יואל שליט מתחנן: הצילו את אחי גלעד
אחיו של החייל החטוף מדבר לראשונה בראיון לציון שלוש שנים, בהן נמצא גלעד בשבי: "הוא בסכנה. הזמן שלו אוזל. הוא אדם טוב, שלא עשה רע"
יואל נולד ראשון, בנם הבכור של אביבה ונועם שליט. שלוש שנים אחריו, בקיץ, נולד גלעד. יש להם גם אחות צעירה, הדס. דומים במראה, הוא אומר, אבל גם בתכונות האופי. שניהם סגורים. ממעטים לדבר. "ביישנים", כדבריו . "גלעד שלי", הוא אומר, כדי לבדלו מגלעד שליט "שלנו", הדמות הציבורית, "יושב על הספה, מחייך חיוך נבוך כזה".
זה מה שקופץ לו דבר ראשון בראש, כשהוא חושב על אחיו. לזה הוא גם הכי מתגעגע. החטיפה גזרה עליהם חשיפה. בניגוד לרצונם. בניגוד לאופיים. יואל לא התראיין מעולם. קצת נחשף באוהל המחאה לפני שלושה חודשיים וחצי, אמר כמה משפטים לתקשורת, אבל זה הכל. אמא ואבא ביקשו שיתמקד בלימודים, מדעי המחשב בטכניון. יואל נעתר. את כל מרצו השקיע בלימודים. עכשיו הוא מרגיש שהוא חייב להירתם למאבק.
"בגלל שעבר המון זמן", הוא מסביר. "כשגלעד נחטף, הייתי בסמסטר הראשון. עכשיו אני כבר בשנה האחרונה, ורק גלעד עוד לא חזר הביתה. אז אני לא יכול יותר לשתוק. אני רוצה לעשות משהו. אני חייב. יש לי את הדחף הזה, לנסות לעזור. להציל אותו. להציל את גלעד. הוא אח שלי. אני אחיו הגדול. הוא צריך עזרה ואני יכול להשפיע.
"אני רוצה להגיד לראש הממשלה, לשרים, לחברי הכנסת, אני יודע שזאת ממשלה חדשה, רק חודשיים שלושה ובפוליטיקה זה לא הרבה זמן, אבל מבחינת גלעד זה זמן אינסופי. של סבל ובדידות וכאב. אני מתחנן בפניהם, אני מתחנן בפני כל העולם, האנשים באו"ם ובארצות הברית ובאירופה, אני מבקש, תצילו את גלעד. מה שיותר מהר. הזמן שלו אוזל. הוא בן אדם טוב. הוא לא עשה רע לאף אחד. כל יום הוא נפגע. הוא מידרדר. הוא נמצא בסכנה. אני מתחנן. תצילו את אח שלי".
"גלעדי. ככה אמא קוראת לו. אחי הקטן. כשהוא נולד הייתי בן שלוש. גרנו אז בנהריה. אחר כך עברנו למצפה הילה. הבית היה מוכן, אבל הגינה היתה בבנייה. המון קוצים. היינו דורכים עליהם ועושים מבוכים כאלה, בשבילים, שיהיה לנו מה לחקור. הסתובבנו, רצנו, הלכנו מכות, הצקנו לאחותנו. זה יישוב קטן, העיר הגדולה היא נהריה.
"פעם אחת, ביום העצמאות, אבא לקח אותנו לתל אביב לראות תערוכה של צה"ל. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהיינו בתל אביב. ככה, רוב הזמן היינו ביישוב. לפעמים, מרוב שעמום, היינו סתם עולים אחד לשני על העצבים.
"הוא היה ילד שקט, גלעד. לא שונא אף אחד, לא מקלל, לא צועק, מדבר בשקט. עוזר לכולם. קצת לפני שהתגייס, ההורים רצו להקים צימרים. הוא לקח את זה כפרויקט. פינה את השטח מצמחייה. עבד קשה. אמא אמרה שהוא 'בעל הבית של הגינה'. מסודר נורא, מאורגן. שקדן ולומד ומשקיע בלימודים.
