לפחות פה הילדים יכולים ללכת לבית הספר
בסודאן הן היו בסכנת אונס מתמדת בגלל המלחמה. במצרים ילדיהן הותקפו בדרך לבית הספר בגלל מוצאם. בישראל הן מייחלות לעבודה ולביטוח רפואי. האמהות הפליטות של דרום תל אביב מנגבות את הדמעות כדי שהקטנים לא יראו. עדות
טביסטה, פליטה מדרום סודאן צילום: ניב חכלילי
טרזה, אמא לשישה ילדים, ברחה מסודאן בגלל המלחמה. "אני נאבקת כהורה כדי לנסות ולגדל את הילדים שלי ולחנך אותם ולתת להם את כל מה שאני מעולם לא יכולתי לקבל", היא אומרת, "בסודאן לא היה בית ספר, וכשברחנו למצרים - גם שם הילדים לא יכלו ללכת לבית ספר. כאן הם הולכים ללמוד וחשוב להדגיש את זה".
ארבע שנים גרו כפליטים במצרים והותקפו באופן קבוע. "כשניסינו לשלוח את הבת שלי בת התשע לבית ספר, היא הותקפה על ידי ילדים אחרים בגלל שהיא סודאנית ונפגעה בראש. לא יכולנו לשמור על הילדים שם, לא יכולנו לשמור על עצמנו". לכן ברחו לישראל. כשהגיעו נלקחו למחנה המעצר והוחזקו שם שישה חודשים.
"בחוץ, הבעיות קשות", אומרת טרזה, "לא נותנים לבעלי ולי לעבוד ויצרנו קשר עם כל ארגון אפשרי בבקשה שיעזרו לנו לקבל אשרות עבודה. אני שואלת את עצמי כמה זמן החיים שלנו יהיו ככה בלי עבודה ובלי אפשרות לחיות בשקט. מהארגונים חיפשו לנו גם עבודה בפריפריה, אבל אנשים אמרו שאין לנו אישורים טובים ושאין לנו מה לבוא לחפש אצלם, אז לאן אתם רוצים שנלך? אנחנו לא רוצים להיות נוודים כל הזמן. אני לא מאיימת על אף אחד ובכל זאת המשטרה מחפשת אותנו ועוצרת גם את הנשים. אני רק מבקשת אפשרות להאכיל את הילדים שלי ולגדל ולחנך אותם בכבוד. הילדים שלי הולכים בפעם הראשונה לבית ספר, הם מדברים עברית, הם מקבלים השכלה. תחשוב איזה ניצחון זה, אבל מה כל זה שווה אם גם אתם תגרשו אותנו?".
אצ'ל בת ה-28 נמצאת בישראל ללא בעל ועם שלושה ילדים. היא התחתנה בגיל 16. בעלה נרצח בידי המיליציות בדרום סודאן, והיא נאלצה לברוח. לפני שנה חצתה את הגבול בתקווה לחיים טובים יותר. היא מוכרת כפליטה, אבל גם כאן המצב קשה.
"כשהגעתי לישראל היה לי אישור עבודה ועבדתי בבית מלון", היא מספרת, "אבל לקחו לי את האישור ואז פוטרתי מהעבודה". עכשיו היא מסתובבת בין מנהלת ההגירה לאו"ם, מנסה להשיג את האישור בחזרה, "כל פעם שולחים אותי למשרד הפנים, ובמשרד הפנים שולחים אותי לארגונים, ובארגונים לאו"ם, והאו"ם למשרד הפנים וכולם אומרים שהם לא יכולים לעזור".
אחת הנשים שמגיעה, מבקשת שלא אכתוב את שמה. יש לה רק משהו קצר להגיד, מדברת בהתרגשות. "בלי עבודה אנחנו לא יכולים לחיות. עכשיו אנשים פה הורגים את עצמם. מתאבדים. כי הם איבדו כל תקווה. אנשים ישנים בגנים הציבוריים וברחובות. למה אתם מענישים אותנו?", היא שואלת בקול שבור, "אנחנו לא יכולים לחזור לדרום סודאן כי אין לנו שם חיים, אי אפשר לחזור, ועכשיו, עכשיו אתם הורגים אותנו עם המדיניות שלכם".
נשק האונס
נשים וילדות נמצאות בסכנה הגדולה ביותר באזורי הסכסוך. מלבד היותן חשופות לאונס ואלימות, הן נאלצות לדאוג לאיסוף והכנת המזון וגידול הילדים בתנאים כמעט בלתי אפשריים. על אף שאין נתונים רשמיים, ההערכות הן שמאות אלפי נשים בסודאן נאנסו בעימותים השונים בשנים האחרונות.
האונס משמש את התוקפים כנשק כפול: גם כדי להשפילן - רבות מהנשים מגורשות לאחר מכן על ידי בעליהן - וגם כדי להכניסן להריון, כחלק
מהמאבק הגזעי שבין הערבים לאפריקאים. אונס קבוצתי על ידי לוחמי המיליציות הוא תופעה שכיחה. הלוחמים חוטפים את הנשים, ולעיתים אונסים אותן במשך ימים.
על פי מחקר שערך ארגון רופאים ללא גבולות במחנות הפליטים בצ'אד, והתפרסם בסוף מאי השנה, יותר משליש מהנשים שרואיינו על ידי החוקרים נאנסו או הראו סימנים של תקיפה מינית. חלקן נאנסו בזמן שהתרחקו ממחנה הפליטים בחיפוש אחר עצי הסקה ומזון.
נא להמתין לטעינת התגובות
