הארי המזוהם: ארי שמאי מרגיש רדוף
בדירה קטנה מעל מועדון סנוקר ברחוב המסגר מתגורר הילד הרע של התקשורת הישראלית, נמלט מהצרות שרודפות אחריו. השנה כבר פוצצו אותו במכות, שרבבו את שמו לפרשת ניצול קטינים ועצרו אותו בחשד להחזקת סמים קשים. והוא שרד. אבל בשבוע שעבר הוא פגע בשוגג בתינוקת. ועכשיו ארי שמאי מתפרק
לא, ארי, אני לא הולך לזיין אותך.
"אתה הולך לזיין אותי, אני יודע. טוב נו, תכתוב מה שאתה רוצה, על הזין שלי".
אחרי שאלמונים פתחו לו את הראש במכות ואחרי ששמו השתרבב על לא עוול בכפו לפרשת ניצול מיני של קטין, הסיפור האחרון כבר נשמע כמו בדיחה רעה מאד. "עורך דין שמאי זרק סכין - ופצע תינוקת קל", צרחו הכותרות בבוקר רביעי האחרון. כל מי שקרא את זה חשב לעצמו: "טוב, הפדופיל המסומם איבד את זה לגמרי". מי שלא מכיר את שמאי יכול היה לחשוב שדודו טופז גנב לו את הכותרות אז הפסיכופת הלך לתקוף תינוקת, אבל מי שכן מכיר אותו יודע שהסיפור הזה טלטל את נפשו הרגישה של עורך הדין הסקנדליסטי.
"אני עוד לא נרגעתי מהעניין הזה", הוא אומר לי למחרת. "עם כל מה שקרה לי בשנה האחרונה, גם זה שתקפו אותי וגם ההאשמות הנוראיות בפרשה ההיא, שום דבר לא השפיע עליי כמו הסיפור הזה. בכיתי אתמול כל היום. אני לא מצליח להשתחרר מזה. חלמתי על הילדה הזאת בלילה".
מה חלמת?
"חלמתי על גיא פינס, כי לתינוקת יש עיניים כחולות גדולות כמו לגיא. הייתה לו בליטה במצח, ממש כמו לתינוקת, והוא אמר לי: 'לך מפה, לך מפה', כמו שהאמא של הילדה אמרה לי. זה טראומטי".
עכשיו תסביר לי למה זרקת סכין על תינוקת.
"קודם כל, אני לא חושב שזה היה סכין, לדעתי זה היה מצית, אבל זה לא משנה. גם אם זה סכין זה פגע בחלק הקהה, בפלסטיק ולא בלהב. הלכתי לבקר את החברים שלי בראשון שוק, כמו שאני אוהב לעשות מדי פעם, וידידי הטוב מדוכן הפלאפל הקניט אותי. תפסתי את הדבר הראשון שהיה לי ליד היד וזרקתי עליו, בצחוק. החטאתי ב-90 מעלות וזה פגע בילדה".
איך אתה מחטיא ב-90 מעלות בול על המצח של ילדה?
"נאחס של אוהד הפועל".
אף אחד לא חושב שכיוונת על הילדה, אבל בכל זאת, לא לכל אחד זה יכול לקרות. לא כולם זורקים חפצים על אנשים.
"נו, אז אני זורק. אבל די, עכשיו אני מפסיק לזרוק. 30 שנה אני זורק חפצים וזו פעם ראשונה שכזה דבר קורה".
סטטיסטיקה לא רעה. אולי המזל שלך לא כל כך נורא.
"גם 45 שנה ורק פעם אחת הרביצו לי מכות".
באמת מי עשה את זה?
"אין לי מושג".
למשטרה אין קצה חוט?
"קצה חוט?! למה אתה חושב שזה מעניין אותם?".
את התוקפים של אבי ניר תפסו תוך חצי שנה.