"זה חלק ממה שעודדו בבית, שלימודים זה דבר חשוב. דחפו אותנו להצליח. גלעד היה תלמיד טוב מהתחלה. יותר ממני. כל התעודה שלו היתה עשיריות ותשיעיות. גם אחר כך, בתיכון. הוא היה במגמת פיזיקה ומחשבים. אחד עם המון שכל. מת על פיזיקה. לא מתחבר למוזיקה, אבל קורא הרבה.
"לפני שהוא נחטף הוא קרא בדיוק את הביוגרפיה של לאנס ארמסטרונג. גם של איינשטיין. הספרים נשארו בחדר שלו. הכל, כמו שהיה. פעם היו שם כל הערימות של מכתבי התמיכה שאנחנו מקבלים מאנשים. זה נערם ונערם עד שלא היה מקום והיה צריך לפנות. עכשיו החדר מחכה לו, מוכן. המיטה מסודרת, נעלי הצבא שלו לידה, מצוחצחות.
"אני עובר ליד החדר, מעיף מבט. לא נכנס פנימה. זה החדר שלו, זה הפרטיות שלו, אלה החיים שלו. אני מכבד את זה. גם אם הוא לא נמצא. אני כל הזמן חושב מה הוא היה אומר אם הוא היה מופיע עכשיו בבית. הוא בטח היה מופתע מכל ההמולה סביבו. נבוך".
גלעד יודע שיש פה על מי לסמוך
"החיים לפני החטיפה. אני נזכר. דברים בנאליים. לראות חדשות בשמונה בערב עם אבא. אנחנו, הבנים. אבא אוהב חדשות. וגם ארוחת שבת. היינו נפגשים תמיד, שבת בצהריים. ארוחה משפחתית. שולחן עגול, מקומות קבועים. הילדים בצד אחד, ההורים ממול. אני יושב ליד גלעד. אוכלים אוכל של שבת. שניצל ופירה של אמא. זה הקלאסי.
"לא מדברים הרבה. לא משפחה של דברנים. מופנמים, אבל מדברים. מספרים על השבוע. או שהיינו נוסעים לחדר כושר בנהריה, עם אבא, פעמיים בשבוע, לפני שגלעד התגייס. הוא רצה לעשות כושר, להגיע לצבא מוכן. נוסעים עם אבא ומדברים על הלימודים. גם על כדורסל. מכבי תל אביב.
"גלעד חולה ספורט. מת על כדורסל. אני מעדיף כדורגל. היינו משחקים תמיד במגרש של היישוב. אחרי הצהריים. הוא היה מגיע הביתה מבית ספר, מדליק בטלוויזיה ערוץ הספורט. תמיד. לא מפספס משחקים. כל פעם שהוא היה בא לשבת, מהצבא, דבר ראשון היה מתעדכן בכל הספורט שהפסיד. אוהב את כל הסוגים. לראות. לשחק. פריק
"זאת כזאת תחושת החמצה. כל הדברים שהוא מפסיד. קטנים וגדולים. אם הוא לא היה נחטף, הוא בטח כבר היה היום סטודנט בטכניון. לא דיברנו על זה. לא הספקנו, אבל זה היה מסלול טבעי. לומד פיזיקה, או מחשבים, או חשמל. משהו ריאלי. אדם חופשי. הוא נורא אהב חופש, גלעד. אני לא יודע אם הוא יודע שכבר עברו שלוש שנים מאז שהוא נחטף, אבל אני בטוח שהוא מנסה להעריך. לחשב את הזמן.
