ככה לא בונים מקדש
הנה לכם מעשייה לשבת: שני יהודים דתיים החליטו לגייס דווקא במאי מוסלמי להצגה על בניית בית המקדש
קהל נכבד, תודה שבאתם. והערב מחזה על מחזה. שני חובשי כיפה ובמאי מוסלמי אדוק שמנסים להעמיד מחזה על בניית בית המקדש. תגידו תאטרון האבסורד במיטב לעגו? תאמרו צרור פראי מקלצ'ניקוב של כותב תחת השפעה? אז נכון שברליוז נזקק להשפעת אופיום כדי לחבר את הסימפוניה הפנטסטית. אבל אצלנו המציאות היא אופיום ואת הפנטזיות אפשר לקבל ללא מרשם. המחזה בהמשך אינו רק פנטזיה. הוא גם תמונה שמערבבת שלוש משיחות מכחול. ההתכוונות להעמיד הצגה בתאטרון עכו; תיעודה בסרט "אבו עלי" שיוצג בפסטיבל הקולנוע בירושלים; והמסע של המספר אל גיבוריה הגליליים של העלילה. כי רק הגליל יכול להכיל סצנה שבה הקצוות מנסים להיפגש בצומת שהמתונים לא מעזים להיכנס אליו.
תגידו שגם יחסית לגליל זה הזוי? ייתכן שתצאו צודקים. אבל בצפון מונחת התשתית שמסוגלת
ובכל זאת, אזהרה אחת לפני שנתחיל. בשלב מסוים תקבל ההצגה חיים משלה, תתבע לעצמה דריסת רגל ביומיום. הנפשות הפועלות ירגישו שהקמת בית המקדש עומדת כרגע על הפרק. שהם נאנסים לקבל החלטות היסטוריות. והתחושות שלהם מעלות כמה שאלות: האם הקבלן הערבי, להלן הבמאי, אכן יספק את הסחורה? והאם זה באמת יקרה "במהרה בימינו"? ומי יגיע ראשון במרוץ השליחים של הקב"ה: המשיח, הגאולה או המקדש? חכו חכו.
צביקה וינר בן 38, יליד קריית אתא. תושב בית רימון הגלילית. נשוי ליעל ואב לאהוביה, הלל?דוד ואחינועם. עובד סוציאלי, שחקן, מורה למסז' תאילנדי, מדריך בקבוצות מודעות, מומחה לאמנויות לחימה. בוגר ישיבות עטרת כוהנים ומרכז הרב שמטפל בילדים ערביים בסיכון במנזר אנה הקדושה בציפורי. בחופתו עמדו נזירות ורבנים אלה לצד אלה. צביקה זינק לבמה כשחבר הציע לו להחליף את השחקן הראשי בהצגה "בואי כלה" בתאטרון עכו. ב-20 הדקות הראשונות בילה תלוי תחת פרוז'קטור בשק שמדמה רחם. "חוויה מדהימה", הוא נזכר, "הדבר הכי קרוב לקדושה. אני מול אורות בוהקים באקסטזה של תנועה נפשית וגופנית, מתחבר אל המקומות הכי עמוקים שלי".
לאחר מסע בהודו הצטרף לתאטרון החדר של אמיר אוריין. "קודקוד של התאטרון האחר, בונה לך אישיות חינוכית בהתאם לאג'נדת השמאל הכי קיצוני שיש". איך בוגר עטרת כוהנים מתחבר לשמאל הקיצוני? אתם ודאי שואלים. צביקה יספר לכם על התנא רבי מאיר שהיה לאפיקורוס, אך אחד מתלמידיו התעקש להמשיך ללמוד אצלו כי: "רימון מצא. קליפתו זרק, תוכו אכל".
