כדאי שנתניהו יתעורר כי כללי המשחק השתנו
נאום בר-אילן סיפק לרה"מ מספר ימים של חסד וחיבוק חם מאיטליה, אבל עליו להבין כי האמריקאים מדברים בקול אחד ואותם אין סיכוי למרוח
ברלוסקוני הציע לביבי את סרדיניה כאתר שבו יתקיים המו"מ להסדר קבע עם הפלסטינים. מישהו הציע אחר כך לבקש את סרדיניה לצמיתות, ולהעביר אליה את המפעל הציוני. נתניהו, במצב רוח לא רע, סירב. אנחנו נשארים כאן, אמר. כפי שהדברים נראו השבוע, אם "יש"ע זה כאן", יהיה קשה להישאר.
ברלוסקוני, נכון להיום, הוא אחד משבעת פלאי עולם. כבר בן 72, נראה כמו מיליארד לירטות, לא רואה אף אחד ממטר, אבל אם עוברת דוגמנית בת 17, יהיה לה קשה לחמוק. הפרסומים על מה שעולל בווילה שלו רודפים אותו מדי יום, אבל הוא בשלו. הפופולריות כמעט לא נפגעת.
האיטלקים יודעים להעריך את מי שעובד בשבילם, וברלוסקוני עובד. הבטיח, ומקיים. איטליה מתמודדת עם המשבר הכלכלי בכבוד, האשפה בנאפולי פונתה (עניין של מאפיה), נפגעי רעידת האדמה טופלו כמו שצריך ואליטליה מופרטת. אלה המשימות שהעמיד לעצמו, ובכולן עמד. אולי יותר מדי עמד.
בכל אופן, נכון לרגע זה, עושה רושם שיהיה קשה להזיז את ברלוסקוני ממתחם השליטה ברומא, או מהווילה ההיא שבה כולן קוראות לו "פאפי". איש יצרי, כריזמטי, מצחיק, שלא עושה חשבון לשום דבר. ככה זה כשחצי מדינה שלך.
כשיצאו ברלוסקוני ונתניהו לעיתונאים, אפשרו לשאול שאלה לישראלים, שאלה לאיטלקים. בארץ, בסיטואציה דומה, היה העיתונאי המקומי מדלג על ענייני הנשק במזרח התיכון ושואל על ענייני החשק בווילה. אבל זה לא היה בארץ.
זה היה ברומא, והשאלה ששאל העיתונאי האיטלקי נגעה לתהליך השלום. ככה זה כשגם התקשורת, ברובה, שייכת לך. למה הדבר דומה? תארו לעצמכם שרוב העיתונים בארץ היו ישראל היום. כך או אחרת, בפינה עמדו כמה עיתונאים מעיתונות השמאל. "תפסיקו כבר ללקק לו את התחת", אמרו זה לזה, שלא לציטוט כמובן. ברלוסקוני ענה באריכות לשאלה הרשמית.
אחר
מכל מדינות אירופה הגדולות, באיטליה יש הכי פחות השפעה מוסלמית. רק כמיליון מוסלמים השתקעו בה בינתיים, והמסגדים לא צצים באותה מהירות שבה הם כובשים את בריטניה, צרפת ומדינות השפלה. האווירה, נכון לעכשיו, היא פרו ישראלית, מה שפעם היה באמריקה. "נתקשה למצוא ידיד יותר גדול ממנו", אמר אחר כך נתניהו, וידע מה הוא אומר. השיחה ביניהם הייתה מרתקת. אינטימיות אמיתית, שפה משותפת, אווירה של אחווה משפחתית.
"הייתי קרוב לאולמרט", אמר ברלוסקוני לנתניהו, "הוא אמר עליך דברים מצוינים". נתניהו חייך. "יש לי ממשלה חזקה", הודיע ברלוסקוני (כאילו יש ספק), " יש לי שרים מצוינים". כנראה גם כאן נתניהו חייך. "פראטיני (שר החוץ) ואני צמד חזק, כבר 15 שנה. אם אובמה רוצה לדעת מה קורה באירופה, הוא יודע שיקבל תשובות רק אצלנו".
הוא סיפר איך בלם, כמעט בגופו, את הניסיונות לפגוע ביחסי ישראל והאיחוד האירופי. דיווח על יוזמה של שלוש מדינות, ביניהן שוודיה, להביא להורדת דרג הקשרים.
