ספרות זולה
לסופרים הדתיים, כך נראה, יש איזה עניין לא-פתור עם סיפורי מורשת-קרב. אין בהם שום אתגר ספרותי. הם לא ירחיבו אופקים ולא יציגו צבעוניות מרשימה. בסך הכל, הם לא יותר מיומן מלחמה
כמו לפתוח "גזלן" בסוף מסלול מפרך. צילום: דו''צ
לכבוד השבוע החוויתי, החליטו ב"הארץ" להקדיש את גיליון הפתיחה לסופרים הישראלים. חבר הושיט לי את העיתון וקיטר באוזניי: "מדוע השמאלנים לא הזמינו את מי מהסופרים הדתיים שלנו?". גיחכתי בפרצופו, מפני שאני מכיר מעט מאוד סופרים דתיים לאומיים הראויים להערכה ציבורית שכזו.
אם תבקשו לרכוש את אחד מספריו של סופר דתי זה או אחר, תאלצו להסתגל לסוג מאוד מסוים של כתיבה. לסופרים הדתיים, כך נראה, יש איזה עניין לא-פתור עם סיפורי מורשת-קרב. אין, זה פשוט עושה להם את זה. "בכל מקום שהם" ו"בא מלבנון" של הסופר מיקי שיינפלד, "מן המדבר והלבנון" של עשהאל לובוצקי, "כצל ציפור" של יאיר אנסבכר או "תיאום כוונות" הקלאסי של הרב חיים סבתו.
אלו ואחרים לא יציעו לכם פרוזה הגונה. אין בהם שום אתגר ספרותי. הם לא ירחיבו אופקים ולא יציגו צבעוניות מרשימה. בסך הכל, הם לא יותר מיומן מלחמה, מעניין בצורה זו או אחרת. הספרים הללו רואים אור בהוצאות הגדולות והמסחריות מפני שכל בר דעת מבין איך ספרי מלחמה ימכרו לציבור הדתי-לאומי החי על חרבו. לא צריך להיות גאון: זה כמו לפתוח "גזלן" בסוף מסלול מפרך.
ובכל זאת, נחמה: על המדף הדתי לאומי אפשר למצוא, בכל זאת, כמה ספרים הראויים להערכה ציבורית
– כאלה שאפשר אפילו לקנות למי שאינו חי בסרט הדתי לאומי. שהרה בלאו וגילית חומסקי מצליחות ליצור ספרים עמוקים יותר ומשמעותיים יותר. הן זוכות להערכה גם מחוץ לכותלי האולפנות והישיבות התיכוניות. אין זה פלא: תודעת שתיהן חפה מהערצת שקשוק דריכת ה-M-16. כל היתר שקועים עד צוואר באתוס שלא עזב אותם מהטירונות – אתוס שמצליח לחנוק את המעוף והיצירתיות הנחוצים לה לספרות כאוויר לנשימה.
אני מוכן להתערב: התלמוד הבבלי, השולחן-ערוך וכל כתבי הראשונים – לא היו נכתבים על-ידי אנשי הכיפות הסרוגות. כיצד אפשר להעמיק בעולמות רוחניים שכאלו, כשכל עולמך מתחיל ונגמר במדי הזית ובגריז הטנקים? כשגיבוריך הם אנשי החיל והמלחמה – ולא אנשי התרבות והרוח?
בסופו של דבר, זאת ראוי להזכיר, ספרות איננה אוסף של דפים מודפסים וכרוכים. היא בדיוק הדבר הרוחני הזה שמעבר, הפורץ את כל הגבולות ומשליך לאחור את הכבלים – ומעניק עולם ומלואו לבני האדם.
בסביבות שנת 83' נשא עמוס עוז הרצאה ביישוב עפרה (ספק אם אירוע שכזה היה יוצא אל הפועל בימינו). "מה קורה אצלכם בתחום היצירה הרוחנית?", הוא שאל את המתיישבים. "מדוע רוב האנשים היוצרים בארץ הם "שמאלנים", רחמנא ליצלן? האם זו קונספירציה? איך להסביר שהיצירה האמנותית, האידיאולוגית, ההגותית בישראל מתרחשת עד היום – לא כולה, אבל רובה ואולי גם מיטבה – בתוך מחנה מובס, פצוע, מפורר? מדוע זה אצלכם מדבר-שממה יצירתי?".
מאז חלפו 26 שנה. מה השתנה בביצה שלנו?
יונתן אוריך הינו חבר תנועת "ציונות דתית ריאלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