נועם פרינס בן 33, יליד ראשון לציון. נשוי לרותי. אב לרוני, הילה, יוחאי, טליה, אייל ותמר. "גדלתי בבית עם דגם מאוד בריא של משפחה דתית ציונית שורשית", הוא מעיד. בגיל עשר הגיע לירושלים. ישיבה תיכונית, ישיבה גבוהה בבית אל, שם התחתן. כשהתגייס לשריון היה כבר אב לילדה. עקב בעיות גב הועבר למדרשת הרבנות והדריך טיולים בירושלים. לפני שמונה שנים נחת עם משפחתו בבית רימון שבגן שלה, למרבה התמיהה, מכינים עכשיו מסיבת סיום על בית המקדש. נועם מלמד היסטוריה בקורסי גיור צבאיים ואזרחיים, מעביר לבני נוער תוכנית שנקראת "בריאות מינית ומניעת איידס" ומלמד תאטרון בבית הספר היסודי במושב שדה יעקב. שכנו בבית רימון, צביקה וינר, משך אותו לחדר של אמיר אוריין.
חאלד אבו עלי בן 49, יליד סכנין. בהצגתו "קרוע" כינה את סכנין: "כפר פרימיטיבי שאני חוזר אליו רק כדי לישון". לפני שבוע בהופעה באורנים מחק את המשפט הזה. "היום סכנין היא בירת ישראל. מעכו מגיעים ללמוד בה". הוא מוסלמי אדוק שמתפלל חמש פעמים ביום, בני עדתו הסופית נחשבים למיסטיקנים של האיסלאם. "סופי זה סופר בן אדם. סופי זה אחד שאתה מרביץ לו ביום ובערב הוא בא אליך עם זר פרחים. סופי זה כמו יוסי בניון. אחד פה, אחד שם".
אבו עלי דוחה את הגדרתי שהוא קשור לאדמה כדי לתקן ל"אני האדמה עצמה". 700 עצי זית יש למשפחתו. 200 מהם נטע לבד. בחצרו 38 זנים של עצי פרי והוא מרכיב את כולם. בלילות הקיץ החמים של ילדותו היה ישן בצלם. בבוקר היה מתייצב בבית הספר עם חלילו. "לא היו מתחילים ללמוד בלי הניגון של חאלד". לתאטרון עכו הגיע לפני 25 שנה בתום עבודה בתאטרון הנודד של סכנין "אל- ג'וואל". בסתיו שעבר, כשבעכו התעופפו אבנים וזעם, המשיך לביים יהודים וערבים, "כי מזמן התרגלתי למצב צבירה של חיים כפולים".
שבר ההתנתקות הוא שמביא את צביקה לבית המקדש. אותה קריסה מתסכלת, כדבריו, של המערכת הציונית מחייבת מעשה. ברור לו שללא הכנסת ממד רוחני, המערכת לא תצליח להזין את עצמה מבפנים. "ובית המקדש נראה לי לב הסיפור, לב נסתר אבל מסוגל לפעום בדופק חיים גבוה". נועם הגיע אל בית המקדש שלו מתוך המחסור, השיממון, הגעגוע הבלתי נשלט. "כבר שנים שירושלים זורמת לי בוורידים", הוא מתוודה. טייל בה, הדריך בה. אבל כפי שקורה תמיד בין אוהבים-בשלב מסוים נמאס לו ממנה. היה מגיע עם חיילים לכותל, מתפלל וממהר להסתלק. ופעם שמע שם מדריך מדבר על דברים "שמעל לכותל" וירושלים שלו שינתה כיוון. "זה שאין בה בית מקדש יצר אצלי חסר, חיים של פספוס שלא מרפה. כל פעם שמישהו מבסוט שם, אני נזכר שזה לא המקום להיות מבסוט. הכותל זה סוג של שלט זיכרון ענקי שצריך לומר לך: 'שים לב, חסר'".
האם לא חששו שעצם העיסוק בכותל ידביק עליהם תווית של הזויים, סהרוריים? צביקה מודה שהיה צד כלכלי מסוים בשיקול שלהם. שרצו להתפרנס מהצגתם. הם הרי ראו איך חברים מתיאטראות רגילים בציבור הדתי יצרו הצגות מכניסות. וחוץ מזה סמכו על עצמם שיצליחו להשאיר את בית המקדש במקום המדויק שלו. בבחינת הלב הרוחני של היהודים. לב שבסופו של דבר יוביל אליו את האנושות כולה.
