גליה אלבין: אני עומדת כמו נביא בשער וזו לא מגלומניה
אחרי שכשלה בניסיונה להגיע לכנסת, גליה אלבין הולכת על אתגר הרבה יותר שאפתני - ערוץ טלוויזיה שישכנע את הערבים להפסיק לפעול להשמדת מדינת ישראל
זו כבר לא גחמה של רגע. אשת העסקים גליה אלבין החלה בשנים האחרונות להתפשט אט אט מנכסיה - ברצון ובכוונה. "אני מנהלת את העיזבון של עצמי. התחלתי גם לחלק מנכסיי לילדים. כל אחד מהארבעה מקבל משהו בגיל המתאים. שיבנו את עצמם. בשביל מה אתם מחזיקים את הכסף שלכם?", מטיפה אלבין לקהל נעלם, "צריך שהם ייתנו לכם נשיקה בעודכם בחיים, לא שיירקו עליכם אחרי שיורידו אתכם לבור וילכו לראות טלוויזיה. הכי נחמד זה שהם חוזרים אליי אחר כך ואומרים,'אמא, עכשיו תגידי לנו איך לנהל את זה'".
אלבין חגגה השבוע 60, ולמרות חייה המלאים, היא זיהתה לראשונה את קצה האופק. זה לא רק יום ההולדת. מערכת היחסים שלה עם המוות הפכה אינטימית יותר מאז 2008, כשאמה הלכה לעולמה אחרי התמודדות עם אלצהיימר. "אישה אלגנטית, אשת אופל נה, פעילה ומשכילה", מספרת אלבין. "היא נשארה אלגנטית עד סוף ימיה. היתה לה פיליפינית שכל יום טיפחה אותה, אבל היא היתה מסתכלת עליי ומדברת כמו ילדה קטנה. אלוהים, אני אומרת, שלא ייקחו לי את המוח".
אבל בסיפור הפתלתל של גליה אלבין המוות תמיד שיחק תפקיד מרכזי. כשהיתה בת 16, יצא אביה כמדי בוקר לשחייה היומית, לקה בהתקף לב פתאומי ולא שב. זהותה הציל בורית הוענקה לה אחרי מותו המפורסם של בעלה, מיקי אלבין. אהוב נעוריה יצא יום אחד ב-1985 לחקירה בבניין משטרת יפו, ונפל מחלונו אל מותו. מקרי המוות בסביבתה של אלבין תמיד היו ערמומיים, מתגנבים ולא צפויים; עזיבתה של אמה את העולם חשפה אותה לסוג אחר של מוות - טבעי אבל לא פחות כואב ואכזרי. מוות בגיל מבוגר.
"המוות של מיקי הוכיח לי שהכל זמני, שיש בדידות מזהרת, ששום דבר לא בטוח. למדתי אז לא להיות תלויה", היא אומרת בביטחון. "מאז אני לא יודעת לבקש עזרה. אני אפילו מגזימה ביכולת שלי לחיות רק עם עצמי, לכן אני מסיימת את מערכות היחסים שלי כשהן מתחילות להיות רציניות. זה המחיר שאת משלמת על אובדן של אהוב כזה. המל וות של אמא הבהיר לי, שאם לא עכשיו-אי מתי. אני חייבת לתת גז. הזמן דוחק ומתקצר. אמא שלנו היתה אישה מבוססת שהורישה לנו הכל, היא לא השתמשה בזה בחייה. לי יש עוד 20 שנה טובות, אני חייבת לנצל אותן. אני לא עושה רקוויאם כי גילו לי משהו. אבל זו סופיות החיים, רק בגיל 60 את מבינה שזה לא פיקדון. בזבזתי זמן על שטויות, אבל אני לא מסתכלת אחורה".
חשוב לך להשאיר מורשת?
"מאוד. בעניין הזה האגו שלי מאוזן עם המטרה. אני השארתי כבר מורשת קטנה עם השירה המשותפת בכל העולם של 'התקווה'. אם ימשיכו לעשות את זה עוד 20 שנה יגידו, 'יש אחת שנולדה בחיפה עם עיניים כחולות והיא זו שהמציאה את זה'. אבל בתקופה האחרונה אני חושבת, מה השארתי אחריי? ארבעה ילדים מדהימים, שלושה נכדים, וכמה לבבות שבורים של גברים שברגע האחרון ברחתי מלהתחתן איתם".
