חצי שנה אחרי, בעוטף עזה נשארו רק הצלקות
בין השמחה על השקט בלילה והניסיון לחזור לחיים, בין הטראומה שנותרה והחשש מסיבוב שני. מסע עם תושבי הדרום בעקבות עופרת יצוקה
בכניסה הבחנו בשינויים הקוסמטיים של ראש העיר שהומלך כאן מחדש, דוד בוסקילה. שיחי הקוצים ששידרו הזנחה נעקרו ופינו מקום לערוגות פרחים סדורות.
אלי מויאל, ראש העיר הקודם, חשב שמדובר בזוטות, ובין ראיון לקפיצה לקריית הממשלה לא עצר לבדוק מה יכול לעשות פרח, מה יכול לשדר טיפוח. כמו שאמרנו, בוסקילה הוא קוסמטיקאי. זה נדרש, אחרי ראש עיר שבעיקר ניתח ללא הרדמה.
לא רחוק מהיכל התרבות ההולך וקם אנחנו פוגשים את קובי הרוש, הקב"ט האזורי של עוטף עזה -מרפיח, בואכה אשדוד. לכל קסאם שנפל בחורף האחרון הגיח עם הג'יפ דודג' המטורזן שלו, אומד את הנזק, את עומק החדירה, את זווית הנעיצה בקרקע. לפיה ידעו הוא וחבריו לתרגם את כתובת השיגור ולכוון את חיל האוויר שהיה בדרכו לצוד את המשגרים.
15 שנה היה הרוש הנהג של אריאל שרון. הוא ליווה אותו עוד כשהיה שר חקלאות, המשיך איתו למשרד הביטחון, יחד הם צלחו את סברה ושתילה, את דוח ועדת כהן שהדיח אותו מהתפקיד,
אמא שלו, כוכבה הרוש, היום כבר בת 74, הייתה במשך 30 שנה מנהלת משק הבית של משפחת שרון. לילה אחד, בתקופה שבה שרון היה שר הביטחון, נחת מסוק במנחת המסוקים הסמוך, וממנו יצא שר החוץ המצרי כמאל חסן עלי.
בשתיים לפנות בוקר הוגשה לשולחן של הפמליה ארוחה מרוקאית, והשר עלי כל כך אהב את האוכל, שדרש לדעת מי הכין אותו. כשהוצגה בפניו כוכבה הרוש, גחן חסן עלי קדימה ונישק את ידיה.
בדרך לשופן, הספר האישי של עמיר פרץ, אנחנו עוברים בשוק הירקות והפירות. הפלפלים האדומים קטנים ומתוחים, העגבניות סוכר, הגזרים והבצלים פנטסטיים, דרגה וחצי מעל האיכות של הדאווינרים בכרמל, ובכל זאת רק חצי כסף. גזר בכרמל - ארבעה שקלים לקילו. פה שני שקלים וחצי. לקחנו חציל, גזר ופלפל, נוסיף צנונית מהגינה - ויש חגיגה.
"ברור שלא", הוא עונה בדיעבד לשאלה אם פרץ היה צריך לקחת את תיק הביטחון. "אבל גם את האוצר אולמרט לא רצה לתת לו, אז מה ייקח בתור שותף בכיר, את תיק הרווחה? לא היה לו מזל. הרי אם לא הייתה מלחמה, ואחרי כל מה שקרה לאולמרט, הוא היה היום ראש ממשלה, וגם אם הוא היה נשאר באופוזיציה, היום הוא היה גם ראש ממשלה".
והמשקפת? "מספיק שהיית עובר יום אחד עם הלו"ז שלו. הרבה בגדו בו, אולי גם מי שהגיש לו אותה. הבנאדם נשמה טהורה. גם אם יגיד לי לבחור בנסראללה, אבחר בו. אני מאמין בו".
אבל בשקט של החצי שנה האחרונה שופן לא מאמין. מעבר לגבול החמאס מתחמש ואוגר כוחות, ואובמה מכתיב לנו סדר חדש. "צריך או לשבת עם חמאס או להיכנס למלחמה עד הסוף", הוא אומר. "אחרי יום כיפור בא השלום עם מצרים ונגמר הסיפור איתם. שלום יש פה רק אחרי מלחמה, וחבל שהפסקנו אותה באמצע. נשארנו עכשיו באמצע, בני ערובה. נראה שהבחירות התקרבו וכולם פחדו לעשות פשלה שתהרוג אותם בקלפי".
ואולי התעייפנו מלמות או מלספור את הארונות שיצאו מעבר לגבול, אני שואל. ושופן עונה: "פוחדים מהרוגים? אתה יודע כמה הרוגים בנפש יש פה? יש פה 100 אלף הרוגים בנפש. את הבכי של הילדים נבין רק עוד 15-10 שנים.
מי שלא עזבה את הספר שלה כל המלחמה היא רותי, שבאה לקיבוץ ארז בספטמבר 53'. 800 מטר מפרידים בין ארז לבית חאנון. היא מזמינה אותנו לראות את התרמילים של הקסאמים. שניים במפעל, ברפת, קסאם אחד נתקע במחסן ולא התפוצץ. בבריכה נפל, ובכרם.