ההצגה שלהם נולדה בכבישים. בשעות הארוכות שעשו בין צומת המוביל לצומת קאנטרי בדרכם לסטודיו של אמיר אוריין. הסיפור בתמצית ובלי הסתעפויות הוא על נער מבבל המפציר באביו לנצל את היתר המלך כורש לשוב לבנות את בית המקדש. האב מסרב להתנתק מקיומו המצליחני בגלות. הנער נאלץ לעלות בחברת איש פשוט שלא היה לו מה להפסיד. אלא שהבנייה מתעכבת, הנער נכנס לדיכאונות ורוצה לחזור לגולה. אותו איש פשוט עוזר לו להתגבר, מחזק בו את הצד החזוני, השאפתני, שיביא לבניית בית המקדש. מעבר לזה יש מסר גורף יותר שביקשו השניים לשתול בהצגתם. כפי שהציונות היתה רעיון מיסטי של קבוצה קטנה שחלחל עד שהגיע לכדי יישום, כך גם רעיון בית המקדש. עכשיו הוא ברמה הרוחנית שלו עד שיום יבוא ויגיע לידי יישום.
אבל קונקרטית בהצגה שלכם בית המקדש נבנה או לא?
צביקה: "התלבטנו. לא סגרנו עד הסוף. לא חושב שהיינו עושים את זה כי מבחינה תאטרלית כשאתה שם לבנה על לבנה זה מאבד מהכוח. אבל ההצגה מכוונת בפירוש לבנייה מעשית של בית המקדש".
הם פונים לבקש מימון במקום שהכי טבעי לבקש - "מכון המקדש" בירושלים. המכון קיים 21 שנה ומטרתו הרשמית היא בניית בית שלישי. בחסותו כבר נרקמו תוכניות על סדרי העבודה בבית, נתפרו בגדי הכוהנים ויוצרו יותר מ-700 כלי מקדש: שופרות, חצוצרות, מנורה ומזבח קטורת. ולמכון יש גם הצגה מוכנה. חינוכית, הרבה תוכן.
"אבל אנחנו רצינו לקחת את זה למקום המטורף, לתאטרון האחר, לחולל חוויה חושית שמטיחה את הקהל בשחקנים", מסביר צביקה. הם הציגו פיילוט של הסצנה הראשונה לפני 200 איש. בהם גם המייסד והראש של המכון, ישראל אריאל, לשעבר הרב של ימית. ההצלחה היתה מהדהדת, אך המכון מחליט שכיסיו מצומקים מדי. "וחוץ מזה, אנחנו יותר בצד המחקר והעשייה", מסביר להם המנכ"ל יהודה גליק.
לאחר הסירוב היהודי, הפנייה לחאלד אבו עלי כמעט טבעית. צביקה הרי מכיר אותו מימי 'בואי כלה', והוא נראה לי פתוח לרעיון המטורף לעשות הצגה על בית המקדש. זה ריתק אותו. התאים לרצון שלו לבדוק גבולות, למשש את האחר".
איך זה שאתה, חאלד אבו עלי, מוסלמי דתי שמתפלל חמש פעמים ביום, הסכמת לבנות בית מקדש ליהודים?
"כבר עשר שנים שאני עובד עם חרדים. יום אחד באו אלה ואמרו - 'תביים לנו'. שאלתי - 'איזו הצגה'? אמרו - 'לבנות בית מקדש'. אמרתי - 'אתם בטוחים שאני האיש לבנות לכם?'. אמרו - 'מכירים אותך כבמאי, אתה גדול'. אמרתי - 'בואו נראה איזה הצגה יש לכם?'. סקרן אותי בתור מוסלמי איך היהודים רוצים לבנות בית מקדש?".
רק מהסקרנות הלכת איתם?
"לא רציתי להגיד להם לא, אבל אמרתי ניכנס איתם שלב-שלב, לראות היהודים האלה מה בראש שלהם".
ומה היה בראש שלכם, מה חשבתם?
צביקה: "חשבנו שיש פה שותפות מיסטית, של הצד האחר, הלא יהודי. שבמיקרוקוסמוס זה תהליך שצריך לעבור על האנושות כולה".