מה מפחיד אותך בגיל?
"להזדקן. הרבה יותר עדיף להיות צעיר ועשיר. המראה בעיקר מפחיד אותי. כמי שהתרגלה להרביץ כניסה, היום אני צריל כה להרביץ כניסה אחרת. הכניסה היום היא מבפנים, לא כמו פעם. פעם הייתי היסטרית לגמרי. הייתי גרידית, היום אני משאירה רק את מה שאני צריכה ואני מעשירה את איכות חיי".
אלבין מדברת על הבדידות בהשלמה. אם יש דבר אישי שלא הספיקה, זה למצוא את הגבר המתאים. על הנייר, היא אמורה לחשוש מלהתבגר לבד. "מה זה להתבגר לבד? ", היא שואלת בלי להמתין לתשובה. "אני אקח פיליפינית. כולנו מתבגרים לבד. גבר אחד בא אליי ואמר לי,'גליה בואי נזדקן ביחד'.
אלבין מעידה על עצמה שנולדה עם הפרעת קשב וריכוז, אולם מעולם לא נטלה תרופות להתמודד עם התסמונות. "אני לא ישנה מספיק. אז אני קצת בהייפר. אז מה. אני לא עוברת על החוק", היא מצטדקת. דיבורה שוטף ולא תמיד עקבי. תוך כדי הצגה של טענה אחת היא נזכרת בנושא שני ובלי לשים לב היא כבר בעולם תוכן שלישי. פתאום היא מפסיקה, מוודאת באמצעות ראי הפודרייה שאין אודם על שיניה ואז קמה, מתיישבת שוב, מרימה את קולה או נשברת בכאב. המזכירה בכניסה למשרדה בתל אביב מביטה בה בהערצה כשהיא מראה תמונות של ילדיה: "וזו דניאלה שיצאה עם רן דנקר".
על קיר המשרד תלויות שתי תמונות. באחת מצולם חוף ימה של קוסטה ריקה, שם היא בונה בימים אלו פרויקט וילות ומלון יוקרתי ("מקסימום אני אראה מזה חמישה מיליון דולר" ). השנייה היא כרזת הדפס של הלוגו של המיזם החדש שלה, "הג'ואיש לייף טי.וי." -או במילים אחרות: 'הצ'ק הכי גדול שכתבתי אי פעם'.
אבל זה לא רק הכסף. ההחלטה שלה להשקיע בערוץ הכבלים היהודי-אמריקאי היא חלק משינוי גורף שעברה אלבין בתקופה האחרונה. השינוי הזה נולד מהחלטה שקיבלה ביום הולדתה האחרון להקדיש את כולה למען הישרדות העם היהודי-ולהבטיח בכך את ההישרדות של שמה ברשימת הקרדיטים של הצלתו. "היום, הריגוש זה לדעת שביום שאעזוב את העולם הזה, הרבה הרבה אחריי, תישאר המדינה היהודית הזו. היום אני לא בטוחה שהיא תישאר עוד 20 שנה".
בעיצומו של פרויקט "התקווה" שלה, פנה אליה איש העסקים היהודי פיל בלייזר, הבעלים של הג'ואיש לייף טי.וי., ערוץ תכנים יהודיים המשדר באמצעות רשתות הכבלים האמריקאיות ל-220 אלף מנויים. בזכותו, ב-29 באפריל השנה, שרה יהדות ארצות הברית וקנדה את ההמנון הלאומי עם אלבין ועם ישראל.
"אז נכנסתי לערוץ וראיתי יופי של תכנים", היא מספרת, "סדרות על חתני פרס נובל, על המדינה, וסדרה של שרה סילברמן שצוחקת עם הסבים שלה. וכל הסרטים הטובים על היהודים".
איזה למשל?
"'רשימת שינדלר', ' שואה', ' הפסנתרן'".