"הוא אינטליגנט. הוא בטח מנסה לתפוס סימנים מהסביבה ולהבין מה המשמעות שלהם מבחינת ימים ושעות. חוץ מזה שהוא בן אדם אופטימי. אני בטוח שהוא לא עסוק רק בלחכות. הוא חושב גם על דברים אחרים. על מה בדיוק, לא יודע. הוא בן אדם רגוע. לא לחוץ. הוא בטח מנסה לחשוב חיובי. הוא מכיר אותנו. הוא יודע שאנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לשחרר אותו, שההורים מתעסקים בזה. הוא יודע שיש על מי לסמוך פה".
"על השכול לא דיברנו יותר מדי בבית, אבל זה היה ברקע. יואל, אחיו התאום של אבא, נהרג במלחמת יום כיפור. היו הסיפורים עליו, בעיקר של סבא וסבתא. דווקא מאז שגלעד נחטף, אני משתדל לא לחשוב על שכול. אני גם לא בוכה. אני מנסה להגן על עצמי בכל דרך. להיות חזק. לא לחשוב מחשבות רעות. בימי זיכרון, היינו הולכים תמיד יחד, המשפחה, לבית הקברות בחיפה, לקבר של יואל. אנחנו עדיין הולכים. גם עכשיו. רק שעכשיו זה יותר קשה לי. מיד אני חושב על גלעד.
"יואל היה בשריון. הוא היה חייל בחטיבה 188, כמו גלעד. כשאני התגייסתי, היה ברור שאלך לשריון. גם בגלל שרציתי לתרום, אבל גם בגלל יואל והרקע המשפחתי. גלעד היה אז בכיתה י'. אני הגעתי לחטיבה 7. כשהייתי מגיע הביתה, היינו יושבים בשבת, כל המשפחה, ואני הייתי מספר על הצבא. גלעד לא שאל אותי אף פעם שום דבר. הוא היה נורא ביישן. אפילו איתי. על בנות למשל, בחיים לא דיברנו. אבל הוא כל הזמן ישב והקשיב.
"אחר כך הגיע תורו להתגייס. אני כבר השתחררתי. כמה חודשים לפניו. הוא יכול היה ללכת למודיעין, או למשהו פחות קרבי, אבל הוא רצה רק שריון. אני לא יודע אם זה היה בגללי. נראה לי שכן. תמיד צחקתי ש'גלעד הלך לשריון בעקבותיי באופן עצמאי'. ההורים דאגו. לא אמרו לו 'אל תלך לקרבי', אבל היו להם חששות. זאת הייתה דילמה לא פשוטה, גם בשבילו. הוא לא היה מרדן, אבל הגיוס לשריון היה אקט של עצמאות. אני חושב שהוא כן התייעץ עם אבא. אבא היה תמיד הסמכות להחלטות הכבדות.
"הם היו נוסעים יחד לים, בשבתות, בבוקר. שניהם אוהבים ים, אז היה להם זמן לדבר. בפעם הראשונה שהוא בא עם מדים, הייתי בבית. ראיתי אותו נכנס. קצת נבוך, אבל גאה. לפחות לגבינו, שני ביישנים, לצאת מיישוב קטן לעולם חדש כזה, של אנשים וחוויות חדשות, נתן תחושה טובה.
"גלעד גם היה נורא מרוצה מזה שהוא הגיע לחטיבה של יואל, הדוד. זה היה לו מאד חשוב. מבחינתו זאת הייתה המשכיות ושליחות של המשפחה. הוא היה מורעל מהרגע הראשון. היו לו חולצות של המסלול, והוא היה מגיע מהצבא ומסתובב איתן בבית. יש יריבות בין החטיבות, חטיבה 7 עם מרכבה סימן 2 וחטיבה 188 עם מרכבה סימן 3. כל אחד היה משוכנע שהחטיבה שלו היא הכי טובה. התווכחנו. ויכוחים קטנים.