"בדיוק. כשתקפו את אבי ניר הקימו צוות חקירה מיוחד. כשתקפו את שירה מרגלית מפקד המחוז הגיע אליה אישית הביתה. אבל כשמפוצצים אותי במכות זה לא מעניין אף אחד. אז תגיד לי אתה אם המשטרה מגנה על האדם הפשוט או רק על העשירים".
זה לא משגע אותך?
"שמע, אני אומר לך באמת, האירוע ההוא השאיר אותי לגמרי בלי טראומה. אבל אני מת לדעת מי עשה את זה. לא בשביל שהוא ייענש אלא פשוט כי אני מת מסקרנות. מת לדעת מי הרביץ לי. אני מבטיח לתת לו חסינות, לא להגיש תלונה, רק שיגידו לי מי זה".
עם שמאי (45) אני מנהל ידידות של אש קטנה כבר כמה שנים. במהלכה יצא לי לבלות איתו בגנקי, לחטוף צעקות במסעדת אולימפוס ולנכוח בברית המילה של ינון עמיר (הקטן של יגאל ולריסה). באמת שאין רגע דל. כשנעצרתי בחשד לתקיפת שוטר, עו"ד שמאי היה הראשון שהתקשרתי אליו מתחנת המשטרה. אמנם הוא סינן אותי ומי שחילץ אותי היה עו"ד יהודה נוריאל, אבל לפנות בוקר, כשכבר הייתי בחוץ, שמאי החזיר טלפון ושאל אם הכל בסדר.
הוא טוען שהצרות רודפות אחריו, אבל כל אדם שפוי במדינה חושב אחרת. הרי אף אחד (מלבד המצפון שלו) לא הכריח אותו לייצג את יגאל עמיר ולסייע לו להביא ילד לעולם. אף אחד לא הכריח אותו להסתכסך עם מעסיקים וקולגות ולצאת בהצהרות שערורייתיות. הוא טוען שהוא לא מבין מה רוצים ממנו. מבחינתו הוא פשוט אומר את מה שהוא מאמין בו וכל האחרים צבועים. פרובוקטור זו מילה שקטנה עליו בשתי מידות.
בחמישי בערב הצטרפתי אליו לחתונה של הכדורגלן עומר (בוקסה) בוקסנבוים. חתונה של כדורגלן, כמו קבלת פנים אצל נשיא המדינה או קרב תרנגולים, היא אירוע שכל אדם חייב לנכוח בו לפחות פעם אחת לפני מותו. כל הפאר, ההדר והבהמיות של הכדורגל הישראלי מתנקזים למסיבה נוצצת וולגארית.
לצערי נפלתי על חתונה של כדורגלן אשכנזי. החתן הרמת גני אכזב והחליט ללכת על אירוע קונספט. הקונספט: חתונה בטוב טעם. אפילו הכלה לא הייתה פרחה. באותו ערב בדיוק התחתן פיני בלילי עם בחל"תו הילה. בשעה שהבלילים חגגו לעיני 900 איש וקובי פרץ באיירפורט סיטי, אני ועוד פחות מ-300 נכחנו בטקס נישואים סולידי בבית הירוק (מטר מאוניברסיטת תל אביב, כדי שיהיה לאדורם קייסי קרוב לבית).
שמאי מסתובב באירועים כאלה כמו בעל בית. הכדורגלנים וקרובי משפחתם עולים אליו לרגל, מתחבקים איתו ומסתודדים. בכל זאת, קשה להתעלם מאורח שמגיע לחתונה עם צלם משלו וכתב חצר צמוד. לא ברור מה סוד המשיכה של כדורגלנים אליו. אני מניח שאחדים מהם הוא הוציא מתסבוכות משפטיות. לגבי האחרים אני נשאר עם סימן
למרות שהחתונה סולידית ומרובת רופאי שיניים (קולגות של יפית, הכלה היפה), המסיבה מתחממת. הרמיקסים נותנים בראש והחתן השיכור משתולל על הרחבה. שמאי מתבקש לתפוס את המיקרופון ולהקדיש לכלה את השיר "רעיה". הוא שר באופן מדוד ויפה. כעבור שעתיים, כשהעשתונות יאבדו לחלוטין, הוא ישאג אל המיקרופון את פזמון השנאה לעיר הבירה "שימו את ירושלים בירדן" על פי הלחן של "שישו את ירושלים" ("כי לא צריך את טדי וגם לא את בית"ר, לא ת'כותל, לא ת'כנסת. כי כל דבר בעיר הזאת הוא מיותר, גם כשמתחתנים אז הרצפה קורסת..."). בפזמון יצטרף אליו שחקן מבית"ר ולא יפספס אף מילה.
