מה נעשה, נחזור לגדל אורז?
הרשות החדשה שמאגדת את כל גורמי האכיפה בנושא של עובדים זרים ופליטים החלה לפעול - והחשש במתחם התחנה המרכזית בתל אביב גובר. "בארץ, העבודה קשה מאוד, אבל יש עבודה", אומר מריו, עובד מפיליפינים, "שם אין עבודה. ובסוף היום גם אם עבדת קשה מאוד, יש לך סיכוי גדול ללכת לישון רעב. גם אתה וגם הילדים שלך"
הבריכה, הדשא ואנחנו, נמצאים בתוך עוגת שיש ורודה, בצורת קומפלקס מפואר עם מרצפות בוהקות ועמודים ענקיים. המתחם הזה, שלא נזכיר את שמו כדי להגן על העובדים הזרים שחיים בו, נמצא על שפת הים, ומשובץ חניות פאר, מעדניות, מרצדסים, נהגים, שומרים ומאבטחים במדים.
אני מתבוננת על שפת הגוף של שלוש הנשים הפיליפיניות ואין צל של ספק שהן מרגישות כאן בנוח. במילים שלהן: בטוחות ומוגנות. לוסי, שבעלה עובד במשפחה של מיליארדר יהודי ידוע, מתגוררת במתחם הזה כבר עשר שנים. המשפחה היהודית מתנהגת בנדיבות רבה ומאפשרת לכל המשפחה הפיליפינית לחיות יחד באגף נפרד בדירה הגדולה.
לוסי היא גיסתה של אודליה. לוסי, אודליה ובעלה של אודליה עובדים גם הם בניקיון. 40 שקל לשעה, שש עד שבע משפחות בשבוע, שש עד שבע שעות ביום מינימום. הבעל של לוסי, שעובד במתחם ושצורת ההעסקה שלו נקראת "ליבינג אין", מקבל אלף דולר בחודש. כלומר, ארבעתם משתכרים פחות או יותר אותם סכומים. אבל לוסי ובעלה מרגישים בטוחים הרבה יותר בקומפלקס עוגת השיש הענקית על שפת הים מאשר אודליה ובעלה, שמתגוררים ברחוב לווינסקי בתל אביב. למה, בעצם? "מהסיבה הפשוטה", אומרת לוסי, "שכאן יש נוהג שברגע שמגיעים שוטרי ההגירה, השומרים מצלצלים מיד בטלפון פנימי לכל המשפחות שמחזיקות פיליפינים ומזהירים אותם".
לוסי צוחקת בקול גדול. "כאן אני מרגישה הכי בטוחה בעולם. וכשאני יוצאת החוצה אני לוקחת איתי את ישראל, הבן שלנו, ואם במקרה הוא בבית הספר, אז אני לוקחת את התעודה שכתוב שיש לי ילד, ואז משחררים אותי מיד כי יש לי ילד. את יכולה להסביר לי את החוק החדש בקשר לגירוש הילדים?" - הפנים שלה קצת מתכווצות, והיא מתקרבת אליי כדי לשמוע כל מילה - "הם באמת מתכוונים לזה שעכשיו הם יגרשו אותנו אפילו שיש לנו ילדים?".
אודליה מתגוררת עם בעלה מריו למסן ברחוב לווינסקי בתל אביב, זה 19 שנים ויש להם שני ילדים - מרק בן שבע ואיאן בן ארבע. לפני כמעט 20 שנה הגיעה לכאן אודליה, אז נערה בת 20, מכפר פיליפיני קטן שכל תושביו מגדלים אורז. גם היא גידלה אורז, מהבוקר עד הערב, עם הוריה, אחיה ואחיותיה, עד שיום אחד הגיע מכתב מהדוד שחי בתל אביב והציע לה עבודה בארץ.
הוריה של אודליה קנו לה כרטיס טיסה והיא נחתה פה, נקלטה במשפחת הדוד, קיבלה אישור לעבודה סיעודית וטיפלה שלוש שנים בקשיש סיעודי, עד שנפטר. מאותו רגע לא חודשה אשרת העבודה שלה.