אבו עלי: "האמנתי שאם אנחנו עובדים על משהו אלוהי לעולם לא ייצא משהו התנגדותי. לעולם שלושתנו לא יכולים להגיע לסכסוך. אלוהים אותו אלוהים. של מוסלמים ושל יהודים".
כך יצאו שלושתם למסעם ההזוי. בצעדים מהוססים, בניסוחים זהירים, בליטושים פינצטיים. עושים חזרות באולם האדום שבו אנחנו יושבים עכשיו. מתחממים, צוחקים, בוכים. שרים ללא מילים. מקצינים הבעות, מגזימים תנועות. באחד הקטעים שתועדו במצלמתה של ורד אוסמן נראה צביקה אומר: "יש מילה אחת שאפשר לצאת איתה לקרב, אפשר לבקש איתה רחמים, אפשר לאהוב אותה אפשר לשנוא אותה. תגיד אללה".
אומרים 'אללה'. אומרים בזעף, אומרים ברוך, אומרים ברחמים. 'אללה', 'אללה', 'אללה'. חאלד לצביקה: "עצום עיניים, חבק את ירושלים, תרגיש את ירושלים". צביקה עוצם עיניים, מזיע, מערסל את ירושלים, מפנק את ירושלים. נועם מצטרף אליו לסלואו ירושלים. ככה הם רוקדים צמודים. ראש על חזה: "ירושלים שלי, אני הולך להרגיש קרבה. עובר בשער החדש שלך, מרגיש כמו בחו"ל. חאלד מרוצה: "אמיתי לגמרי, לגמרי".
אחר כך הוא יוצא. צביקה ונועם נשארים לבד.
צביקה: "יש ממד כמעט מיסטי בזה"...
נועם: "חאלד?".
צביקה: "כן".
נועם: "חשבתי על זה. זה היסטרי... עברנו ממכון בית המקדש לבמאי ערבי בתאטרון עכו...".
צביקה: "כן, מהרב אריאל... אני במקומו (של חאלד) לא הייתי עובד איתנו. הוא משוגע. באמת יפגעו בו".
נועם: "אולי... אם בכפר (סכנין) ילכו לראות את ההצגה שלנו".
אבל כרגע חאלד אבו עלי לא יורד לסוף דעתו של הטקסט. אחרי שהוא קורא מתברר לו שזה בכלל סיפור על עלייה של מבוגר וילד לא"י. "איפה בית המקדש? אם אתם רוצים לבנות בית מקדש אתם חייבים לשנות את הטקסט". הוא מוציא אותם לפסק זמן של שיפוצים וכעבור שבועיים הם חוזרים אליו: "רוצים לבנות את בית המקדש". אמר להם: "מפה בואו נראה איך אתם בונים". שוב חזרות. עד שאבו עלי מגיע לשאלה הנוקבת: "מתי אתם חושבים ייבנה הבית?". צביקה: "אולי 70 שנה?". אבו עלי: "במקום הכיפה? (אל-אקצה) צביקה: "כן, כן". אבו עלי: "ואם עוד עשר-עשרים שנה אל-אקצה, הכיפה שם נהרסה ופתאום בית המקדש. איך תרגיש עם היחסים בין יהודים בארץ ובעולם. מה יקרה?". צביקה: "אי אפשר לענות על שאלה כזאת. אולי הערבים יהרסו אותו כדי לבנות ליהודים בית מקדש?"
באמת האמנתם שכך הוא יראה את זה?
"זה לא נגע לנו מיד. גם לא אמרנו את זה מיד. בהתחלה דיברנו על בית המקדש בצורה רוחנית יותר. מרכז רוחני לכל העולם זה מקום שחאלד מאוד מתחבר אליו. הוא מגיע לאותה דבקות רוחנית גם דרך הריקוד הסופי".
נועם: "אין לי עימות עם העולם המוסלמי. תמיד יש איזה חייל ששואל אותי בהרצאות: 'למה לא מפוצצים להם את המסגדים?' ואני עונה: "מה מפריע לך המסגד?". בית המקדש הוא עניין של התודעה היהודית. עניין יהודי פנימי. צלילת עומק לרוחניות היהודית".