פראטיני ואני בלמנו את זה, אמר ברלוסקוני, וציין שנציבת האיחוד, בניטה פררו ולדנר, "תעשה הכל כדי לפגוע בכם". נתניהו הודה לו. אבל ברלוסקוני הפתיע גם כאן. "אתם לא צריכים להודות לנו. זה אנחנו שצריכים לבקש מכם סליחה על מה שעוללו ליהודים".
אחר כך, ניסיתי לברר אצל השגריר המוערך ברומא (שברלוסקוני הקפיד לשבח באופן אישי) גדעון מאיר אם זה אמיתי. "אמיתי לגמרי", אמר מאיר, "הוא באמת מרגיש את זה, הוא חבר אמיתי. אין בו צביעות והוא החליט לפעול על פי אמונותיו ותחושותיו האותנטיות כלפי ישראל והעם היהודי".
מאיר השיג תרגום לאיטלקית של ספרו של עידו נתניהו על האח האחר, יוני, וביבי העניק אותו לברלוסקוני בפגישתם, כולל הקדשה.
החלק האיראני בשיחתם היה מעניין במיוחד. "יש לי הרבה הערכה למפגינים בטהרן", אמר נתניהו, "תראה איך הם מסכנים את חייהם. יש שם רצון אמיתי לחופש. אני לא יודע איך זה ייגמר. תראה איך המשטר נלחם שם באזרחים. תאר לעצמך שהיה להם כבר גרעין, מה הם היו מרשים לעצמם לעשות. אני חושב", הוסיף נתניהו, "שאובמה במצב לא קל. יהיה לו קשה מאוד ללכת במצב כזה לדיאלוג. דברים אינם כפי שהיו. המצב השתנה".
כאן, בנושא הרגיש הזה, ברלוסקוני התערב. "אובמה חלש", אמר, "הוא במצב קשה, אני מדבר עם אנשים באמריקה ואומרים לי שיש ביקורת על התגובות החלשות שלו, פראטיני דיבר עם הילרי קלינטון והיא מחזיקה בדעות קצת יותר נוקשות ממנו בעניין האיראני".
ברלוסקוני פגש את אובמה ביום שני, 15 ביוני, יממה אחר לאחר נאום בר אילן, והעביר לביבי דיווח. "אמרתי לו", שחזר, "שאני אפשר לצפות לשום דבר מהאיש הזה, אחמדינג'אד, צריך לפחד מהם. הם מפחידים. אמרתי לו שאני מבין את ידידיי הישראלים ואני מכיר אותם. לא אוכל לבוא אליהם בטענות אם יצטרכו להגן על עצמן. אסור לבזבז זמן, כי אין זמן. צריך לפעול עכשיו ולהפסיק את המירוץ שלהם לגרעין".
את זה, כאמור, ברלוסקוני אמר. נתניהו לא יכול היה להגיד את זה טוב יותר. מצד שני, הוא ביקש מהמנהיג האיטלקי להוריד את נפח הסחר ההדדי העצום בין איטליה לאיראן (כשישה מיליארד דולר). כאן נגמרה הידידות והאחווה.
ברלוסקוני פצח בהרצאה עד כמה המצב קשה. ואיך חברות נפט זרות ממתינות לחברת הנפט האיטלקית הגדולה בפינה, ואם נצא מהעסקאות עם איראן אחרים יכנסו וכו' וכו'. בסופו של דבר האיש הוא איש עסקים, ובעסקים אי חוכמות. כלכלות כל העולם כורעות וקורסות, וברלוסקוני הבטיח לדאוג שלא ייחתמו חוזים חדשים ועסקאות חדשות. את ההבטחה הזו, קרוב לוודאי, לא יקיים.
בכלל, ברלוסקוני מוצא את עצמו בזמן האחרון בעמדת תיווך בין ירושלים לוושינגטון. "דיברנו על הנאום שלך", סיפר לנתניהו על שיחתו עם אובמה, "הוא אמר עליך מילים מצוינות ואמר שהנאום היה טוב מאוד. הוא ביקש ממני להפעיל את ההשפעה שלי עליך, כדי שזה יהיה רק צעד ראשון".
נתניהו , מצדו, ביקש מברלוסקוני להפעיל את השפעתו על אובמה. בעוד כולם מפעילים את השפעתם על כולם, קם נתניהו ביום רביעי בבוקר לכותרת שבישרה שהאמריקאים לא מעוניינים להמשיך לדבר איתו. "אין מה לדבר עם נתניהו", נכתב שם.