מריו, בעלה, הגיע כמה שנים אחריה, שילם 2,500 דולר פלוס מחיר כרטיס לאשרות וחברות כוח אדם, קיבל אשרה לעבודה סיעודית וטיפל באדון חיים יחזקאל, עד שהקשיש אושפז במחלקה סיעודית. מאז שמעבידיו שחררו אותו הוא חי בארץ ללא אשרת עבודה.
אודליה ומריו התחתנו לפני עשר שנים. אמא של אודליה ואחותה הגיעו מהפיליפינים כדי לחגוג איתם, וכעבור שלוש שנים נולד מרק ואחריו איאן. בואי, מזמינה אותי אודליה, ניסע אלינו לדירה. היום, כשהילדים בחופש, לקחה איתה אודליה את איאן ומרק לביקור אצל בן הדוד ישראל, ובזמן שאודליה עבדה השתכשכו לוסי, ישראל, מרק ואיאן בבריכה.
אלף שנות
אפשר, לעומת זאת, להציץ לרגע לחדר המדרגות: לפסי הלכלוך השחור והחום שדבוקים על המעקה, שלוליות נוזלים עכורים שחרקים שטים בתוכו, התקרה הסדוקה, חוטי החשמל הפעורים, הברזל השבור החלוד. אין מילים.
על הספה השחוקה מיושן אני יושבת בין אודליה למריו, שמדפדפים בגאווה אינסופית בתעודת סיום השנה של מרק. "טוב מאוד", "טוב מאוד", ושוב "טוב מאוד", ציינה לשבח המורה סמדר את התלמיד הנבון מרק למסן. ועוד כתבה: "למרק היקר. הינך תלמיד מצטיין בעל חשיבה טובה שיודע להפגין ידע וחוכמה". "זה לא פייר", אודליה אומרת בכאב חנוק, "החוק אומר שאם הילד נולד עד 18 בספטמבר 2001 הוא יכול לקבל אזרחות. מרק נולד ב-10 באוקטובר. זה לא פייר, בבקשה, תבקשי שיוותרו לנו על הכמה ימים האלה".
לפני חודשיים, אחרי שהביאו את מרק לבית הספר בבוקר, כשעמדו בתחנת אוטובוס כדי להתחיל את יום העבודה, שוטרי הגירה תפסו את מריו ולקחו אותו איתם. "זה הסוף של הבעל שלך", אמר לה אחד מהם.
"פחדתי מהם מאוד, הם אנשים מאוד חזקים", אומרת האישה הדקיקה אודליה באנגלית השבורה שלה, "לקחתי את התעודות ורדפתי אחריהם". משקית ניילון מרוטה, שעליה כתוב קופת חולים כללית, היא מוציאה קבלה כתומה עם הכיתוב "רישיון ישיבה ארעי" על תשלום בסך 600 שקל. את הקבלה הזו הראתה לשוטרים כדי שישחררו אותו.
מחר בערב יתאספו כל ההורים הפיליפינים בבית הספר לישיבת חירום עם המורים והמנהל. הם הולכים לדבר איתנו על הגירוש, אומרת אודליה. אולי על איך צריך לספר את זה לילדים בלי להבהיל אותם, או אולי הם ייתנו לנו פתרונות איך להסתיר את הילדים שלא יגרשו אותם. שמעת שהם רוצים לגרש את ההורים ולתת את הילדים למשפחות אומנות? היא שואלת בשקט וקמט עמוק נמתח מקצה המצח עד קצהו.
ואם תחזרו לכפר בפיליפינים, מה יקרה לכם שם?
זה פשוט מאוד, הם אומרים כמעט יחד. אנחנו צריכים לחזור לחפש עבודה בגידול אורז, בשמש, בבוץ, 12 שעות ביום. וזאת עבודה שמעדיפים בה אנשים צעירים, כי היא קורעת את הגוף והפרנסה לא מובטחת בה בגלל טייפונים וצונאמים. בארץ, העבודה קשה מאוד, לא פחות קשה, אומר מריו, אבל יש עבודה. ובסוף היום אפשר לקנות קצת אוכל. שם אין עבודה. ובסוף היום גם אם עבדת קשה מאוד, יש לך סיכוי גדול ללכת לישון רעב. על בטן ריקה. ריקה לגמרי. גם אתה, אומר מריו ומסתכל על המשפחה הקטנה סביבו, גם אשתך וגם הילדים שלך.
נא להמתין לטעינת התגובות