"אני זוכר שפעם אחת נסעתי לבקר אותו בצבא. יחד עם הדס ואבא. הוא נשאר שבת ואנחנו נסענו אליו, לרמת הגולן. גלעד עשה לנו סיבוב במגורים. זה היה בדיוק כמו אצלי: בסיס, בוץ, טנקים. אחר כך הלכנו לאכול במסעדה (היישוב). הייתה שבת נעימה. צחקנו הרבה. אני זוכר שהסתכלתי עליו אז. אפשר היה לראות שהוא השתנה. הוא נפתח קצת. ראו את זה בדיבור שלו. הוא עדיין היה שקט, אבל הביטחון העצמי שלו התחזק. היה גאה בזה שהוא הגיע לפלוגה מבצעית".
"השבת האחרונה שלנו יחד? אני לא זוכר אם זה היה שבועיים או שלושה לפני החטיפה. בדרך כלל כשגלעד היה יוצא שבת, אני הייתי נוסע הביתה והיינו נפגשים. לא גרתי אז עם ההורים. הייתה תקופה לחוצה בלימודים, אבל אני בכל זאת נסעתי לראות אותו.
"ביום שישי הוא ישן. רוב הפעמים הוא היה ישן בימי שישי. בשבת, אכלנו יחד. צהריים, כרגיל. גלעד השלים את כל המשחקים שפספס בשבועיים שלא היה בבית. כדורגל, כדורסל. מעבר לזה, דיבר מעט. לא סיפר הרבה. אני אפילו לא זוכר איך נפרדנו או אם דיברנו בטלפון אחר כך. כל מיני דברים שבחיים הרגילים אתה לא שם לב אליהם, כי אתה לא מתכנן שיקרה לך משהו נורא.
"ביום ראשון, כשזה קרה, הייתי בדירה שלי בחיפה. אני גר בכרמל. אותה דירה כמו אז. גלעד עזר לי לעבור לדירה הזאת, כמה חודשים לפני שהוא נחטף. זאת בעצם היתה היציאה הראשונה שלי מהבית, ממצפה הילה. שבת אחת, כשהוא בא מהצבא, סחבנו יחד ת'דברים לדירה. הוא די התלהב. בשלב ההוא עוד לא היה סגור על זה, אם הוא ירצה יום אחד לעבור לעיר או להישאר לגור ביישוב קטן. רק התחיל להיפתח לעולם. אבל הדירה מצאה חן בעיניו.
"לקראת הצהריים דפקו בדלת. אני בדיוק התכוונתי לצאת ללימודים. זה היה קצת משונה, כי לא דופקים שם הרבה בדלת. אין לי יותר מדי אורחים. הסתכלתי דרך העינית. ראיתי חיילים. לא חשבתי על כלום. פתחתי את הדלת ואז החיילים נעמדו מולי. שאלו: 'אתה אח של גלעד'. אולי שאלו בעצם 'אתה יואל שליט?', לא זוכר. אמרתי כן.
"פחדתי. שנייה כזאת של פחד, שהכי גרוע קרה, שזהו, גלעד נהרג. הם אמרו לי מהר 'היה אירוע' ו'גלעד אחיך נחטף'. דבר ראשון הרגשתי הקלה. גלעד חי. עמדתי שם, ניסיתי לדלות מהם מה שיותר פרטים. על המצב של גלעד ועל האירוע. שאלתי 'מה עם גלעד? מה קרה לו פיזית?', אבל הם לא ידעו כלום. עוד לא התעסקתי במה שעובר עליו נפשית.
"אחר כך שאלתי מה עם ההורים, ועם סבא וסבתא. אם כבר הודיעו להם. ההורים ידעו. חשבתי 'סבא וסבתא כבר הורים שכולים. זאת תהיה בשבילם מכה רצינית. כזאת כמות של כאב'".
"נסענו הביתה, להורים. בחוץ היה בלגן. נכנסתי וחיבקתי את אמא. דבר ראשון. לא דיברנו. שוב פעם הסבירו מה היה באירוע. מה קרה, בגדול. עוד פעם אמרו שהוא נחטף, לא נהרג, שיש סימנים שהוא חי. ישבנו בסלון. חיכינו, אולי הוא יחזור. המחשבה הייתה שבכל מקרה זה עניין של ימים, שבועות. אחרי זה הסיפור ייגמר. גלעד יחזור והכל יהיה כרגיל ובסדר. לקח לנו זמן להבין".