אבל איפה הוא יעמוד פיזית?
"את מי זה מעניין? אני לא הולך לקחת עכשיו שופל ולהרים את אל-אקצה. יותר מטריד אותי שאני יושב עם יהודי כמוך והעולם שלו לא חסר. אם נרגיש את החסר ייווצרו גלים. והגלים יסתדרו בסוף. יש אלוקים למעלה".
מה טווח הזמן לבניית המקדש?
צביקה: "אין. עם ישראל עובר תהליך גדילה וזה לוקח זמן. אנחנו פועלים פנימית. את זה אמרתי גם לחאלד".
אתם לא מנסים לתרגם את ה"במהרה בימינו" לטווח של חודשים, שנים, דורות?
"זה בדיוק האמירה של חז"ל 'תיפח רוחם של מחשבי קיצין'. המשפט נאמר מול הקביעה שאתה צריך לצפות בכל יום למשיח שיבוא. זה בדיוק המתח הזה: אתה מצפה, אבל לא עומד עם סטופר".
ממשיכים להשתעשע בדיאלוגים. נועם: "תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, רקיע לכיסא הכבוד". צביקה: "באיזה בגדי כהונה צריך תכלת? הרי כל כולו תכלת? נועם: "כגודל גדילים בארבעה קצוות, כחוטי התכלת שבציצית". וחוזרים לחזרה. נותנים ידיים. מכריזים: "הגיע הזמן לבנות לנו בית מקדש". ונועם בתור ילד בעת חורבן הבית נחרד: "הלהבות. 48 שנה אני רואה אותן. הלהבות האיומות שאופפות את הבית, את ירושלים". וצביקה מגיב: "תעלה בהתרגשות, העיניים שלי מתמלאות דמעות".
מערכה שלישית: התגלות או חורבן בית שלישי
בנקודה הזאת, צופים יקרים, כשההצגה מקבלת ראשיתה של ממשות, מזדחל במסדרונות הבטן חשדו של הבמאי. ייתכן שפה נסדקת הקונספציה הרוחנית שאפשרה לו את שיתוף הפעולה השגעוני. ביסודה היה הרצון הבסיסי שלו להיות כמה שיותר סמוך לאלוהיו. כדי להגיע לזה ברור לו שעליו להגיע לאל-אקצה, להר הבית, שם נפגשים שמים וארץ. אם אלוהים ירצה מתישהו שבמקום המסגד יקום בית המקדש, יבין שזה רצון האל ויתחבר לבית המקדש. הוא, חאלד אבו עלי, רק מקשיב לעצת האלוהים. לא עושה שום פעולה למען העניין. האם בסערת הבימוי הבין שהוא כבר לא צופה ביציע אלא שחקן באיצטדיון של אלוהים? האם בכלל מותר לו להתעלם מהסימנים בשטח?
"אחרי שלוש-ארבע חזרות אני שואל אותם שוב: "תגידו, איפה אתם רוצים לבנות בית המקדש הזה?". אמרו: 'כרגע זאת הצגה'. ואני: 'אבל איפה הוא יהיה?'. והם: 'יש זמן'. והם הורסים את הכיפה, מוציאים את אל-אקצה ובמקום המסגד יהיה מקדש ואני מסתכל עליהם: 'מה, אתם רציניים?' והם: 'כן, יש תוכניות, יש לנו דחפורים, יש לנו רב'. אמרתי לעצמי: 'מה אני בסרט או בחלום?' לאן החבר'ה האלה באמת רוצים ללכת? פתאום נפל לי האסימון ואני אומר לבמאית ורד (ורד אוסמן, במאית הסרט "אבו עלי"), אני רוצה ללכת לרב שלי, הרב פרנק. הוא קודם כל אבא שלי ואנחנו חברים יותר ממשפחה".