למרבה הבושה, נתניהו אפילו לא ידע אם זה נכון. במצב היחסים הנוכחי בין ירושלים לוושינגטון, בהעדר ציר ישיר, אינטימי ומאובטח, צריך ראש הממשלה להסתמך על שמועות, שברי שיחות ועו"ד יצחק מולכו. זה רחוק מלהיות מספיק.
לאורך כל הדרך, עוד טרם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, לא קרא נתניהו את הכתובת על הקיר, אנס את המפה והאמין במה שמכרו לו כל מיני יועצים כמו עוזי ארד ורון דרמר. האמריקאים הכחישו את הכותרת הזו בתוקף, אבל את המשבר בין המדינות אף אחד, אפילו ג' ורג' מיטשל לא יוכל להכחיש.
אותו מיטשל שמדבר על "תרבות השקר" הישראלית בכל הקשור להרחבת ההתנחלויות, ודוחה בשלב הזה את כל ניסיונות הפשרה בין הצדדים. הדרך בה ניגש נתניהו לפרק את פצצת הזמן הזו הייתה חובבנית להחריד.
בוושינגטון מספרים שבמהלך המפגש בין נתניהו לנשיא אובמה, במהלך דבריו של הנשיא, הרהיב אחד מיועצי ראש הממשלה עוז ואמר "מיסטר פרזידנט, איי בג טו דיפר" (I beg to differ), ומיד הרחיב וחלק על הנשיא. בחדר הסגלגל אף אחד לא קוטע את נשיא ארצות הברית, גם לא אנשיו. אם נתניהו מאמין שאובמה סימן אותו, הוא צריך לברר למה זה קרה.
בשבוע שעבר, במפגש סגור, אמר סגנו של אובמה, ג'ו ביידן, שכדאי לנתניהו להתעורר. שלא יגיד למדינה שבאמת מחויבת לביטחון ישראל שהרחבת ההתנחלויות גורלית לביטחונה.
הדברים מצטרפים לשורה ארוכה של התבטאויות של בכירים בוושינגטון, ביניהם הילרי קלינטון, רם עמנואל, ראש המטות המשולבים מייקל מאלן, שעיקרן: וושינגטון השתנתה. כללי המשחק אחרים. אמריקה מדברת בקול אחד. אין סיכוי למרוח אותנו ולספר סיפורים. הגענו לדבר האמיתי. ביבי, תתעורר. זה להיות בצד שלנו, או לחדול.
מול הגל הזה, האמין נתניהו שיוכל לחלץ משהו. קוואץ' פה, קרעכצן שם, עוד קריצה או שתיים, אולי נוריד כמה מחסומים נוספים ונכניס פסטה לעזה, והם יבינו. ובכן, הם לא מבינים. נתניהו הסתמך יותר מדי על כישוריו הטלוויזיוניים ככלי מדיני.
הוא התראיין בשלוש רשתות שידור אמריקאיות בשישה ימים, אבל האפקט היה דל. דבריו משפיעים על יהודים מבוהלים, לא על אמריקאים קשוחים ועקשנים שסימנו יעד ומתכוונים ללכת אליו, איתנו או בלעדינו. כרגע, זה בלעדינו.
"אני מסכים שאסור לקבוע עובדות בשטח", אמר ביבי באיטליה, "אי אפשר לשקר ולרמות, ואני לא רוצה להיות במצב שיש לנו הסכמות ואנחנו מפרים אותן. אבל מצד שני, יש סחורה שאי אפשר לספק. מה הם רוצים, האמריקאים? מה הם רוצים? מישהו יודע? השאלה היא אם הם רוצים להתנגש איתי, או שיש להם מטרה פרגמטית אמיתית. רוצים הסדר? אז צריך לתת לנו להגיע לשם. הם רוצים הקפאה דמוגרפית או גיאוגרפית?".
נתניהו מתכוון לרעיונותיו להמשך בנייה לגובה בהתנחלויות. בלי להפקיע שטח חדש, בלי לחרוג מקו הבנייה הנוכחי. לברלוסקוני הוא הסביר את זה עם הדוגמה של העיירה סן ג'מיניאנו, הבנויה כולה מגדלים.