רון ארד כל הזמן ברקע
"עוד באותו יום אבא ואמא דיברו איתי. אמרו לי, 'יואל, תחזור ללימודים', 'זאת המשימה שלך'. קיבלתי את זה. כל השלוש שנים רציתי לעשות דברים, בשביל גלעד. רציתי להיות יותר מעורב, להיות עם אבא בפגישות ובנסיעות. כי זה קריטי. לא יכולתי להגיע לכל הדברים האלה, בגלל המשימה הזאת, שההורים הטילו עליי. היה להם חשוב שאני אשלים את הלימודים ואני כיבדתי את הרצון שלהם. יום אחרי זה כבר הייתי בלימודים.
"אני זוכר שנסעתי חזרה לחיפה והייתי צמוד לטלפון. חיכיתי כל הזמן, להודעה, לפרטים, לזה שזה ייגמר איכשהו. קיוויתי שיצלצלו ויגידו לי "זהו. הוא בבית. גלעד חזר". אז באמת עוד חשבתי שהוא יחזור מיד".
"מתי הבנתי שזה ייקח זמן? אחרי המלחמה, אני חושב, מלחמת לבנון השנייה. כשהמלחמה נגמרה ולא קרה כלום. גלעד לא חזר הביתה. אבל לא חשבתי שככה, לא כל כך הרבה זמן. כל יום שעובר, יש פחד. חרדה. אי ודאות כזאת, שאי אפשר לתאר.
"מה שקרה לרון ארד כל הזמן ברקע. מפחיד. אני לא רוצה שגלעד יהפוך לרון ארד, שיעלם ואי אפשר יהיה להגיע אליו יותר. אני יודע גם שגלעד מכיר את הסיפור של רון ארד. אני בטוח שהוא מזיז את זה הצדה. לא חושב על זה. הוא שומר על עצמו, אז הוא לא מתעסק בזה בראש. הוא בטוח שאנחנו עושים הכל כדי להחזיר אותו הביתה. הוא יודע שיחזור.
"אני נורא מקווה שזה יקרה, שהיום הזה יגיע. היום שגלעד חוזר. אני אומר שאני מקווה, כי יש המון אי ודאות. אנחנו לא יודעים אם הוא יחזור, וכשיחזור, מה יהיה המצב שלו. יש חשש יומיומי. אני כן רוצה להאמין שהוא חוזר, כי זה הכרחי. זה הכרחי לנו כמשפחה, ולגלעד ולמדינה הזאת.
"הוא הלך למשימה וצריך להחזיר אותו. מצד שני, עברו שלוש שנים וזה לא קרה. אז אין לי אפילו תמונה בראש, בדמיון, אני לא מרשה לעצמי לדמיין אותו חוזר הביתה. זה תמיד רק כמעט. אף פעם לא ממש.
"אני לא מיואש, לא. אני מאוכזב. הממשלה הקודמת מבחינתי נכשלה בלהביא את גלעד, למרות שהיו הזדמנויות והייתה יכולת. זה היה הכי קרוב שהגענו לגלעד. המחיר? זה אחי הקטן. המחיר כואב, אבל השאלה היא לא שאלה של 'לשחרר מחבלים או לא'. השאלה היא אם מצילים את גלעד או לא מצילים אותו. זה מה שעומד בפנינו. אם גלעד יחיה או ימות. עדיין אפשר להציל אותו. בגלל זה צריך לעשות את זה.