אלבין החליטה לעשות מעשה. "אמרתי לו, 'למה אתה לא מעלה את זה במזרח התיכון, בלוויין? אז הוא אמר שבשביל זה אין לו כסף. אחרי שהוא בדק באילו מדינות זה ייקלט פה באזור על ידי הלוויינים השונים, ראינו שהערוץ יוכל להיות משודר ביוון, סוריה, טורקיה, המגרב, ערב הסעודית, עיראק. אמרתי לו,'ליסן, אני כפילנתרופית נותנת לך צ'ק לחצי שנה. הרבה כסף. תמורת זה אתה נותן לי מניות בערוץ האמריקאי שלך. זה ערוץ של מיליוני דולרים. אני לקחתי את עצמי להיות אחראית ב'ישראל אנד דה מידל איסט'".
כבר דיברו לא פעם על רשת אל-ג'זירה יהודית.
"בשביל מה? מה זה ייתן? אין לנו מספיק התלהמות? בואו נהיה חכמים ולא נהיה צודקים. זה מה שכתבתי לבנימין נתניהו בשבוע שעבר".
כתבת לנתניהו מכתב?
"אמרתי לו,'אל תפחד משתי מדינות לשני עמים. לך עם זה עד הסוף. תפאדל'. אתה זוכר שברק הלך עם קלינטון וערפאת ואמר תפאדל, תכירו במדינה היהודית ובואו נעשה שלום, והם אמרו לא? עכשיו אנחנו צריכים להוביל אותם להראות שהמלך הוא עירום, שאין דבר כזה עם פלסטיני. מתי היה פה פלסטין? היה מנדט בריטי, שלטון טורקי, היו יבוסים, חיווים, חיתים, זה שהיתה פה נוכחות של העם היהודי, אין על מה לדבר. אבל פלסטין לא היתה. רוצים שתי מדינות? סבבה. מדינת ישראל מוגדרת. מה שאף פעם לא הוגדר זה העם הפלסטיני. אז אני אומרת מצוין. הרי גם עראפת נולד במצרים, לא היה לו שום קשר לפליטי 48' ולא לכלום. זה הכל הצ'ה גווארות האלה, שאין להם מה לעשות, אין להם עבודה, אז הם מצטרפים למאבק, בשביל כסף".
מה נתניהו ענה?
"הוא עוד לא ענה".
הערוץ היהודי יעלה לאוויר המזרח תיכוני הלוהט ב-12 ביולי וייקלט בצלחות הלוויין באזור כולו. בישראל הוא ישודר בערוץ 33. "הערוץ הזה מראה את הצד הטוב של העם היהודי. את ההישגים באמנות, במדע, את הקומדיות היהודיות. גם המכבייה תעבור בו בשידור חי".
מה התועלת בזה שיקלטו אותו בארץ?
"אני מניחה שזה יהיה עוד ערוץ נישה שמעשיר את החברה בישראל. אנשים פה לא יודעים שיש עוד שבעה מיליון יהודים בחוץ. אני אומרת,'כן, אנחנו 14 מיליון'. אנחנו לא רק שבעה מיליון שמהם מיליון וחצי ערבים. יש יהודים נוספים. ערביי ישראל יוכלו לקלוט את הערוץ דרך צלחות הלוויין עוד לפנינו".
ואיזו מטרה את רוצה להשיג בזה שיקלטו את הערוץ בעולם הערבי?
"המטרה היא לומר,'תקשיבו, הגרמנים עשו טעות, רצחו שישה מיליון אינטליגנטים שהיו האצולה הרוחנית של אירופה ובמקומם נכנסו 30 מיליון מוסלמים נבערים. מה אתם רוצים לעשות? יש לכם את המדינה הקטנטנה הזו, מדינת ישראל, לעומת כל המזרח התיכון הגדול. מה ייצא לכם מלהשמיד אותה? למחוק אותה? מה יהיה פה? מדינה פלסטינית חדשה? תחזרו אחורה? בואו תראו מה יש לעם היהודי להציע. מוח, פרסי נובל, היי-טק. בואו נעשה שיתופי פעולה'. כבר התחילו לשאול,'רגע, זה יהיה עם כל הידע שלכם בחקלאות? עם כל מה שאתם יודעים על לפתח עגבניות?', אמרתי שכן. אם מגדל כותנה במרוקו ירצה ידע של מכון וולקני על גידול כותנה, אנחנו נוכל לתת את זה גם בערוץ וגם באתר. התקשורת היום אחרת. זה נראה כמו חזון, ואני לא מתביישת מהמילה חזון".