"אתה יכול להקפיא אדמה", אמר נתניהו, "אבל אי אפשר להקפיא חיים. הם רוצים שלא נוכל להניח בלוק אחד של איטונג? זה אפשרי בכלל? הרי תמיד אפשר יהיה לקחת מצלמה ולהראות שם בנייה. יש שם רבע מיליון בני אדם, למען השם.
"צריך גן ילדים, צריך בית ספר. היום כבר לא צריך את המלשינים משלום עכשיו, "גוגל" מלשינים יותר טוב. אני מאמין שאפשר להגיע להסכמה. אם רוצים, כמובן. אפשר להגיע לנוסחה משותפת שתאפשר לאנשים להמשיך לחיות ולתהליך השלום להתקדם".
שר החוץ האיטלקי, פרנקו פראטיני, אמר לו ש"אלה שאינם תומכים בך אומרים שהחלטתם להגדיל את ההתנחלויות ותקצבתם את זה ברבע מיליארד שקל. גם האמריקאים חושבים ככה". ביבי צחק. "רבע מיליארד שקל? תגיד, מאיפה הכסף הזה? התקציב שלנו שקוף, בוא תראה לי את זה".
פראטיני לא ויתר. "גם האירופים חושבים ככה". יש לפראטיני אסמכתות. חברים חברים, אבל המפה אינה משקרת. יותר מרבע מיליון מתיישבים, בקצב ריבוי לא טבעי בעליל, הפכו את אירופה, ועכשיו גם את אמריקה, לאויבות הגדולות של ההתנחלויות. עכשיו, דווקא על נתניהו זה מתחיל ללחוץ.
ביום שלישי בבוקר, כשהגיע למטוס ויצא לעיתונאים, היה נתניהו במצב רוח מרומם. נינוח, מתלוצץ עם פרשניו, חופשי ומאושר. היו לו עשרה ימים לא רעים. נאום בר אילן, ואחר כך ישיבת הממשלה והשקט שבו כל זה עבר. נתניהו 2009 לחוץ פחות מביבי שהכרנו אז. הוא הפיק כמה לקחים, בכל זאת.
פוליטית, הוא מתמרן לא רע. נותן מרווח לשרים, עושה כבוד לאנשים, מקשיב, לא מתלהם. ברומא התעקש לתת, במהלך התדרוך, זמן לשגריר גדעון מאיר ולמזכיר הממשלה האוזר. בפריז הגדיל לעשות והושיב מצדדיו את השרים יובל שטייניץ וגלעד ארדן, אפילו את דניאל בן סימון מהעבודה. לכולם נתן לדבר, על חשבון הזמן שלו, בנדיבות מופגנת. הוא הבין שמחוות כאלה לא עולות כסף, אבל שוות זהב.
גם הדרך שבה רתם את בני בגין, איכשהו, לעגלת המדינה הפלסטינית המפורזת הייתה ראויה. ואיך גייס את בוגי. אגב בני ובוגי, להלן צמד בוני (או בגי), שניהם נשאו נאומים ימניים במיוחד בישיבת הממשלה ביום ראשון. פיצוי כלשהו על התכופפותם אחרי הנאום.
הנחת העבודה בליכוד היא שחברי המרכז והמתפקדים ימניים יותר מראש המפלגה ויתחשבנו תמיד, אבל תמיד, עם אלה שהתכופפו. בוגי, שרואה עצמו מתמודד על הירושה, הגיב מהר. אצל בני זה בא טבעי. שמע אלי ישי, יו"ר ש"ס, את דבריו הנוקשים של בוגי יעלון והפטיר: "מעניין, איך הצלחת להסתיר את הדעות האלה כל כך יפה כשהיית ראש אמ"ן ורמטכ"ל". בוגי הובך. "אני מתריע כבר מ-95'", אמר.
כן-כן, אמר ישי, ודאי, לעצמו. מצד שני, מה לו ולקרב הירושה בליכוד. יש לו בעיות ירושה משל עצמו. ואילו נתניהו, כשרואה את החברים משחקים לפניו, את בוגי, ואת שטייניץ, ואת בגין, ואת סילבן, נאבקים על מקום לידו, יודע שכמו בחיל האוויר, גם בענייני ירושות זה שאתה לא רואה, הוא זה שיירש אותך.
תמרונים מעניינים נוספים עושה נתניהו סביב שני המשנים שלו. בוגי וסילבן שלום. האחד רצוי, מקובל וחבר בכל הפורומים, השני - סילבן - דחוי ונרגן בפינתו. עד עכשיו, כשנתניהו נעדר מהארץ סילבן החליפו.