"אני לא משתתף כמעט בפגישות שההורים שלי עושים, אבל לפגישה האחרונה עם אולמרט, כשעוד היה ראש ממשלה, הגעתי. ביקשתי מאבא לבוא. רציתי לראות אותו, את אולמרט. שתקתי כל הפגישה. בסוף שאלתי אותו רק שאלה אחת. אמרתי לו: 'אדוני ראש הממשלה, איך מבטיחים את המחויבות של הממשלה הבאה לנושא של גלעד'. כי היה לי ברור שהעניין לא ייפתר כבר אצלו, שהוא לא הולך להיגמר, ורציתי לראות איך מתקדמים הדברים האלה. הוא לא מיהר לענות. לא הייתה לו דרך להבטיח את הדבר הזה. חוץ מהמחויבות הבסיסית, הוא אמר, האנושית, של כל בן אדם בתפקיד כזה, שמחויב לחייל צה"ל שנשלח למשימה ונמצא בשבי שלוש שנים".
"לפעמים אני חושב, כמה דברים קרו בשלוש שנים האלה. המון. גם ברמה האישית שלי. אני כבר בשנה האחרונה ללימודים. יש לי חברה (השניים הכירו באוהל המחאה, חק"ב). גלעד כל הזמן ברקע, אבל אתה גם חי את החיים. וזה קשה. זה לא נוח. כל דבר שאתה עושה, אתה יודע שאצלו זה סיוט מתמשך.
"אז אתה מרגיש בגלל זה אי נוחות. גם אשמה. הנה, בן משפחה שלך, אחיך הקטן, נמצא בגיהינום, והוא לא יכול לחוות את מה שאתה חווה. כבר איבדתי את היכולת לדמיין מה שעובר עליו. זה לא נתפס. כל דבר שאני עושה - פעם אחת אולי הלכתי לסרט בכל השלוש שנים האלה - אני לא שלם איתו. כואב לי. כמה שההורים אומרים 'חשוב שהחיים של הילדים יימשכו', זה קשה. כי החיים שלו לא נמשכים.
"אני יודע שיש עליי אחריות גדולה. אני חייב לעזור לו. הוא אחי. הוא חי כבר שלוש שנים בבדידות, בלי שום תנאים, רחוק מהבית, בלי שאפילו ראו אותו מהצלב האדום, בלי קשר. אני חושב על זה כל פעם לפני השינה. החוסר הזה, החלל הזה, שהוא לא בבית. אני לא יכול אפילו לדמיין את עצמי במקומו. אני מיד מנסה לחשוב על מה נעשה כשהוא יגיע, במקום. להחליף מחשבה. אני יודע שאצטרך להשקיע הרבה כדי להחזיר אותו לחיים. לטפל בו. מה שהוא עבר זה לא פשוט. להסביר לו דברים מחדש. כי העולם השתנה.
"אעשה הכל. מה שצריך. אכיר לו גם את כל הדברים שהוא פספס. את זה שיש ממשלה חדשה ונשיא חדש באמריקה ומכבי תל אביב כבר לא מה שהייתה ושמוכרים שחקן ב-94 מיליון יורו. זה יעניין אותו. כל הפרטים הקטנים. נצטרך להשלים המון דברים. אחר כך אני מקווה שהוא יוכל להמשיך בחיים שלו. ללמוד בטכניון. סתם לראות בטלוויזיה ספורט.
"אם הייתי יכול להעביר לו מסר, הייתי רוצה שיידע שאנחנו לא מוותרים עליו. אנחנו נלחמים. שהעם עושה הכל כדי שהוא יחזור, שמחכים לו. בפעמים שהגיע ממנו מכתב, מיד צלצלו אליי והגעתי הביתה, לקרוא. גם אז, זה קשה. כי יש שמה זעקה לעזרה. אני יודע. אני מכיר אותו. הוא מתחנן שיצילו אותו, גלעד, כמה שהוא יכול. הוא חייב לחזור הביתה. אם הייתה לי אופציה מעשית להחזיר את אחי הביתה, הייתי עושה את זה. כל דבר. אני מתחנן שיחזירו אותו, כי אין לי כבר מילה אחרת. זהו. עברו שלוש שנים. זה מה שנשאר".
נא להמתין לטעינת התגובות