בתיו של ארז צמודים לצלע של גבעה שמסתירה אותם מהבית-חאנונים. אבל מאז שהוסיפו קומה שנייה למפעל הפלסטיק, הוא מעין מצפן למשגרים. עכשיו השלימו 60 פועלים סינים בנייה של 189 ממ"דים. עד עופרת יצוקה, רק לשלוש משפחות היה חדר ממוגן. רותי אומרת שמה שהיה לעשות זה לשבת בבית ולחכות לטוב: "אף אחד לא מאמין לצד שני. כל אחד חושב שהשני נבל".
אנחנו במרינה של אשקלון, יושבים עם איתן קסנטיני, האורי שטרק של חיי הלילה האשקלונים, ואפילו חבר מועצה שהסיעה שלו קיבלה יותר קולות מראש העיר. אשקלון ספגה יותר מ-600 רקטות, 50 פצועים ובדואי אחד שנהרג באתר הבנייה של הספרייה.
למעלה, משמאלנו, מזדקף מגדל מגורים ענק המשקיף אל החוף ומעגן הסירות. במגדל הפיקוח שטוף השמש מתגורר ברק יצחקי, הכוכב הגדול של בית"ר ירושלים וחבר קרוב שלהם. במלחמה ישב יצחקי בפינה שלו למעלה, התקשר לאיתן בהתרגשות וסיפר לו על רקטה שנפלה בדיוק בין הבית שלו לחוף אננס.
קסנטיני מספר לנו על התוכניות של נבו ושלום מהבננה ביץ' בתל אביב, שלקחו עכשיו את חוף זיקים הבתולי והולכים להפוך אותו לסיני. איתן וכולם סביבו מלקקים את פצעי החורף. המדינה החליטה לפצות אותם רק מ-1 בינואר, אבל מה לעשות שהמלחמה התחילה ב-26 בדצמבר, וכל הימים של ההכנות למסיבות סוף השנה נמחקו ללא תקנה.
"ב-28 בדצמבר הייתה צריכה להיות אצלי הופעה של קובי מימון, וב-31 באה אלי המשטרה ואמרה שאי אפשר יותר מ-100 איש", מספר איתן. "יש לי פה מקום ל-400 איש, אז סגרתי. ינואר הוא חודש חלש לבעלי העסקים. הלכנו לאבישי ברוורמן, לרוני בר-און, עשינו מלחמה שיכירו בנזקים שלנו. כלום. לפחות 200 אלף שקל השארתי פה על הרצפה".
איתן מביא פיתה מהמטבח, קורע אותה לגזרים וזורק למים. מיד נאספים סביבם מאות דגי בורי. ביום שני יש סושי, ואת הדגים הוא קונה מהדייגים שמגיעים לשפת המסעדה ומשאירים את הסחורה. השף פסימי. "יהיה סיבוב שני, אבל הבעיה פה שהסיבוב הגדול נמשך פה 60 שנה וזה לא ייגמר", אומר סויסה. "הם רוצים לראות אותך רק בים".
"אני לא מבין אותם", צוחק איתן. "אני עולה לסוכת המציל ורואה שיש בתים יפים בעזה. הם יודעים לחיות טוב, ועזה יכולה להיות פי עשרה יותר יפה מתל אביב ואשקלון, כי הכל בתולי שם. חבל, במקום שניסע לבולגריה או רומניה, תבנו קזינו בעזה, ניסע אליכם. הכל תלוי בהם. ישראל לא רוצה מלחמה וגם לא תושבי עזה. השלטון שלהם רוצה בלגן, ומי שמסכן זה אלה שגרים משני הצדדים".
חגי בן אברהם יצא מהאמבטיה באותו יום שישי בארבע ורבע אחר הצהריים, כשטיל גראד מחץ את מתחם המגורים של משפחתו בשכונת אשכולי פז. היה זה בצמוד לביתו של צלם nrg מעריב אדי ישראל, שהוריו היו שם כשמטבחם ושולחן השבת נחרבו, ואמו נשארה לטפל עד היום במכאובי הנפש שלא נותנים לה רגע אחד של חסד.
הוא מתרגם לשיטתו את העונשים שנגזרו אחד לאחד על ראשי האומה שהיו בתפקיד לפני חצי שנה. דווקא אותו אשתו הצילה מהאמבטיה שנחרבה שניות אחרי שיצא ממנה, ונזעק למקלט. על המיטה היו פרושים בגדי השבת. פתאום נשמעה האזעקה, והוא, שמיהר לבית הכנסת, התרצה לדרישת אשתו ומיהר לממ"ד.
"עשר שניות אחרי שסגרתי את הדלת, שמענו בום אדיר", הוא נזכר. "אשתי אמרה 'חגי, זה אצלנו'. לפני הזעזוע היה לי ברור שזה פה. ניתקתי את החשמל ואת הפלטה של השבת עם החמין. תוך חצי דקה פיקוד העורף והמשטרה היו אצלי. יצאתי עם מגבת לגופי וכל השכונה רואה. הטיל עבר באמבטיה. חצי דקה לפני שאשתי נכנסה להאיץ בי, הייתי מלא שמפו בראש. אם לא הייתי מסיים לחפוף ויוצא, לא הייתי פה עכשיו".