אז מה החזון שלך?
"מה היה החזון של הרצל? שיהיה בית לאומי לעם היהודי. אם היינו שומעים בקולו, אז היתה נחסכת השואה. לא שמעו כשהוא אמר,'אני רואה ענן שחור מעל אירופה'. עכשיו אני רואה ענן שחור מעל מדינת הלאום היהודי. אני רואה ענן שחור בגלל הזחיחות שלנו, בגלל שגדל פה דור שלא מבין את הנס שקרה לעם, שלוקח כמובן מאליו. רק כשהוא מרמה את האימגריישן בארצות הברית, הוא טועם את הטעם של להיות נרדף".
אבל את יודעת היטב שהערבים של היום הם לא רק מגדלי כותנה נבערים.
"יפה, אז בוא נדבר אליהם בשפה שלהם. אני זוכרת בגיל 18 את ישעיהו ליבוביץ' אומר'נחזיר מיד את השטחים, זה ישחית אותנו', וכולם התנפלו עליו. הוא צדק. הוא היה חוזה. אם היינו באותו רגע אומרים לא לארץ ישראל שלמה ולא בטיח ומחזירים הכל לירדנים, גם את ירושלים, הכל היה נמנע. גם את רמת הגולן צריך להחזיר. כל ישראלי שרוצה להיות תחת שלטון סורי שיבושם לו".
אני מתקשה להבין מה הקו האידאולוגי שלך.
"אתה נשמע לי מאוד מיושן. אני רואה דברים בראייה רחבה, את טובת המדינה, ואתה מיד שואל אם אני ימין או שמאל. מספיק עם זה! זה לא כך, זה מה שטוב למדינה. תראה את אובמה, הוא לא מדבר כמו דמוקרט, הוא מדבר כמו שהוא כמנהיג חושב שטוב ונכון. אני עומדת פה כמו נביא זעם בשער וזו לא מגלומניה. אנחנו לא נשרוד אם תהיה פה מדינת כל אזרחיה. אנשים כמוני לא יחיו במדינה לא יהודית. איכות החיים שלנו נהדרת בגלל שזו מדינה יהודית. כל החברים שלי, המיליארדרים שחיים בחו"ל, מסתכלים עליי בדמעות כשאני אומרת אני נוסמ עת הביתה".
מה מפחיד אותך במדינת כל אזרחיה?
"אולי יהיה פה ראש ממשלה ערבי שיגיד אסור ליהודים לצאת בין שתיים לארבע למכולת, מה תעשה אז? אני אומרת לך שזה מחר בבוקר. אף אחד לא ישכנע אותי שהמזרח התיכון הפנים את זכותה של מדינת ישראל להתקיים. מה שאני עושה זה לנסות לשכנע את המזרח התיכון: תראו כמה כדאי לכם שתהיה פה מדינת ישראל. זו רצועת אדמה חשובה".
הבת שלך חיה בארצות הברית, מה אם היא תחליט להישאר שם?
"היא עושה קריירת משחק. גם אני חייתי שש שנים בארצות הברית כשלמדתי בנורת'ווסטרן ושנתיים בלי שטרסברג. אגיד לה שאיכות חייה תיפגע. את רוצה להיות איילת זורר 2? בבקשה , אני לא יכולה לעצור אותה. איילת זורר בעיניי מאוד ישראלית אז מי אנחנו שנגיד לה תחזרי? אני עכשיו חלק מקבוצה שפועלת להחזרת ישראלים יורדים. יש עכשיו 220 גאונים מבוסטון שפוטרו. אני אומרת, כמה שזה עולה להחזיר אותם, בואו נעשה את זה. פוטין מת הרי שכל הרוסים הטובים יחזרו לרוסיה. רק אנחנו בועטים לעצמנו ברגל כל הזמן, מה זו השנאה העצמית הזו?".