שמאי מסתובב בין השולחנות, מדבר מהר, מגיב כמו סכין קפיצית לכל פרובוקציה. יורה על אחד האורחים: "אתם הציונים שלקחתם אדמות", ולאחר הוא מגיב: "לפחות אני לא קוקסינל כמו רמי קלינשטיין שטען שהסמים לא שלו", ואז מתרחק וצורח לכיווני: "וזה לציטוט!". יש לו ידע עצום בתחומי העניין שלו כמו היסטוריה וזמר עברי.
לפעמים הוא שנון, לעתים חסר חן לחלוטין. הוא ינצל כל הזדמנות לשחוט פרה קדושה. כשאתה יושב ליד השולחן והוא עוקץ אותך בקטנה וממשיך הלאה, זה מרענן ושערורייתי. כשאתה מסתובב איתו בין כל השולחנות ומקשיב לשטיקים שלו שוב ושוב, זה יכול לעייף. לפני שעולה הבוקר הוא שר את "לו יהי" על פי בקשתה האישית של אם החתן, אישה קולית בפני עצמה, וחותך הביתה.
למחרת התעוררתי מאוהב לחלוטין בחתן, בהוריו ובכלתו רופאת השיניים. קשה לי להסביר את הקסם שהם הילכו עליי, אבל הייתי חייב לחלוק את זה עם מישהו. את שמאי לא תפסתי כל היום. הסופשבוע עבר והוא המשיך לסנן אותי. הצקתי, הצקתי והוא לא ענה. בכל פעם שהתקשרתי נאלצתי לשמוע את כל הפזמון של "אנחנו שנינו מאותו הכפר" עד שנזרקתי למענה הקולי. הדדליין כבר התקרב ובאס.אם.אסים הבהולים שלי הודעתי לו שהכתבה תתמסמס, אם הוא בעניין שיחזור אליי.
הון-שלטון-הולך-לישון
בראשון בבוקר, שעת הגשת הכתבה, התעוררתי ומצאתי אס.אם.אס שארי שלח בחמש לפנות בוקר. הוא התנצל והסביר שהוא ישן משישי בחצות. קפצתי לאסוף אותו מהדירה שלו ברחוב המסגר. היה לנו קצת זמן לדבר לפני שהוא הקליט את תוכנית הרדיו שלו, כי אחרי הצהריים הוא טס לביקור לא מתוכנן באילת לצורך ענייניו העלומים. אחרי שמצא חניה לקורקינט הממונע שלו, הוא נכנס לאוטו שלי, לא מגולח ומדיף ריח של 30 שעות שינה.
אז ישנת 30 שעות?
"כן. אתה לא מאמין לי? זה דווקא קורה לי הרבה בזמן האחרון".
זה לא בריא.
"לא".
יום אחד פשוט לא תתעורר.
"הלוואי".
מה יהיה?
"מה יהיה? יהיה בסדר, מה יהיה".
אתה מרוצה מהחיים שלך?
"אף פעם לא אהיה מרוצה מהחיים שלי, כי אני לא מסוגל להיות מאושר. למרות שאובייקטיבית אני אמור להיות מאושר. הכל הולך טוב".
מה הולך טוב?