ומה על מנהיגי אויבינו, איך הם לא נמלטים מעונש? "הכל בתכנון של הקב"ה", מסביר. "אנחנו עם שחי בתקופת שלמה, דוד ושאול, עוד בימים שבאירופה גדלו על העצים", אומר. "אם יש עם שגלה מארצו ושרד רציחות, פוגרומים, גירוש ספרד ושואה ועדיין הקים אחרי אלפיים שנה מדינה שטובה מ-90 אחוז מהמדינות בעולם, זה אנחנו".
איילת שטרית משוכנעת שבמותה של אחותה אירית, הוצלו נפשות רבות מקרב תושביה השאננים של אשדוד. "היא הייתה כפרה על כולם", אומרת שטרית. "כולם באשדוד התעוררו מהשאנטי אחרי האסון הזה. אני זוכרת איך אני התנהלתי לפני מה שקרה. בשבת שמעתי על הטילים וצחקתי, ביום ראשון עוד צחקתי. אחר כך הכל נגמר".
הוא לא הבין את הצרחות ששמע רגע קודם לכן, כשהתקשר לאשתו. כשהרקטה שרקה, חיפשה אירית את הרצל. היא לחצה על כפתור ה-Send, אבל הוא היה בממתינה, ואז חזר אליה.
אירית עצרה את המכונית כשנשמעה האזעקה, ומיהרה לחפש מפלט בתחנת האוטובוס הקרובה. איילת נותרה ישובה במכונית, לא מבינה מה אחותה עושה, ואז הצטרפה אליה. אירית ישבה מכופפת, מחכה לפיצוץ. איילת, שעמדה במקום הרבה יותר חשוף, התרוממה וצעקה "זה פה מעלינו". אירית קפאה בתנוחתה, ואז התפוצצה הרקטה והיא עפה אל הכביש מההדף.
כשהצוות הרפואי הגיע, היא פקחה עיניים ושאלה: "מה עם אחותי? הילדים שלי". היא אמרה להם שהיא מתקשה לנשום. הרדימו אותה באמבולנס, אבל כשהגיעה לחדר הטראומה כבר לא היה לה סיכוי. הרסיסים קרעו לה את הבטן.
איילת משוכנעת שהיא הייתה צריכה למות במקום אחותה. "יד ימין שלה נחרכה מהחום של הטיל, לא יכולתי למשוך אותה", היא נזכרת. "היה עלי בקושי מעיל מניילון, ואין עליו אפילו קמט חוץ משלושה חורים קטנים בגב, מהרסיסים. ראיתי את הרסיסים האלה עפים מימין ומשמאל. פה עף רסיס, והמלאך הזיז לי את הראש שמאלה, ועוד רסיס עף והמלאך הזיז את הראש שמאלה. לא נסענו בדרך הרגילה. ככה היא החליטה. היא נהגה. אני לא מבינה למה היא עצרה בכלל בתחנה. אני לא הייתי עוצרת. אני אמרתי לה: "באמא שלך, פה, בתחנה?".
לאחר שסיימו את האימון בחדר הכושר יחד עם חברתם שרה, הציעה שרה שיקפצו אליה לשתות קפה. "עמדנו ברמזור האדום כדי להמשיך ישר אליה", מספרת איילת. "פתאום אירית אמרה, 'אני מוותרת על הנס של שרה'. היא שמה איתות, עלתה על אי התנועה וחתכה ימינה. אתה מבין? היא עלתה על אי תנועה, שינתה כיוון ופנתה ימינה. זה היה הרף עין. ואז שמענו אזעקה. זה חוזר אלי, הקטע הזה של הקפה שהוחמץ והיה משנה הכל. היא לא רצתה את הנס הזה ששרה הציעה לה".
אירית שטרית הייתה בת 39. ב-30 באוגוסט יכולה היתה לציין את יום הולדתה ה-40. כעת, במקום החגיגה הגדולה מהחיים שהרצל היה מכין לכבודה, יבואו אל קברה לבכות על חסרונו של העוגן של המשפחה. של זו שגיבשה, הזמינה ומשכה את כולם.
שלשום נערך באשדוד תרגיל מלחמה. האזעקות שבו לנקר באיילת. "זה עשה לי לא טוב", אמרה. "אני אומרת לעצמי, 'מה הסיכוי שייפול עלי טיל עוד פעם?', אבל הגוף חווה טראומה. הרגשתי רע. אני אומרת לפסיכולוגית שלי שאני כמו בהלם קרב. יש דפיקות לב וכאב פיזי. פעם נרדמתי ברגע, והיום קשה לי. בחמש וחצי בבוקר אני מחכה כבר שהשמש תעלה. הגוף עייף, אבל הוא לא יכול לנוח".
נא להמתין לטעינת התגובות