אלבין היתה אשת המחנה הלאומי כל חייה. בשנת 2005 ערקה יחד עם אריק שרון אל קדימה. "הליכוד היה כל כך מושחת ותיעבתי את האווירה. אבל לבי כאב", היא מסבירה. בדצמבר 2008 התמודדה בבחירות המקדימות בקדימה בתקווה למקום בכנסת, אך כשלה במאמציה להגיע למקום ריאלי. "התאכזבתי. המתמאמכמזמ במתמי מעוצמת יכולת המנהיגות ברגעי משבר למדינת ישראל. מהחלטה של ציפי לבני לא להיכנס לממשלה. גברתי, כשאת אומרת קודם כל המדינה, אחר כך המפלגה ואחר כך אני, למה את מתכוונת, כשאת עומדת מהצד ומחמ כה שיתערער השלטון? ! אני מצפה ממנה היום להיכנס לממשלה".
מה דעתך על הממשלה הזו?
היא כמעט צועקת. "לבי יוצא עכשיו לנתניהו שצריך לקבל החלטות כשהוא יודע שיש לו את ש"ס, את הימין הקיצוני, והוא צריך לרצות את כולם. מה היה קורה אם היה לו את קדימה? אני כן רואה קצת נגיעות של אכפת לי מהמדינה. אומרים שמנהיג טוב הוא מנהיג שיודע להסתיר את הפאניקה שלו. מה שאני אומרת זה שאדם כמוני הוא נטו בעד המדינה. זו לא סיסמה. כל הפוליטיקאים, האג'נדה האישית שלהם מעבירה אותם על דעתם ואנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו".
מה את אומרת על חוק הנאמנות?
"אי אפשר להתעלם ממיליון וחצי ערבים. יש לנו הרבה בדק בית ותיקון לעשות. כשעשיתי את'התקווה' הרצנו חידון עם משרד החינוך לילדים על ההמנון ומשמעותו. ואז בא ילד מבקה אלמגרביה, ושאלתי אותו, אתה יודע את ההמנון?', אז הוא אמר' אני יודע, אבל אני לא שר אותו כי אמא שלי אמרה שעד שלא יעשו בית חולים בבקה עם כביש, לא שרים'. אמרתי ,'אמא שלך צודקת!'. הוא לא אמר 'עד שלא תהיה פלסטין'. הוא אמר עד שיהיה כביש. בעניין הזה אני איתם במאה אחוז. נכון שגם אצלם יש כאלה שהעובדה שהאחים שלהם נשארו פליטים מטמ רידה אותם. אבל אין דבר כזה פליטים. אנחנו קלטנו מיליון רוסים. למה לא טיפלתם בהם? בגלל שנחמד לכם ככה".
מה קרה בפריימריז?
"משהו לא טוב. החלטתי ללכת שבועיים לפני שנסגרה הרשימה. אמרתי גליה תנסי. קיבלתי 7,800 קולות. יש היום בכנסת חברים שקיבלו 2,800 קולות , בגלל השריונים. בתקנון של קדימה כתוב שמי שעלה לארץ משנת 78', הוא עולה חדש. אז נכנס מישהו שעלה בגיל שבע מריגה למרות שקיבל כלום קולות, רק מהשמ כונה. ואז הבנתי שאין כאן שום דמוקרטיה ואין טעם אפילו להגיש קובלנה".
לאיזה מקום הגעת?
"45. מבחינת קולות יכולתי להיות הרבה יותר גבוה. קיבלתי 100 קולות פחות מאורית זוארץ שעובדת חמש שנים על המקום שלה. 280 קולות פחות מרחל אדטו. אבל הן שוריינו כנשים. כמובן שיש את התופעה שהולכים לכפרים הערביים ואומרים,'תביא לי 20 אלף שקל, ועכשיו אני סוגר לך על המשקל'. ככה אמרו לי.'תביאי 10 שקלים לראש'. לא רק שלא רציתי לתת לזה יד, אלא נקעה נפשי מזה שאנשים אחרים כן נתנו לזה יד".