"יש לי פרנסה יפה, נותנים לי לשדר ברדיו, אני גר בלב תל אביב...".
אתה גר ברחוב המסגר, מעל מועדון ביליארד שפתוח 24 שעות.
"זה מקום מקסים. אני מאד אוהב את המקום שבו אני גר. חוץ מהפריצה בשבוע שעבר, אין לי שום תלונות".
אתה בכלל עוסק בעריכת דין?
"קצת, פה ושם".
למה?
"85 אחוז מהמקרים שייכים לסנגוריה הציבורית, אתה יודע את זה?".
אז אין עבודה בשוק הפרטי?
"לא. כולם יודעים את זה ואני היחיד שמוכן להגיד את זה בקול רם".
ובסנגוריה הציבורית?
"גם אם הייתי רוצה, הם לא היו רוצים אותי. בכל זאת, זה שייך למדינה. אבל זה לא בשבילי, אני מראש רוצה לעבוד שעתיים־שלוש, לא יותר".
למה אתה לא כותב יותר לעיתון?
"אני כותב עכשיו להעיר. לרשת שוקן אין בעיה איתי. לעמוס שוקן מגיע פרס ישראל על חופש הביטוי".
בידיעות אתה יכול לכתוב?
"אני פסול ידיעות".
למה?
"לא יודע, תשאל אותם".
ומעריב?
"במעריב כתבתי. היה לי טור בזמן תל אביב עד שפיטרו אותי".
וערוץ הספורט?
"בערוץ הספורט עמדתי לחתום על חוזה ל'יציע העיתונות' ופתאום לא שמעתי מהם, הם נעלמו".
למה? עשית להם בעיות? אמרת משהו לא במקום?
"לא, אין לי מושג למה".
איך זה שלא הלכת ל"האח הגדול VIP"?
"עוד פעם, תשאל אותם. כנראה הם לא רצו".
ממה הם כל כך פוחדים?
"הם פוחדים שאני אגיד את האמת".
והיא?
"והיא שמשפחות הפשע האמיתיות בארץ הן המשפחות ששולטות בכלכלה ובתקשורת, ובגללן שכר המינימום עומד על 4,000 שקל".
ומה עם האמת על רבין?
"די נו, עזוב אותי עכשיו מרבין".
אם לשים את כל פרובוקציות הכדורגל בצד, הנושא שבאמת בוער בשמאי הוא הנושא המדיני-פוליטי. שמאי מצביע חד"ש, מתעב את השמאל הציוני ומגלה הרבה יותר הערכה לימין הקיצוני. על פיו, השמאל הציוני בראשות יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק הם אלה שסיכלו את השלום לאורך כל השנים. על בסיס התיעוב הזה הוא מוצא מכנה משותף עם ידידיו יגאל עמיר ואיתמר בן-גביר.
"זה אחד הדברים ששכנעו אותי לייצג את יגאל עמיר", הוא מסביר. "מעבר לזכויות האזרח, שזה הנושא הבאמת חשוב בעיניי, השתכנעתי שהמעשה שלו לא שינה דבר ולא סיכל את השלום. מי שדפק את השלום זה השמאל הציוני. אם לא הייתי משוכנע בזה, לא הייתי מייצג אותו".
על הרקע הזה קשה עוד יותר להבין את החיבור המאגי של שמאי עם הכדורגלנים והרוכלים בשוק בראשון לציון. האוטו שלי מנווט בין הקניונים של ראשון עד שאנחנו מוצאים חניה מאחורי אחד הסופרמרקטים. אני מניח שמשורר בעל נפש פיוטית של ממש ימצא יופי בין החנויות העצומות והשלטים הוולגאריים, אבל אני מוצא רק כיעור וזוהמה. אנחנו נכנסים לראשון שוק, זירת הפשע של תקרית המצית והתינוקת. בראשון בצהריים רוב החנויות סגורות חוץ מדוכן תבלינים וממעדנייה מצוינת. השוק המקורה נראה נטוש ומפחיד, כמו העתיד המסויט ב"בחזרה לעתיד 2".
