שהפעילו את הווידיאו, התערב האמריקאי, לוטננט קולונל מארק או'דונל, המפקד הבכיר בגזרה.
כדי להתגבר על החשדות, חיילי דיביזיית ההרים העשירית תכננו לערוך סדרת פגישות עם עמיתיהם הפקיסטנים. אבל מהר מאוד הבינו שפני השטח הקשים, הדרכים האפגניות העלובות וחוסר במסוקים אמריקאיים הופכים את הביקורים התכופים למשימה בלתי אפשרית.
עבור הטאליבן זה הרבה יותר קל. הלוחמים שלו נוהגים בדרכים פקיסטניות סלולות עד הגבול, שם הם משגרים דרך קבע טילים לעבר בסיסים אמריקאיים מאתרי שיגור שמרוחקים רק מאות מטרים מעמדות פקיסטניות. האמריקאים מגיבים במטח ארטילריה.
באמצע אחת מהתקפות הנגד של האמריקאים, הנייד של דמפסי צפצף עם הודעת טקסט מעמיתו הפקיסטני: "אדוני, הפגזים נופלים 300-200 מטר מהעמדה שלנו. בבקשה תקנו את טווח האש שלכם. תודה".
כשהגיעו לאזור, האמריקאים חשבו שהכוחות הפקיסטנים משתפים פעולה עם בני בריתם לשעבר, הטאליבן. אבל אחרי שביקרו בעמדות הגבול, הבינו שחיילי משמר הגבול המפוחדים הם למעשה אסירים בעמדות שלהם.
במעבר קריר, ממנו משוגרים רוב טילי הטאליבן, הכוחות הפקיסטניים מגיעים לעמדות שלהם באמצעות מסוקים, וכל עמדה היא סבך של בניינים קטנים בנויים מאבן, בלי מים זורמים. גם האוכל מגיע דרך האוויר פעם בכמה שבועות.
בשלהי אפריל נפגשו דמפסי ועמיתו קפטן מייקל האריסון עם החיילים הפקיסטנים במצודת האבן האפלה שלהם. הקצין הפקיסטני עצר אותם על ההר ואמר להם שאסור להיכנס לתוך הבסיס. הוא שלח אחד מהחיילים שלו להביא תרמוס תה ירוק מתוק והתיישב בין שתי אבנים ועץ מט ליפול.
האמריקאים, שמנסים לעורר את השיחה, שואלים אותו על הקריירה הצבאית שלו, על חייליו, על משפחתו. "אני חייל כבר 17 שנה", הוא עונה. "יש לי שישה ילדים בבית בקראצ'י". "עכשיו אני יודע למה אתה בגבול במקום בבית", מתלוצץ דמפסי, ושולף תמונות של הילדים שלו משחקים בשלג.
אחד החיילים בוחן את התמונה בעניין. "קליפורניה?", הוא שואל. "לא, זאת ניו יורק", אומר דמפסי. אחרי כמה דקות של "סמול טוק", הפקיסטני שואל את האמריקאים למה הם באו לעמדת הגבול שלו. "מישהו יורה עלינו טילים מעבר לרכס הזה", אומר דמפסי, ומצביע לעבר נקודה סלעית במרחק של מאה מטר. "תהינו אם ראית משהו". "אני לא יודע על זה כלום", עונה הפקיסטני.
כשהלילה יורד על הגבול, נשמעים ממרחק הדי התפוצצויות מהמאבק המתמשך בין הצבא הפקיסטני לטאליבן. תעבורת האלחוט של הטאליבן, שהם יודעים שהאמריקאים מאזינים לה, מלאה באיומים. "לירות בכופרים", אומר קול בשפת הפשטון. "החזיקו בעמדותיכם, אני אגיע בקרוב", אומר אחר. אבל המתקפה מעולם לא הגיעה.
בבוקר למחרת, כשהשמש עלתה מעבר להרים, עשו הכוחות האמריקאים והאפגנים את דרכם מטה, אל מצודת הגבול של הקצין הפקיסטני, מתעלמים מאזהרתו לחכות עד חמש וחצי בבוקר כדי לעבור. במעין מבחן, הורה להם הפקיסטני לעקוף את העמדה שלו מסביב, מה שמביא חייל אפגני לדרוך את נשקו. יועץ אמריקאי לצבא האפגני מתערב במהירות. "תתעלמו מהדביל ותמשיכו ללכת", נבח סמל המרינס.
נא להמתין לטעינת התגובות