בישיבת הממשלה האחרונה, אליה כמעט איחר (תיכף נחזור לזה), הודיע ביבי שבוגי יחליף אותו. אחר כך, במהלך הישיבה, החליף אותו דווקא סילבן שלום (כשיצא מוקדם לפגישה מדינית עם ראש ממשלת אוסטרליה).
דווקא סילבן שלום, בזמן ההחלפה הזו, נאלץ להעלות לאישור את העובדה שבוגי יעלון יחליף את נתניהו כשייצא ביום שלישי לאירופה. קשים חייו של משנה לראש ממשלה, אין ספק. נתניהו מתמרן בינתיים בין משניו בהצלחה. זה עלול, מתישהו, להיגמר בבכי.
בכל הקשור להתנהלות היומיומית, יש עדיין הרבה מה לשפר. המהומה בלשכה נמשכת במלוא עוזה. ממשיכים לחפש ראש סגל. מתכוונים ליטול מנתן אשל את התקן הזה (תנאי מנכ"ל), להעבירו לרון דרמר (ממנו ניטל התקן, כדי להעבירו לניר חפץ), ולהביא אדם נוסף שיהיה המוציא והמביא. ביום שישי חווה נתניהו את פרשת "שפעת החזירים" שלא הייתה, ונשאר בחיים.
הכל התחיל כשהנהג של אשתו של המזכיר הצבאי, אלוף מאיר כליפי, דיווח שהוא לא מרגיש טוב. שמע כליפי, ומיד לא הרגיש טוב בעצמו. פרצה בהלה. אולי זו שפעת חזירים? ביום חמישי בלילה קיבלו כל אנשי הלשכה הודעה בהולה ש"כל הלו"ז ליום שישי מבוטל".
אמר מי שאמר, למי ששאל, שמדובר ב"סיבות ביטחוניות". פרץ גל שמועות. האם המטוסים כבר בדרך לנתנז? האם נתניהו ערק בחשאי לסוריה? בלשכה טוענים שמדובר בהמלצה של רופא השב"כ.
בשב"כ מאשרים שהייתה התייעצות איתו, אבל היא הייתה דיסקרטית ולא מחייבת. על פי הידוע, איש לא המליץ לאנשי נתניהו להכניס את עצמם ואת ראש הממשלה ורעייתו להסגר (היא סירבה לחזור לבית ראש הממשלה באותו לילה, העדיפה לבלות בבית ברחוב עזה ליתר ביטחון. כאילו המעון הרשמי נגוע במשהו). קיצורו של דבר, בשישי בצהריים הגיעו תוצאות הבדיקות וכולם נרגעו. בינתיים.
ביום הפיגוע במגדלים התאומים בניו יורק ניסו אנשי השב"כ לשכנע את ראש הממשלה שרון להתפנות איתם מלשכת ראש הממשלה. כן, כן, בטח, אמר שרון, ולא זז לשום מקום. כשהם התעקשו, הראה להם ראש הלשכה, אורי שני, את הדלת. תתפנו בעצמכם, אמר. כך היה. עם כל הכבוד למגדלי התאומים, בירושלים היה שקט באותו יום.
אחר כך, ביום ראשון, פרצה מהומת הגרגר בעין. נתניהו נסע לקופת חולים כי נכנס לו גרגר לעין (התברר בסוף שלא היה גרגר, אלא אפקט של מזגן ועין יבשה). ההודעה שיצאה בביפר לכל העולם הייתה שראש הממשלה ייעדר מישיבת הממשלה מסיבות אישיות.
המהומה הגיעה השמיימה בתוך דקות. אחר כך היה עניין אי הצטרפותה של שרה נתניהו לנסיעה לאירופה. שלוש גרסאות פורסמו על זה. לו"ז בעבודה, מבחנים לבן, אבא בבית חולים. מחק את המיותר. אם בכלל הסיבה האמיתית נכללת פה.
אחר כך התברר שביטול המפגש עם מיטשל היה ידוע עוד לפני הנסיעה לרומא ופריז. אז למה לא להודיע? קיצורו של דבר: האמת, חברים יקרים, מנצחת. כשאפשר לספר אותה, ספרו. הכי פשוט, הכי קל. ניר חפץ, הרכש החדש בלשכה, אמור לדעת את זה והוא כבר מנסה לתקן. צריך לקוות שיצליח.
נא להמתין לטעינת התגובות