שנים שחאלד אבו עלי מכיר את רבה של עכו שלמה יצחק פרנק. כמעט בכל הזדמנות הוא נוהג להתייעץ איתו. אבל הפעם, כך הוא מרגיש, זאת התדיינות קריטית. 'באו שניים עם הרבה כוח', הוא מספר לרב פרנק, 'רוצים שאביים להם הצגה שאני בונה את בית המקדש. מותר לי? אני הבן אדם? הרב מסתכל עליי ואומר: 'אתה הבן אדם המתאים'. הייתי בהלם. מה זאת אומרת? הסביר לי: 'אין יותר ממך שיבנה את בית המקדש בלב שלנו. אין בן אדם שיכול יותר ממך לנטוע אהבה בלב שלנו, של כל היהודים'. ואני: 'ואפשר לבנות את זה במקום אל-אקצה איך שהם רוצים? והוא: 'איזה אל-אקצה? על איזה מסגד הם מדברים? אסור לבנות בית מקדש עד שמשיח יבוא. מה הם משוגעים?'. זאת היתה ההתגלות שלי. למשפט הזה חיכיתי".
הוא מתקשר לבמאית אוסמן ומבשר לה: "מחר יש חזרה ולי יש הפתעה להגיד לך: 'אני הולך להודיע שאני לא ממשיך ובית המקדש שרציתי לבנות, אני הורס כל מה שבניתי'".
החזרה שבה מודיע אבו עלי על חורבן בית שלישי מתקיימת בין י"ז בתמוז לט' באב, ימי האבל על חורבן בית שני. "את ההצגה הזאת אני רוצה לעצור", הוא מנחית על צביקה ונועם, "להפסיק את הדחפורים והחפירות ואת כל מה ששייך לבית המקדש כי זה נושא כמו חומר נפץ. מה, אתם רוצים שאני אשב על החומר נפץ וגם אדליק את עצמי? וגם אדליק אתכם? ביום שייבנה בית המקדש במקום אל-אקצה זה פצצת אטום. פצצת אטום. משהו יקרה שאף אחד לא יודע מה קורה. וכשיש פצצת אטום אף אחד לא יכול לחשוב מה קרה כי כולנו נהיה מתחת לאדמה".
אבל הם לא אמרו דחפורים. אולי שכחת שזאת בסך הכל הצגה?
"בהצגה אפשר לפנטז, אבל הם הלכו על זה אמיתי. רצו להגיד לנוער היהודי שיעשו הפגנות בבית ספר, שיידעו שבית המקדש הולך להיבנות. יש להם תוכניות".
ובאותה מידה לא תעלה הצגה על גטו ורשה כי זה יהיה כאילו אתה בונה את הגטו מחדש? זאת עדיין הצגה...
"אבל אני בהצגות שלי עושה אמת. אנחנו יושבים באולם שבו אני מציג את "להיות" על אנורקסית. לידך המטבח שלה, מעלייך המרפאה הפסיכיאטרית שמטפלת בה והקהל בטוח שהיא באמת אנורקסית. אני מביא את הדברים לאמת שלהם".
כולה הצגה ותראה איזה רגשות זה מוציא ממך.
"בשבילך הצגה, בשבילי זאת אמת. בשבילי התאטרון הוא החיים. החיים לגמרי. אם הייתי מסתכל על זה כהצגה בטח שהייתי ממשיך לביים".
צביקה אמר לי שלא המשכת בגלל שהבנת שזה לא יעבור לך בשקט, שהאיום עליך בדרך.
"זה לא העניין שחששתי. מבחינתי, כמוסלמי, אסור לי בכלל לחשוב על זה. אם היהודים בעצמם אומרים שאסור לבנות בית מקדש, אז אני אלך לבנות אותו?".
אתה מרגיש שנועם וצביקה מלכדו אותך, עבדו עליך?
"גם הם לא ידעו. היתה פה אי מודעות של שלושתנו לאן אנחנו הולכים".
אולי חיפשו קבלן ערבי שיבנה להם את בית המקדש?
"בינתיים ראו שהקבלן הערבי הזה הוא לא זה מה שחשבו".
אז אולי אתה קבלן הריסות. הרסת להם את בית שלישי.