שמאי מתהלך בין הרוכלים הספורים כבן בית, מכיר את כולם בשמם, ויש לו כמובן דעה על כל אחד והתחכמות מוכנה בקצה השרוול. כשאנחנו מתקרבים לנקודת הטלת המצית, הגראונד זירו הפרטי של שמאי, הוא מאבד את ההומור. יחד עם המוכר בקיוסק הוא משחזר את פרטי המקרה ומסביר שזה עדיין לא עוזב אותו.
יצרת קשר עם המשפחה?
"ביקשתי את הפרטים שלהם, רציתי להתנצל ולשאול מה שלומם, אבל לא נתנו לי".
איך הגיבה האם?
"באותו רגע היא צעקה, אני לא יודע אם עליי או בבהלה. אני לא מאשים אותה. אחרי זה כשניגשתי אליה היא אמרה לי: 'לך מפה, לך מפה'. היית צריך לראות את הבליטה שהייתה לתינוקת בין העיניים. חשבתי שאני מת".
השוטרים התנהגו אליך יפה?
"מאד. שמע, הייתי שבר כלי, בכיתי בחקירה. זו פעם ראשונה שאני בוכה במשטרה".
מה הלקח?
"לא לעשות שטויות יותר".
אנחנו עולים למעלה לאולפני רדיו לב המדינה 91FM, משם שמאי משדר את תוכניתו "אהבנו". במסדרונות מסתובבים אנשי קאלט כמו אמן המיסטיקה נתנאל, כיפה לבנה גדולה לראשו, ואליקו, מיתולוגיה בתחום האפור שבין רדיו לדילים, המאסטר מאכער של הזמר הים-תיכוני. בגלל אילוצי הנסיעה לאילת שמאי מקליט את התוכנית מראש וברור שהביקור בזירת הטראומה מציף למעלה מחשבות זוועה.
במקום ליין אפ הבדיחות והפרובוקציות הקבוע הוא כמעט לא מדבר במהלך השידור, משמיע שיר אחר שיר ומדי פעם מתנצל על החסך במילים. מצב רוחו נע בין נוגה לקודר, תלוי בשיר שמושמע. כשקול הדבש של יהורם גאון פוצח ב"על הדבש ועל העוקץ" עולה על פניו של שמאי חיוך רחב. מי שקורא את זה עשוי לחשוב שמדובר באיש מאושר, אבל מי שלא ראה את החיוך הזה לא ראה חיוך עצוב מימיו.
אירועי השבוע האחרון תופסים אותו בגרון. הוא מתחרט על הראיון, מתבאס מהשאלות שלי. "די נו, אתה נשמע כמו פסיכולוג", הוא אומר לי.
היית בטיפול?
"כן, פעמיים שלוש. הייתי פעם אצל פסיכיאטר ואחרי 40 דקות יצאתי עם אבחון. אבחנתי שהוא סובל מאישיות נרקיסיסטית. בשבילי זה כדורים או כלום. שיחות זה לא בשבילי".
הוא מזיע. הדיסק לא נכנס כמו שצריך אך הוא שומר על קור רוח וחן של שדרן מנוסה. נמאס לו מהסיטואציה, הוא מבקש ממני ללכת. באופן חברי, לא פוגעני, אבל ברור שלטובת השידור, מצב רוחו והידידות בינינו עדיף שהראיון יסתיים. אני יורד למטה, להסתובב בשוק. הוא, בהתקף פראנויה, לחוץ שאני מדבר עליו עם הרוכלים. הוא מסיים את השידור. אני מקפיץ אותו לנתב"ג והוא עולה על מטוס לאילת, עיר השמש הנצחית. אני מקווה שהוא יתפוס שם מקום קטן תחת השמש.
נא להמתין לטעינת התגובות