מה הרגשת בליל הבחירות כשהבנת לאיזה מקום הגעת?
"לא ידעתי אז כמה קולות קיבלתי. עד היום יש כאלה בקדימה שאומרים כל הכבוד לה, בתוך שלושה שבועות היא קיבלה שליש מהקולות. זה בהחלט יפה מאוד. תראה כמה קיבל שלמה מולה. אבל אני לא עולה חדשה. אני זוכרת שהייתי שם באולם וראיתי את הזחיחות של אלה שנבחרו, אלה שציפי נורא רצתה. למרות שתמכתי בה לא חיכיתי לחיבוק. איזו זחיחות".
התאכזבת ?
"לא היו לי ציפיות. ברגע שאמרתי לא לכל כך הרבה קבלני קולות, וברגע שעשיתי הכל לפי הספר והתקציב, לא ידעתי עד כמה המסמ חרה גדולה ושבסופו של דבר יושבת שם ועדה מסדרת, ואומרת מי הולך לאן לפי תחשיבים מתמטיים, ואת נזרקת".
גם התבוסה במרוץ לכנסת לא שברה את אלבין. "התחושה שלי היא שאני יכולה עם הכוחות שלי, גם עם הכסף שלי, להשפיע הרבה יותר", היא אומרת. את עיקר מרצה, כאמור, היא מקדישה לנושאים יהודיים, מנסה לכבוש מקום בהסמ תדרות הציונית העולמית, פעילה באינספור ארגונים פילנתרופיים. במסעותיה בעולם היא כבר מרגישה את תוצאות השינוי ביחסינו עם בני הדודים. "עכשיו הייתי בפסטיבל קאן בעמ ניין הסרט שאני מנסה לקדם על הרצל. פגשתי בארוחת ערב לבנוני מדהים, שחי בדובאי ומנהל את פסטיבל הסרטים שם. אמרתי לו, למה את'ביקור התזמורת' לא רואים בדובאי? הוא אמר לי שבגלל הרגישות. אמרתי 'איטס א קומדי! חלאס!'. והוא אמר,'נכון, חלאס, אני שולח לך הזמנה לפסטיבל הסרטים בדובאי'".
תסעי?
"ועוד איך. כשאני יושבת עם ערבים בעולם, אני מרגישה הרבה יותר קרובה אליהם מאשר כשאני יושבת עם אמריקאים. התקשורת שלי איתם הרבה יותר סח?ית. הייתי עכשיו במרוקו בטיול. הם מסתכלים עלינו ואומרים,'אנחנו יודעים שיהודים הקימו את מרוקו, למה הם הלכו? הלוואי שהם היו נשארים'".
מה מטרת העל שלך עם כל הפעילות הציונית?
"יש חלודה במגש הכסף ואני באתי לצחצח את המגש הזה מחדש. יכול להיות שהגיעה בחורה שנולדה בחיפה שבשנת המ60 לחייה אומרת שלהרצל יש עסק לא גמור. הוא עשה את מדינת ישראל, אבל לא השאיר לנו את חוברת ההפעלה. יש את ההתהוות והביסוס ויש את השימור. בגלל זה אני באה ועושה צעדים לשמור על העם היהודי. אני מאמינה שכשאגמ מור את הדרך שלי, לפחות אגיד עשיתי משהו. כמה חבר'ה שלי יושבים על היאכטות, ומקטרים מפה ועד הודעה חדשה. אז אני לא פופולרית. אני שואלת מה עשית אתה בשביל המדינה. אז הם אומרים אוי הנה הנאיבית הזו, הנה הילמ דותית הזו עוד פעם. אתה יודע מה? סו וואט. לט איט בי".
מה תגידי למי שאומר, זה עוד אחד מהשיגעונות של גליה אלבין, זו שהוציאה את "מוניטין פנטהאוז", למדה משחק, עשתה סרטים ורצה לכנסת?
"אמר לי את זה מישהו. הסתכלתי עליו ואמרתי,'עכשיו תחזור על מה שאמרת לי'. הוא הסתכל, הוריד את העיניים ואמר,'את צודקת. אני לא עושה כלום. את עושה".
נא להמתין לטעינת התגובות