"באמת זה מה שקרה. לא ידעתי שאני הולך לעשות את זה". ואבו עלי להוט לנער מעליו כל טיפת טיח מבניית בית המקדש. לפני כמה זמן, הוא מספר לי, הודיעה לו הבמאית ורד אוסמן שלסרט יקראו "אבו עלי בונה את בית המקדש". "אמרתי לך כבר לפני חודשיים שאני הולך להרוס את בית המקדש, לא לבנות אותו", רתח עליה בטלפון. בסוף מחליטים שלסרט יקראו "אבו עלי". רק אבו עלי. "בית המקדש לא יהיה צמוד לתוך חאלד אבו עלי. חאלד אבו עלי לא יהיה צמוד לתוך בית המקדש וגם ב'מעריב' שלך אני לא רוצה כותרת 'חאלד אבו עלי בונה בית המקדש'. אני לא הקבלן הערבי של בית המקדש".
כשבשורת החורבן עדיין מהדהדת, חולבים נועם וצביקה שתי פחיות מאוטומט המשקאות. לא שהיניקה העצלה מצננת את סערתם, אבל היא לפחות מתירה מיני חשבון נפש.
צביקה: "נחרבה לנו ההצגה, נחרב לנו בית המקדש".
נועם: "חאלד חמוד. מעניין שהחזיק מעמד עד עכשיו. מה הלאה?".
צביקה: "בפשטות? במאי יהודי מאמין. מחזאי יהודי מאמין. בוערים בלהט בניית בית המקדש. חשבנו שהעמים מסביב מצטרפים לבנייה כמו בנבואה. לא הלך. אז אפשר ללכת בכיוון הפשוט. נשיג במאי מאמין, מחזאי מאמין".
חוזרים למכון המקדש בירושלים. מספרים למנכ"ל גליק את סיפור נסיגת הבמאי היקר והאהוב שלנו ששב מהרב פרנק עם תפיסה חסידית על מקדש שבלב. להפתעתם גליק שולה תקווה מבין החורבות. "זה הישג אדיר שחאלד שלכם רצה לדבר על בית תפילה לכל העמים". הוא גם משתבח בעובדה שבהר קיים היום מסגד אל-אקצה ולא מגרש כדורגל. "עצם זה שהר הבית נתפס בתודעה העולמית כמקום קדוש, ולא משנה למי, יש לזה חשיבות רוחנית". אלא שהשניים יוצאים ממנו באכזבה מסוימת. ההצגה שלהם, כך הם מרגישים, היא בבחינת "אבן מאסו הבונים".
צביקה: "אנחנו עם הצגה כמעט גמורה שלא מכון המקדש ולא תאטרון עכו עומד מאחוריה".
אפילו הצגה על המקדש לא הצלחתם להעמיד, האם יש לך ראשית קצה אמונה שהמקדש עצמו יעמוד?
צביקה: "לא ראשית קצה. אמונה מוחלטת וברורה. אחרת השלוש פעמים שאני מתפלל לבניית בית המקדש היו שקר ומרמה".
הפעילות המקדשית הזאת גרמה לך להתגבר על צער ההתנתקות?
"זאת היתה פעילות רפואית מבחינתי. השיבה אותי למילואים לאחר שלא היה ברור לי אם אוכל להמשיך לשרת במדים. המקדש החזיר אותי הביתה".
וגם אל חאלד אבו עלי. אולי לבניין בית רביעי. אלא שהפעם, בפיכחון בוגר, לא בירושלים. "הנושא של ההצגה החדשה הוא איך בן אדם עובד על עצמו ומתקדם לכיוון הבא", הם מציעים לאבו עלי. אבו עלי: "משהו על הרוחניות של הבן אדם?".
צביקה: "משהו שמתחיל מהצד החייתי של הבן אדם ומגיע לרוחני".
אבו עלי: "צריך לדאוג שנעבור תהליך טוב, שיעביר את הקהל לדרך טובה".
נועם: "קיבלנו, המפקד. אז ניפגש בהר הבית?"
אבו עלי: "בואו, בואו נתחבק שלושתנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
